העבריים מדימונה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־13:56, 25 באוגוסט 2014

העבריים מדימונה, או בשמם הרשמי African Hebrew Israelite Nation of Jerusalem (האומה האפריקאית העברית הישראלית של ירושלים), והמוכרים גם בכינוי 'הכושים העבריים', היא קבוצה דתית קטנה המונה כחמשת אלפים איש. רוב חברי הקבוצה חיים בקהילה שיתופית בעיר דימונה המתנהלת על פי פרשנות מייסדיה לחוקי התורה. כיום ישנן קהילות של העבריים מדימונה גם ביישובים ערד, טבריה ומצפה רמון.

היסטוריה

יסוד הקבוצה

הקבוצה נוסדה בשיקגו על ידי פועל פלדה לשעבר בשם בן קרטר, אשר שינה את שמו לבן-עמי בן ישראל עם הגעתו לישראל ב-1969. הרקע להקמת הקבוצה היה תחושת הזדהות שחשו נוצרים אדוקים מהציבור האפרו-אמריקאי עם סיפור יציאת מצרים של בני ישראל. קרטר טען כי שינוי שמו נבע מכך שהמלאך גבריאל נגלה אליו ואמר לו שהאפרו-אמריקאים צאצאי העבדים הם מצאצאי עשרת השבטים. עם השנים פיתחו חברי הקבוצה תפיסה לפיה בני ישראל האמיתיים הם בני הגזע השחור, שגלו למערב אפריקה לאחר חורבן בית שני והובלו לאמריקה במסגרת סחר העבדים האטלנטי.

הגעה לישראל

קרטר וכשלושים מחסידיו התיישבו בשנת 1967 בליבריה שבמערב אפריקה^[1], וב-1969 החלו להגר לישראל. קבוצת חלוץ ראשונה הגיעה לישראל והשתכנה בערד^[2].

קבוצה שנייה של כושים עבריים, שמנתה 34 נפשות בשש משפחות, הגיעה לישראל בדצמבר 1969 בלא תיאום בכרטיסי טיסה שרכשו באופן עצמאי. השלטונות בישראל החליטו לתת להם אשרות זמניות ומשרד הקליטה מסר להם עשר דירות לעולים בדימונה^[3], על סמך ההנחה שבכוונת חברי הקבוצה להתגייר. במרץ 1970 הגיעה קבוצה שלישית, של 49 נפשות, בתוכה הגיע המנהיג בן-עמי בן ישראל. בשלב זה הודיע מנהיג הקבוצה שאין בכוונתם להתגייר ולקבל את חוקי ההלכה המקובלים, במקום המנהגים שלהם^[4]. בעקבות זאת, פנה רבה של דימונה ורבנים אחרים שניסו לקרב את בני הקבוצה, למשרד הפנים ובקשו שלא יקלטו יותר חברים של הקבוצה בישראל והמוסדות הפסיקו לסייע להם^[5].

משרד הפנים הפסיק להאריך את אשרות השהייה של חברי הקבוצה, אולם לא נקט בתחילה צעדים נגד אלו שאשרת השהייה שלהם פגה^[6]. בנמל התעופה בחנו הרשויות באופן מדוקדק קבוצות של שחורים שהגיעו מארצות הברית כדי למנוע כניסת חברים נוספים בקבוצה^[7]. חברי הקבוצה שזוהו בנמל התעופה נשלחו חזרה לארצות הברית^[8]^[9], אולם חלקם הצליחו בכל זאת להכנס ולהגדיל את מספר חברי הקבוצה בישראל^[10]. עם הזמן, חברי הקבוצה שהגיעו החלו להתנגד לגירושם^[11], בין השאר על ידי השמדת מסמכיהם מארצות הברית או ויתור על אזרחותם האמריקנית^[12]. במשך השנים גם גורשו מספר משפחות מהקבוצה שאשרות השהייה שלהם פגו^[13].

המגורים בדימונה

לקראת סוף 1971 עלו בדימונה טענות כנגד הקבוצה. נטען שחלק מחברי הקבוצה אינם עובדים לפרנסתם, שהצטרפו אליהם תיירים נוספים ללא אישורי שהייה שהעלו את הצפיפות בדירות וכן שהם נוהגים בפוליגמיה. כן עלו מצד שכנים תלונות על לכלוך, רעש והעלמות חפצים^[14]. הרב מאיר כהנא אף טען שהם אנטישמים^[15]. מנגד, היו שיצאו נגד הטענות וטענו שהיא אינה מבוססת^[16]^[17]. חברי הקבוצה ניהלו בתי ספר משל עצמם, לא נרשמו בשלטונות ולא היה מעקב מסודר בישראל אחר מספרם^[18].

בשנת 1974 נמסר שיש בישראל כ-500 נפשות מהקבוצה, המשתייכות לכ-100 משפחות: 50 בדימונה, 30 ב-מצפה רמון ו-20 בערד. חברי הקבוצה ביקשו שיוקם עבורם יישוב משלהם בערבה^[19].

בשנים 1979-1980 בחנה ועדה בראשות חה"כ דוד גלס, בה היו חברים גם צבי צילקר, אריה מאיר וזאב קצנלבוגן, את סוגיית העבריים מדימונה והמליצה לתת להם מעמד של תושבי קבע בישראל ולהקים עבורם יישוב מיוחד^[20]^[21]. בסוף שנת 1980 הושכר מרכז הקליטה הנטוש של דימונה לחברי הקבוצה ששיפצו אותו ורבים מחברי הקבוצה עברו להתגורר בו^[22].

בשנת 1985, בעקבות מעצר מספר חברים בכת בארצות הברית באשמת גניבה וזיוף, החלה ישראל לנסות שוב לגרש את חברי הכת^[23].

הסדרה בישראל

בשנת 1990 הגיעה הקבוצה להסכמה עם הממשלה לפיה יזכו חבריה באשרות תייר עם רישיון עבודה. ב-1991 ניתן לחברי הקבוצה מעמד של תושב ארעי לפרק זמן של חמש שנים, שחודש לשלוש שנים נוספות ב-1995. בסוף 2002 הוציא מנהל מקרקעי ישראל מכרז לבניית שכונה לחברי הקבוצה במזרח דימונה^[24]. בסוף 2003 העניק משרד הפנים, בהובלת השר אברהם פורז, לחברי הקבוצה מעמד של תושב קבע. בשנת 2006 הוכרה הקהילה בדימונה כקיבוץ עירוני^[25].

בשנת 2004, למרות נטייתם הפציפיסטית, החלו בני הקבוצה לשרת בצה"ל, ומאז רבים מבני העדה שרתו בצה"ל, כולל כמה ששרתו בתפקידים קרביים^[26].

אורח חיים

רוב חברי הקבוצה חיים בקהילה שיתופית בשכונה צמודת-קרקע בדימונה. קהילה זו מארחת מאות מבקרים בשנה. הקהילה דוגלת בתזונה טבעונית^[27] וכן בהינזרות מאלכוהול, למעט יין מיצור עצמי, ומתרופות כלשהן. לקהילה רשת מסעדות המגישות אוכל טבעוני (כגון מוצרי סויה וסייטן), אותן מתפעלים חבריה. לקהילה גם מפעל בגדים הפופולרי במיוחד בקרב אישים מהאליטה השחורה בארצות הברית. בני הקהילה דוגלים בנישואים פוליגמים ואורח חייהם מאופיין בקהילתיות ובעזרה הדדית רבה.

הקבוצה מבססת את אורח חייה על התורה, כפי שהיא מפרשת אותה. בני הקבוצה אינם מקבלים את מסורת חז"ל. מלבד המועדים הנזכרים בתורה, הם חוגגים גם שני חגים נוספים. האחד באמצע מאי והוא מציין את יציאת הקבוצה מארצות הברית לליבריה, והשני בסוף פברואר ומטרתו חיזוק הנתינה והאחדות בתוך הקהילה. בני הקהילה צמים בכל שבת, והם מסבירים כי למדו זאת ממצוות השמיטה, שעל פיה נחה אדמת הארץ אחת לשבע שנים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא העבריים מדימונה בוויקישיתוף

אתר רשמי של הקהילה
אסתי אהרונוביץ', הסודות האיומים של קהילת העבריים בדימונה, באתר הארץ, 31 ביולי 2009
ארנולד שרמן, מי אמר שהוא עברי, דבר, 10 בנובמבר 1972

הערות שוליים

^ הישראליים העבריים מארה"ב לא יגורשו מליבריה, מעריב, 13 בנובמבר 1969
^ שפי גבאי, כושים עבריים שומרי מצוות מארה"ב, דבר, 20 בנובמבר 1969
^ שלמה גבעון, מעבדות לשיקגו לחרות בדימונה, מעריב, 26 בדצמבר 1969
^ יעקב העליון, מורה הצדק אמר לא, מעריב, 22 במאי 1970
^ הכושים העבריים וחוקי המדינה, דבר, 7 בינואר 1977
^ משרד הפנים משהה הפעלת החוק, דבר, 25 באוקטובר 1971
^ 100 תיירים כושים גרמו מבוכה בלוד, דבר, 27 באוקטובר 1971
^ 18 כושים עברים הגיעו מארה"ב, דבר, 7 באוקטובר 1971
תיירות לא רצויה, דבר, 8 באוקטובר 1971
^ כושים עברים שבאו ללוד יגורשו, דבר, 14 בנובמבר 1972
^ משפחת כושים עברים התיישבה בבאר שבע, דבר, 31 באוקטובר 1971
משולם עד, כושים עברים נקלטו בסתר בדימונה, דבר, 30 בספטמבר 1977
^ נעצרו כושים עבריים שהתנגדו לגירושם מהארץ, דבר, 25 בספטמבר 1977
^ ברוך מאירי, ארה"ב נמנעת לקלוט ישראל אינה יכולה לגרש, מעריב, 2 בינואר 1979
אילן בכר, 30 כושים עבריים כבר גורשו ממשינת ישראל, מעריב, 30 בספטמבר 1986
^ גורשו שתי משפחות של כושים עבריים, דבר, 1 באפריל 1973
^ משולם עד, אברהם יצחק ויעקב היו שחורים כמונו, דבר, 8 באוקטובר 1971; המשך
ללא הבדל צבע עור, דבר, 26 באוקטובר 1971
^ הרב כהנא ותמכיו, דבר, 14 באוקטובר 1971
^ נחשון רימר, הכושים בדימונה, דבר, 16 בינואר 1972
^ דורון רוזנבלום, הדיבוק בדימונה, דבר, 15 באוקטובר 1971; המשך
^ תעודת זהות של הכושים העברים, דבר, 6 בפברואר 1979
^ הכושים העבריים רוצים להתיישב בערבה, מעריב, 6 במרץ 1974
^ משולם עד, מסקנות ועדת גלאס, דבר, 1 בינואר 1979
^ יהושע ביצור, יש לתת תעודות זהות לכושים העבריים, מעריב, 17 ביוני 1980
ראש עיריית דימונה, מעריב, 22 באוגוסט 1980
^ כמחצית הכושים העברים בדימונה כבר מתגוררים, דבר, 15 בדצמבר 1980
^ ברוך מאירי, פצצת זמן בדימונה, מעריב, 11 באוקטובר 1985; המשך; המשך
^ גדי גולן, ‏דימונה: המינהל יפרסם מכרז למאות יח"ד עבור הכושים העבריים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2002
^ גיא ימין, ‏קיבוץ לקהילת הכושים העבריים על אדמת דימונה, באתר גלובס, 19 בפברואר 2006
^ Mya Guarnieri, 40 YEARS ON, BLACK HEBREWS STRUGGLE TO FIND ACCEPTANCE IN ISRAEL, March 27, 2010
^ כפי שנכתב באתר הרשמי: "the maintenance of a vegan diet void of all animal by-products"

תבנית:Link FA

[1] הישראליים העבריים מארה"ב לא יגורשו מליבריה, מעריב, 13 בנובמבר 1969

[2] שפי גבאי, כושים עבריים שומרי מצוות מארה"ב, דבר, 20 בנובמבר 1969

[3] שלמה גבעון, מעבדות לשיקגו לחרות בדימונה, מעריב, 26 בדצמבר 1969

[4] יעקב העליון, מורה הצדק אמר לא, מעריב, 22 במאי 1970

[5] הכושים העבריים וחוקי המדינה, דבר, 7 בינואר 1977

[6] משרד הפנים משהה הפעלת החוק, דבר, 25 באוקטובר 1971

[7] 100 תיירים כושים גרמו מבוכה בלוד, דבר, 27 באוקטובר 1971

[8] 18 כושים עברים הגיעו מארה"ב, דבר, 7 באוקטובר 1971
תיירות לא רצויה, דבר, 8 באוקטובר 1971

[9] כושים עברים שבאו ללוד יגורשו, דבר, 14 בנובמבר 1972

[10] משפחת כושים עברים התיישבה בבאר שבע, דבר, 31 באוקטובר 1971
משולם עד, כושים עברים נקלטו בסתר בדימונה, דבר, 30 בספטמבר 1977

[11] נעצרו כושים עבריים שהתנגדו לגירושם מהארץ, דבר, 25 בספטמבר 1977

[12] ברוך מאירי, ארה"ב נמנעת לקלוט ישראל אינה יכולה לגרש, מעריב, 2 בינואר 1979
אילן בכר, 30 כושים עבריים כבר גורשו ממשינת ישראל, מעריב, 30 בספטמבר 1986

[13] גורשו שתי משפחות של כושים עבריים, דבר, 1 באפריל 1973

[14] משולם עד, אברהם יצחק ויעקב היו שחורים כמונו, דבר, 8 באוקטובר 1971; המשך
ללא הבדל צבע עור, דבר, 26 באוקטובר 1971

[15] הרב כהנא ותמכיו, דבר, 14 באוקטובר 1971

[16] נחשון רימר, הכושים בדימונה, דבר, 16 בינואר 1972

[17] דורון רוזנבלום, הדיבוק בדימונה, דבר, 15 באוקטובר 1971; המשך

[18] תעודת זהות של הכושים העברים, דבר, 6 בפברואר 1979

[19] הכושים העבריים רוצים להתיישב בערבה, מעריב, 6 במרץ 1974

[20] משולם עד, מסקנות ועדת גלאס, דבר, 1 בינואר 1979

[21] יהושע ביצור, יש לתת תעודות זהות לכושים העבריים, מעריב, 17 ביוני 1980
ראש עיריית דימונה, מעריב, 22 באוגוסט 1980

[22] כמחצית הכושים העברים בדימונה כבר מתגוררים, דבר, 15 בדצמבר 1980

[23] ברוך מאירי, פצצת זמן בדימונה, מעריב, 11 באוקטובר 1985; המשך; המשך

[24] גדי גולן, ‏דימונה: המינהל יפרסם מכרז למאות יח"ד עבור הכושים העבריים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2002

[25] גיא ימין, ‏קיבוץ לקהילת הכושים העבריים על אדמת דימונה, באתר גלובס, 19 בפברואר 2006

[26] Mya Guarnieri, 40 YEARS ON, BLACK HEBREWS STRUGGLE TO FIND ACCEPTANCE IN ISRAEL, March 27, 2010

[27] כפי שנכתב באתר הרשמי: "the maintenance of a vegan diet void of all animal by-products"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

@@ שורה 18: / שורה 18: @@
 ===המגורים בדימונה===
-לקראת סוף 1971 עלו בדימונה טענות כנגד הקבוצה. נטען שחלק מחבריהקבוצה אינם עובדים לפרנסתם, שהצטרפו אליהם תיירים נוספים ללא אישורי שהייה שהעלו את הצפיפות בדירות וכן שהם נוהגים ב[[פוליגמיה]]. כן עלו מצד שכנים תלונות על לכלוך, רעש והעלמות חפצים{{הערה|{{דבר|משולם עד|אברהם יצחק ויעקב היו שחורים כמונו|1971/10/08|01100}}; {{דבר||המשך|1971/10/08|01503}}{{ש}}{{דבר||ללא הבדל צבע עור|1971/10/26|00707}}}}. הרב [[מאיר כהנא]] אף טען שהם אנטישמים{{הערה|{{דבר||הרב כהנא ותמכיו|1971/10/14|00211}}}}. מנגד, היו שיצאו נגד הטענות וטענו שהיא אינה מבוססת{{הערה|{{דבר|נחשון רימר|הכושים בדימונה|1972/01/16|00401}}}}{{הערה|{{דבר|דורון רוזנבלום|הדיבוק בדימונה|1971/10/15|02500}}; {{דבר||המשך|1971/10/15|03800}}}}. חברי הקבוצה ניהלו בתי ספר משל עצמם, לא נרשמו בשלטונות ולא היה מעקב מסודר בישראל אחר מספרם{{הערה|{{דבר||תעודת זהות של הכושים העברים|1979/02/06|02002}}}}.
+לקראת סוף 1971 עלו בדימונה טענות כנגד הקבוצה. נטען שחלק מחברי הקבוצה אינם עובדים לפרנסתם, שהצטרפו אליהם תיירים נוספים ללא אישורי שהייה שהעלו את הצפיפות בדירות וכן שהם נוהגים ב[[פוליגמיה]]. כן עלו מצד שכנים תלונות על לכלוך, רעש והעלמות חפצים{{הערה|{{דבר|משולם עד|אברהם יצחק ויעקב היו שחורים כמונו|1971/10/08|01100}}; {{דבר||המשך|1971/10/08|01503}}{{ש}}{{דבר||ללא הבדל צבע עור|1971/10/26|00707}}}}. הרב [[מאיר כהנא]] אף טען שהם אנטישמים{{הערה|{{דבר||הרב כהנא ותמכיו|1971/10/14|00211}}}}. מנגד, היו שיצאו נגד הטענות וטענו שהיא אינה מבוססת{{הערה|{{דבר|נחשון רימר|הכושים בדימונה|1972/01/16|00401}}}}{{הערה|{{דבר|דורון רוזנבלום|הדיבוק בדימונה|1971/10/15|02500}}; {{דבר||המשך|1971/10/15|03800}}}}. חברי הקבוצה ניהלו בתי ספר משל עצמם, לא נרשמו בשלטונות ולא היה מעקב מסודר בישראל אחר מספרם{{הערה|{{דבר||תעודת זהות של הכושים העברים|1979/02/06|02002}}}}.
 בשנת 1974 נמסר שיש בישראל כ-500 נפשות מהקבוצה, המשתייכות לכ-100 משפחות: 50 ב[[דימונה]], 30 ב-[[מצפה רמון]] ו-20 ב[[ערד]]. חברי הקבוצה ביקשו שיוקם עבורם יישוב משלהם ב[[ערבה]]{{הערה|{{מעריב||הכושים העבריים רוצים להתיישב בערבה|1974/03/06|00211}}}}.