התכוונות (פילוסופיה)

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התכוונות, רצוניות או אינטנציונאליות - מושג פילוסופי הבא להבחין בין החומרי לבין הרעיוני או רוחני כתופעות רגשיות או שכלתניות של המוח. לחומר ולמושגים פיזיים במציאות, אין צורך ב'התכוונות', והם קיימים "כשלעצמם". בעוד שלמושגים אחרים - רעיוניים או שכליים, יש בהכרח ייחוס והתכוונות למשהו שמחוץ להם.

בפסיכולוגיה ההתכוונות מובדלת מתהליכים אחרים בכך שנדרשת פעולה כלשהי של רצון מודע ליצירתם.

התפתחות המושג והגדרותיו

המושג הפילוסופי התכוונות או אינטנציונאליות, מופיע בפילוסופיה האריסטוטלית והימי-ביניימית, אך את משמעותו המודרנית העניק לו ההוגה פרנץ ברנטנו:

כל מושג מחשבתי מאופיין על ידי מה שהפילוסופים של ימי הביניים קראו: אי קיומו המכוון (או המושכל) של חפץ. לכך אפשר לקרוא, במידה רבה של דיוק, יחוס לתוכן - התכוונות כלפי חפץ כלשהו. (אין זה זהה למושג "אובייקטיביות חסינה" או "דעה חסרת פניות"). כל מושג מחשבתי כולל בתוכו חפץ, אם כי לא כל מושג מתקשר לחפץ באותו אופן. בייצוג, משהו מוצג, בשיפוט - משהו מוצדק או נדחה. באהבה - נאהב, בשנאה - נשנא, בתשוקה - נחשק... וכה הלאה. התכוונות קיומית פנימית זו היא מאפיין בלעדי לתופעות מחשבתיות. אין תופעה פיזית אשר לה תכונה דומה. ניתן אם כן להגדיר תופעה מחשבתית, כתופעות אשר להן התכוונות לחפץ בתוכם.
- פרנץ ברנטנדו, פסיכולוגיה מעמדה נסיונית, הוצאה מחודשת, לונדון 2005, ספרי רוטלדז, לונדון (עמ' 88-89)

לשיטתו של ברנטנו, בעוד שהתופעות החומריות אינן זקוקות ליבוא מושא החיצוני להן, על מנת להיפעל, והן קיימות כשלעצמן (דוגמת ה"רעד"), הרי שהיפעלותן של התופעות הנפשיות מתאפשרת רק באשר לתחוּלָתָן התודעתית על מושא אובייקטיבי, החיצוני להן (דוגמת התבניות "מחשבה", "תקווה").

התכונה ההתכוונותית (Intentional Property), היא סגולה טכנית מהותית בטבע התודעה, בעטיה מוּשׂאת התודעה להיפעלות אך ורק באמצעות זיקה לאובייקט-מה. ה"התכוונות"-היִיחוּס למושא, כמחוללו ותשתיתו של האקט המנטלי, מאפיינת ומייחדת את "התופעות הנפשיות", ובאמצעותה, הן נבדלות מ"התופעות החומריות-פיזיות".

המושא, הוא עצם קיומן ומהות הוויתן של התופעות בעלות התכונה ההתכוונותית, וקיומו/אי-קיומו, אף הוא התכוונותי, בלתי תלוי בקיומו הממשי-חומרי של המושא ואינו מתחייב ממנו.

כך לדוגמה, ה"תנועה" המיוחסת למהות החוויה האסתטית המוזיקלית, אינה תכונה של הַתָּקָה-ממשית, כי אם "תכונה התכוונותית", המתארעת עם התמזגותה של מערכת צלילים נבדלים, בתודעה התופסת אותם כמחרוזת-צלילים, הניעה בין הצלילים השונים נחווית כ"מוזיקה". ככל מושא בעל קיום התכוונותי, גם קיומם של הצלילים כתנועה מוזיקלית, תלוי בהיותם בתודעה.

דניאל דנט מסכם ומסווג את שיטות השונות בתחום זה, רובם ככולם מקבלים את הטענה שזוהי ההגדרה המתומצתת ביותר, ואי אפשר לצמצמה יותר. העמדות הבאות מתקבלות על פי סיכום זה:

• אכן, המדע אינו יכול להסביר את נושא הרגשות והתחושות האישיות.
• חמרנות סילוקית (אלימיניטיביות) הגורסת שאין בעצם רגשות ותחושות, או שאלו לא מוגדרים נכונה, כתוצאה משגיאות סובייקטיביות בתיאורן.
• ריאליזם אפיסטמולוגי (מציאות ההכרה) - דעה בתורת ההכרה, הסוברת שכל ידיעה או תחושה קיימת במציאות, בנפרד מהמוח ההוגה אותו.
• דו ערכיות קווינית -
  • הצמדות ל'עקרון הנורמטיבי' - תוך הנחת הראציונליות של הנאמר על ידי כל הצדדים.
  • הצמדות ל'עקרון הנורמטיבי' - תוך "עקרון החסד", הקובע שיש לנסות ולהבין כל דבר שנאמר כמציאותי ואמיתי, ככל שניתן.
  • הצמדות ל'עקרון ההיטל' - שיטה פוסט מודרנית, הגורסת שהגדרות, והגדרות להגדרות, צריכות לבוא ממקורות חדשים ובכיווני חשיבה חדשים.