בחירות בשיטה היחסית

בחירות בשיטה היחסית (או בחירות יחסיות) הן בחירות בהן חלוקת הנציגים בפרלמנט (או במחוז מסוים) מתבצעת באופן יחסי לחלוקת קולות הבוחרים. זאת לעומת השיטה הרובנית (או הרובית) שבה המפלגה אשר זכרה במירב הקולות במחוז גורפת את כל המושבים של אותו מחוז. לדוגמה אם הצביעו למפלגה מסוימת 10% מכלל בעלי זכות ההצבעה, המפלגה תזכה ב10% מהמושבים בפרלמנט (במדינות בעלי מדד ייצוגיות גבוה).

כמובן שיחד עם השיטה מונהג סף חסימה חוקי ("אחוז החסימה") אשר מונע ממפלגות שמספר הקולות שקיבלו הינו מתחת לסף להיספר, ובכך נמנע מהן להיכנס לפרלמנט.

שיטה זו גורמת בדרך כלל לייצוג של מגוון קולות ומפלגות בפרלמנט ומתאימה לחברות מפולגות כמו בישראל.

שיטות שונות לבחירות היחסיות

בחירות יחסיות יכולות להתקיים גם בשיטת בחירות אזורית וגם בשיטת בחירות ללא אזורי בחירה. בחלוקה לאזורי בחירה המדינה מחולקת לאזורי בחירה (או מחוזות) כך שכל אדם מצביע או למחוז שלו (אם הבחירות הן מחוזיות בלבד) או למחזור ולפרלמנט בבחירות ארציות כאחד.

יתרונות השיטה היחסית

ייצוג הולם של קול הבוחר

בבחירות יחסיות

ראו גם

• בחירות בשיטה הרובנית
• הבחירות לכנסת
• בחירות לרשויות המקומיות בישראל
• בחירות אזוריות
• מערכת דו מפלגתית

לקריאה נוספת

• אמנון רובינשטיין (עם אדם וולפסון), באין ממשלה - איך לתקן את קלקולי המשטר, הוצאת זמורה ביתן (2012).
• ניר אטמור (בהנחיית אשר אריאן), שיטות לבחירת בתי נבחרים דמוקרטיים, ירושלים, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה (2010).
• דיסקין אברהם, בחירות ובוחרים בישראל,1971
• ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, האוניברסיטה הפתוחה , 1989.
• שינוי שיטת הבחירות בישראל, אופיר העברי, 1994.