צינור הנפט כירכוכ–חיפה

צינור הנפט כירכוכ-חיפה, קצה הקו בחוף חיפה, 1938

צינור הנפט כירכוכ-חיפה (נקרא גם: צינור הנפט מוסול-חיפה ; באנגלית: Mosul-Haifa oil pipeline) הינו צינור באורך 942 קילומטר שהוביל נפט גולמי משדות הנפט שבכירכוכ בעיראק דרך ירדן לחיפה. הנפט עבר בצינור במשך 10 ימים מתחילתו ועד סופו, וכשהגיע לחיפה זוקק בבתי הזיקוק בחיפה, נאגר במכלים, ומהם הוזרם למכליות שהובילו אותו לאירופה. הצינור החל לפעול בשנת 1935, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, והפסיק לפעול בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל.

היסטוריה

הצינור הוקם בשנת 1935, בתקופה שרוב המזרח התיכון ותוואי הצינור היה תחת שליטה או חסות בריטית. הצינור הוקם במקביל להקמתו של צינור נפט מקביל מכירכוכ לטריפולי שבלבנון. הצינור הוטמן באדמה בעומק של 75 ס"מ. הצינור היה עשוי פלדה, ולמניעת קורוזיה נעטף בביטומן ומעליו נייר אזבסט. 85% מהצינור היו בקוטר 12 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 50 אטמוספירות, ו-15% מהצינור היו בקוטר של 10 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 62 אטמוספירות. בקטע של 7.5 ק"מ שבו ירד הצינור מרמת הגולן לעמק הירדן היה קוטרו 8 אינץ' בלבד, כדי להאט את הזרימה בירידה התלולה. לאורך הצינור היו 8 תחנות שאיבה.

הצינור ובתי הזיקוק בחיפה הוקמו על ידי הבריטים כחלק מההערכות לקראת מלחמה צפויה, ואכן סיפקו את צורכי הדלק של הצבא הבריטי והאמריקאי באגן הים התיכון במלחמת העולם השנייה.

הצינור היה יעד מועדף לפגיעה מצד הכנופיות הערביות בתקופת המרד הערבי הגדול, ואחד מתפקידיהן של פלוגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט היה להגן על הצינור מפני פגיעה. בתקופה מאוחרת יותר, היה הצינור יעד לפגיעה של האצ"ל‏‏.

בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת העצמאות, נפסקה פעולת הצינור.

בשנת 2003, לאחר כיבוש עיראק על ידי ארצות הברית, דיבר שר התשתיות, יוסף פריצקי, על אפשרות הפעלתו מחדש של הצינור.‏‏

ראו גם

• צינור הנפט כירכוכ-ג'ייהאן
• צינור הנפט כירכוכ-בניאס
• חברת הנפט העיראקית

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.