ענבי זעם – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 21: שורה 21:


==קישורים חיצוניים==
==קישורים חיצוניים==
* {{הארץ|יערה גיל-גלזר|"ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק, להראות את האדם הנשכח|1214280|9 בפברואר 2011}}
* {{הארץ|יערה גיל-גלזר|"ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק, להראות את האדם הנשכח|1.1161274|9 בפברואר 2011}}
* {{הארץ|[[יצחק נוי]]|"ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק: סטיינבק, שכונת התקווה|1214281|9 בפברואר 2011}}
* {{הארץ|[[יצחק נוי]]|"ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק: סטיינבק, שכונת התקווה|1.1161275|9 בפברואר 2011}}
* {{הארץ|סמדר שיפמן|"ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק: זעם קדוש|1214279|9 בפברואר 2011}}
* {{הארץ|סמדר שיפמן|"ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק: זעם קדוש|1214279|9 בפברואר 2011}}
* {{הארץ|דוד הדר|בכל לילה נברא עולם|1229465|27 במאי 2011}}
* {{הארץ|דוד הדר|בכל לילה נברא עולם|1.1175321|27 במאי 2011}}


==הערות שוליים==
==הערות שוליים==

גרסה מ־15:40, 19 באוקטובר 2014

כריכת הספר באנגלית

ענבי זעםאנגלית: The Grapes of Wrath) הוא רומן שנכתב על ידי ג'ון סטיינבק ויצא לאור בשנת 1939. הרומן זכה בפרס פוליצר בשנת 1940, הוזכר במידה ניכרת כאשר זכה סטיינבק בפרס נובל לספרות ב1962[1], ונקרא רבות בבתי ספר תיכוניים בארצות הברית ובמכללות ספרות. ב-1940 הופק סרט על בסיס הספר.

הספר תורגם לעברית ויצא לאור בספרית פועלים בשנות ה-40. התרגום נחשב למיושן מאוד וקשה לקריאה. בשנת 1988 יצא לאור תרגום חדש של תמר עמית, בהוצאת זמורה ביתן, ותרגום מודרני נוסף של גרשון גירון יצא לאור בשנת 2011, בהוצאת ידיעות ספרים. שני התרגומים נערכו בידי חיים פסח.

"ענבי זעם" נחשב לאחד הספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20, אולי החשוב והמעולה בספריו של ג'ון סטיינבק. רוב העניין שיש ברומן מתרכז סביב נושא הקפיטליזם. שם הספר הוא ארמז לשורה מתוך מזמור הקרב על הרפובליקה.

עלילת הספר

"ענבי זעם" הוא סיפור השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובעיקר שברונן של משפחות החקלאים האריסים, שעיבדו במשך דורות אדמה שלא הייתה קניינם, בנו עליה את בתיהם, גידלו ומכרו יבולים ושילמו לבעלי הקרקע את חלקם, שנה אחר שנה. במשך השנים האריסים מכרו או שעבדו קרקעות רבות לבנקים כדי לעמוד בתשלומים, וכאשר הגיע השפל, הבנקים הרוויחו פחות, ובנוסף בצורת קשה ("קערת האבק") גזרה סופית את גורל האדמות והאריסים, שעיבדו אותן. הבנקים שלחו צווי פינוי והריסה למתיישבים, טרקטורים באו והרסו את בתיהם וחרשו את שדותיהם, ומשפחות שלמות, לפעמים שלושה וארבעה דורות בכפיפה אחת, יצאו במכוניות רעועות, עמוסות מעבר לקיבולתן, לחפש את מזלם בקליפורניה, המדומה בעיניהם לארץ העושר וההזדמנויות.

באמצעות סיפורם של גיבורי הספר, משפחת ג'ואד, נפרש לפני הקורא סיפורן של רבבות משפחות דומות. סבא וסבתא ג'ואד, זקנים וחולים, מתקשים להבין את הגורל המגרש אותם מן האדמה, שכבשו במאמצים, בגבורה ובהקרבה. אבא ואמא ג'ואד משתדלים להתמודד עם מצב בלתי מובן, אך בלתי נמנע, לשמור את המשפחה מאוחדת ולהתקיים, בכל מחיר. טום ג'ואד, הבן השני, משתחרר מן הכלא (שם ישב על חלקו בקטטה, שיריבו נהרג בה) בעוד מועד להצטרף אל משפחתו ערב צאתם לדרך הארוכה מאוקלהומה לקליפורניה. תנאי שחרורו אוסרים עליו לצאת מן המדינה, והוא נאלץ לעבור את הגבול המדיני בהסתר, כדי לא להיפרד ממשפחתו. עם משפחת ג'ואד נמנים גם הבן הבכור, נוח, בחור מוזר, שונה ומרוחק, אל, מתבגר בן 16, שעיקר תשומת לבו בספר היא לשלום המכונית מצד אחד ולבנות מצד שני. הוא מקשיב לטום, אך גם מחפש את דרכו. חבצלת-השרון ובעלה הטרי קוני, זוג צעיר המצפה לילד, ושני הילדים, רותי בת השתים-עשרה ווינפילד בן העשר. לחבורה הזאת מצטרפים גם הדוד ג'ון וכומר לשעבר - ג'ים קייסי, שאיבד את עדתו ואת אמונתו ובכל זאת סבור, שיוכל לתרום מנסיונו כאשר המוני אדם נודדים חסרי בית ופרנסה בדרכים.

נדודיה של משפחת ג'ואד בדרכים, ממחנה פליטים אחד לאחר, מכמה ימי עבודת פרך וניצול מחפיר במטע פירות לכמה ימים אחרים של עבודה קשה ונצלנית בשדה כותנה, בנסיון נואש לקיים את נפשם, להרוויח די לקניית מזון ודלק להמשך הדרך, בתקווה המתמדת להתיישב בצורה קבועה ומכובדת בקליפורניה - ארץ החלומות - כל אלה משובצים בין פרקי תיאור כלליים של המתרחש באמריקה בשנים האלה. כפסיפס ענקי משתטחת אמריקה הגדולה, על כבישיה, תחנות הדלק, הפונדקים, המוסכים וחנויות הכל-בו שבדרכיה הכפריות, השדות, המרחבים שאין להם קץ והמדבר הנורא, מדבר המוות, הניצב כמכשול בלתי עביר לכאורה בדרך לקליפורניה. ובתוך כל אלה המוני הנוודים, אנשים פשוטים, קשי יום, שגורשו מבתיהם ואיש אינו דואג להם ואינו מצפה להם אלא כדי להפיק מהם כמה ימי עבודה במינימום השכר האפשרי, שגם אותו אפשר לקצץ בחצי, כי הרי תמיד יבואו נואשים חדשים, שיסכימו לעבוד גם בחצי שכר הרעב הקודם כדי שילדיהם לא יגוועו ברעב לנגד עיניהם. נקודת אור יחידה ביחס השלטונות לעקורים הוא המחנה הממשלתי, הפדרלי, שבניגוד למחנות המדינה השונים מנסה לקיים רמה מסוימת של הגינות, יחס אנושי, ניקיון וכבוד אדם. הנהלת המחנה מונעת ממשטרת המדינה לבוא בשעריו ולהתעלל בדיירים, משתדלת לעזור להם ככל האפשר, ומציגה מופת של אנושיות באוקיינוס של אכזריות, אדישות ואטימות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Osterling, Anders. "Nobel Prize in Literature 1962 – Presentation Speech". Retrieved February 18, 2007 - http://www.nobelprize.org/nobel_prizes/literature/laureates/1962/press.html