הדלקת הנרות במקדש – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: בר-אילן
Jimm0005 (שיחה | תרומות)
מ בוט: משנה קטגוריה:בית המקדש‏ ← קטגוריה:בתי בושת
שורה 29: שורה 29:
[[קטגוריה:תרי"ג מצוות]]
[[קטגוריה:תרי"ג מצוות]]
[[קטגוריה:מצוות הנעשות על ידי כהן]]
[[קטגוריה:מצוות הנעשות על ידי כהן]]
[[קטגוריה:בית המקדש]]
[[קטגוריה:בתי בושת]]

גרסה מ־18:06, 13 בדצמבר 2014

כתב יד מהמאה ה-13 שבו מופיע ציור ומתחתיו כתוב "זה המנורה ואהרן הנותן שמן בנרות".

הדלקת הנרות במקדש היא מצווה מדאורייתא שהתקיימה מדי ערב בבית המקדש בנרות של מנורת שבעת הקנים, ומדי בוקר בהדלקת נר התמיד והטבת יתר הנרות והכנתם להדלקה.

מטרת הדלקת הנרות לא הייתה למטרת תאורה, אלא כעדות לכך שהשכינה שורה בישראל.[1] טעם נוסף המוזכר בספר החינוך הוא לפאר ולכבד את בית המקדש.[2]

סדר ההדלקה

הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ובמובן מסוים אף חשוב מן ההדלקה עצמה: בניגוד להטבת הנרות, הנעשית על ידי כהן בלבד, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.[3]

הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי לוג בכל נר, כמות המספקת גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש במידת הצורך את שני הנרות המזרחיים, מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד כדברי הפסוק ”להעלת נר תמיד” (ספר ויקרא, פרק כ"ד, ב') ובכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר ולפחות מכבודו הדליקו גם אותו. לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנות היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מאש מזבח העולה. הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב.[4]

נר התמיד

נר התמיד היה נר יחיד שדלק ללא הפסק וממנו הדליקו את שאר הנרות. מצווה זו מוזכרת במפורש במקרא: ”וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (ספר שמות, פרק כ"ז, פסוקים כ' - כ"א.)

חומרים

השמן

הנרות התבססו על שמן זית כחומר בעירה. בפסוק בספר שמות נאמר "שמן זית זך כתית למאור", ומכאן למדו חז"ל שהשמן ששימוש למילוי המנורה היה באיכות הגבוהה ביותר המכונה "ראשון שבראשון".[5] שמן זה בא מהזיתים המובחרים הנמסקים מצמרת עץ הזית, ושעברו כתישה - ולא טחינה שעלולה לגרום לעכירות בשמן.

הפתילות

בשונה מהשמן לא הייתה הגדרה ספציפית לחומר שממנו נעשו הפתילות, ונקבע להלכה כי כל פתיל שכשר לנרות שבת כשר למנורה, דהיינו כל פתיל שבוער היטב - מתאים למצוה. בפועל השתמשו בבד מבגדי כוהנים בלואים.[6]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מסכת מנחות, דף פ"ו, ב'.
  2. ^ ספר החינוך, מצווה צ"ח.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ט', הלכה ז'. לדעת הראב"ד שם הדבר אסור לכתחילה.
  4. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ג', משנה ח'. על פי פירוש עובדיה מברטנורה.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ו, א'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, א'.