מבצע משה

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

נתיב הצעידה מהיישוב היהודי למחנות בסודאן (בירוק)

מבצע גור אריה יהודה או מבצע משה (21 בנובמבר 1984 - 5 בינואר 1985) היה מבצע אווירי במסגרת מבצע אחים להאצת פינויים של ביתא ישראל ממחנות הפליטים בסודאן לבלגיה ומשם לישראל. שמו המקורי "מבצע גור אריה יהודה" מגיע מתוך תוארם של קיסרי האימפריה האתיופית והשם "מבצע משה" ניתן על ידי המגבית היהודית המאוחדת ונקרא על שמו של משה רבנו, אשר על פי המסופר במקרא, הוביל את בני ישראל לארץ כנען. במסגרת המבצע הועלו 6,364 איש.

רקע

בהיעדר יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לאתיופיה, נוצר באמצעות "המוסד" קשר עם בכירים בסודאן, הסמוכה לאתיופיה. אלפים מיהודי אתיופיה הגיעו בהליכה רגלית עד לגבול סודאן, והמתינו שם במחנות זמניים עד להובלתם לישראל. בשנים 1977 - 1984 הובלו העולים ממחנות אלה לישראל באמצעות ספינות של חיל הים הישראלי ומטוסים.מטוסים השייכים לחברת התעופה של המיליונר היהודי-בלגי,ג'ורג' גוטלמן-ניצול שואה. הצליחו לבצע 35 טיסות ולהביא לישראל 7,000 עולים. במסגרת זו הגיעו לישראל כ-5000 יהודים מבני העדה, במסע מסוכן בו נספו לפחות כ-4000 יהודים ממגפות, רעב והתקפות שודדים רצחניות. לאחר שהתברר שסכנה מרחפת על העולים השוהים במחנות, הוחלט על העלאה מואצת שלהם, ב"מבצע משה". ^{[דרוש מקור]}

החיים במחנות

הצעידה הרגלית הקשה של משפחות, קשישים וילדים קטנים ארכה לעתים חודשים, ואחריה נאלצו העולים להמתין במשך כשנתיים במחנות פליטים בסודאן, עד חילוצם ארצה. לוחמי המוסד וסוכניו הורו ליהודים שהגיעו למחנות להצניע את זהותם היהודית. הוראה זו עוררה קשיים עקב הצורך לשמור על כשרות, טהרה ועל קבורה יהודית בסביבה עוינת.

זיהום המזון והמים

עקב קשיי הדרך והתנאים התברואתיים הקשים במחנות ההמתנה בסודאן נפטרו כארבעת אלפים מהממתינים לעלייה, בעיקר במחנות גדריף ואמרה קובה. תועדו מקרים של משפחות שצעדו מאות קילומטרים במדבר ללא פגע, אך נספו לאחר שאכלו מהמזון המזוהם שהגיש הצלב האדום.‏‏ מספר על כך הסופר אברהם אדגה:

הסיוע הבינלאומי היה חשוב, הקיף את כל המהגרים שהגיעו לסודאן וליהודים היה סיוע רב מצידו של המוסד, שפעל בחשאי.

הארגון הגדול שביניהם היה הצלב האדום, שנתן מענה מינימלי-קיומי: סיפק אוהלים למחסה, עזרה רפואית למי שהגיע לנקודות שם היה ציוד מתאים וקמח כדי להתמודד עם הרעב. אבל הקמח שחולק היה גם הגורם הראשון והמשמעותי ביותר שגרם להמוני בני אדם לסיים את חייהם, מרגע אריזתו ועד שהגיע אל הנזקקים נרטב הקמח והתייבש, טולטל בדרכים בתנאים לא תנאים, אוחסן בתנאי לחות וחום, מכאן שכשחולק היה באיכות ירודה, מתולע וסיכן את חיי המשתמשים בו. אך למרות הכל הוא חולק לנזקקים והאחרונים, שלא יכלו להיות בררנים, ניסו לנקותו מהתולעים ולהכין ממנו מטעמים, בעיקר לילדים הרעבים. הילדים היו הקורבנות הראשונים. נוספו לצרות האלו, בית חולים שדה, שהוקם בקרבת המחנות, היה ללא מיכשור רפואי מתאים כך שאי אפשר היה לתת בו מענה למאות החולים שפקדו אותו. צחוק הגורל: בכל מקום בעולם, אנשים פונים לבית החולים על מנת להיוושע, ופה, כמעט כל מי שהגיע לבית החולים לקבל עזרה רפואית מצא את מותו; גם כאלה שהלכו עד לשם ברגל בכוחות עצמם הוצאו משם מקץ זמן קצר ביותר על אלונקת קבורה.

בדיעבד הנושא מעלה שאלות ותמיהות. קולם של אלה שאינם עוד בחיים זועק לשמיים. איני בא להאשים גורם כלשהו במעשים זדונים או, לחלופין, בהמתת חסד, אבל העובדה נותנת חומר למחשבה. טיפולים לא תועדו, אנשים לא יצאו חיים ואת הסוד הזה אי אפשר לפצח. הוא ריחף ומרחף מעל מחנה אמרה קובה.

— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 76

בעיית הקבורה

ערך מורחב – היימנות

בניגוד ליהודים מקהילות אחרות, נמנעו יהודי אתיופיה מלהיטמא למתים ובקהילות מסוימות אף המשיכו להכין מי חטאת באמצעות אפר פרה אדומה. התמותה ההמונית בסביבה עוינת הקשתה על הקפדה נאותה על טומאה וטהרה, ועוררה תחושת אשמה כבדה בקרב הניצולים. מוסיף על כך הסופר אברהם אדגה:

הסודאנים, מוסלמים ברובם, קוברים את מתיהם בבית קברות שמור בקפידה שאפילו ביקור סקרני בו חייב אישור מיוחד. המהגרים הרבים שבאו מאתיופיה, שהיו נוצרים בדתם, בנו כנסיות משלהם וקברו את מתיהם בקרבתן. רק היהודים, שנדרשו להסתיר את דתם בארץ עוינת, נשארו ללא פתרון הגיוני. בצוק העתים קברנו את מתינו בלילה, בסתר, בקרבת כנסיות הנוצרים וקיווינו שאלוהים יסלח לנו.

פעמים רבות כאשר משרתי הכנסיות הנוצריות גילו את הקברים הטריים הלא מזוהים, הם הבטיחו פרס הולם למי שיגלה את אלה המזהמים את המקומות הקדושים להם. לעתים קרובות האצבעות הופנו לכיוון המגורים שלנו, אך הבלגנו והצלחנו להחזיק מעמד, האווירה הכללית של חיי היום-יום עזרה לא מעט.

כשמספר המתים גדל ובעיית הקבורה החמירה מיום ליום, התכנסו ראשי העדה והחליטו שאי אפשר להמשיך בקבורה בשטחי הנוצרים ויש לקבור ליד המגורים.

בשל נוהגי הטומאה-טהרה, כל מי שנמצא במגע עם המת נעשה טמא, והדבר גרם לעצב עמוק והעניק לחיים ולמוות משמעויות שונות ממה שהיה עד אז.

שיטת הקבורה החדשה החזיקה ימים בודדים בלבד מפני שהיא הייתה בלתי מספקת מול קצב המוות: כחמישה עשר בני אדם ליום במחנה אמרה קובה. בתוך שלושה חודשים נקברו כאלפיים איש, אישה ילד וילדה.

— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 76-77

לאחר שהתבררו סכנות הקבורה בקרבת מתחמי המגורים היהודיים, נאלצו הכהנים להורות לציבור לקבור את המתים בסמוך לכנסיות הנוצריות, מבלי לקיים שום טקס דתי. הכמרים הנוצריים, שידעו על אמונתם האמיתית של הפליטים, היתנו את הקבורה בקרבת הכנסייה בקיום טקס קבורה נוצרי. דרישה זו עוררה מחלוקת קשה בין מנהיגי העדה. לבסוף, עקב חשש ממשי לפיקוח נפש, ניתן היתר לקבור את המתים בקרבת הכנסיות בכל מחיר, גם אם נדרש לקיים למראית עין טקס קבורה נוצרי. רבים הצליחו לחמוק מהטקס המשפיל.

הכהן יהיס מדהניה, מראשי ביתא ישראל באזור בגמדר, הגיע עם משפחתו למחנה אמרה קובה בגיל קרוב לשמונים. לאחר שקיבל על עצמו תעניות והתפלל בבכי לשלום העדה, ציווה על ילדיו שלא לקבור אותו בטקס הנוצרי. למרות הסיכון הרב נקבר הקס בטקס יהודי גלוי, בקרבת כנסייה נוצרית. לאחר מותו הוקף קברו בקברים טריים רבים שהקימו היהודים, וכך נוצר לראשונה מתחם קבורה יהודי במחנה אמרה קובה.

המבצע

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במסגרת המבצע הועלו לישראל כששת אלפים מיהודי אתיופיה, באמצעות רכבת אווירית של מטוסים ישראלים. ^{[דרוש מקור]} רוב היהודים האתיופים שעלו לישראל במבצע ההטסה הגלוי הגיעו מחבל גונדר. סודאן הסכימה לשותפות הסמויה במבצע, למרות היותה מדינה מוסלמית ובהיעדר יחסים דיפלומטיים עם ישראל. במסגרת ההסכמות, פרטי המבצע היו ידועים רק לבכירים מועטים בסודאן, ולא פורסמו בתקשורת הישראלית או העולמית. ^{[דרוש מקור]}

חיל הים במבצע

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: מבצעי חיל הים והאוויר אינם קשורים למבצע משה.

בתחילת המבצע, הצליח חיל האוויר להבריח בכל שבוע רק 25 עולים. על מנת להגביר את קצב העברת העולים הוחלט להשתמש בטווח הימי. מנחם בגין פנה ישירות למפקד חיל הים, אלוף זאב אלמוג וקיבל את אישורו בנוגע ליכולות חיל הים לבצע את המשימה. מיד עם תום שיחה זו החלה עבודת מטה בין המוסד וחיל הים והתקבלה החלטה לבצע מבצע מקדים של חיל הים לאיסוף מודיעין והכרת הזירה- מרכז הים האדום בין שארם לפורט סודאן. באיסוף המודיעין התגלו מספר בעיות מרכזיות אשר הסתכמו בעומס הרב בנתיב השיט, דבר אשר יקשה על חשאיות ההעברה. לאחר הסקת מסקנות אלה התגבשה תוכנית הפעולה- על החוף בין שארם לפורט סודאן הקימו לוחמי שייטת 13 בשיתוף המוסד מחנה פליטים במסווה כפר נופש. במסגרת כפר הנופש הופעלו חוגי ים על מנת להטמיע את תנועת כלי השיט של השייטת בנוף היום יומי באזור. לאחר הטמעה זו החל מבצע ההעלאה הראשון דרך הים תוך שמירה על חשאיות מוחלטת. עולים רבים אשר ביקשו להגיע לישראל, עברו מסע רגלי ארוך ומפרך מאתיופיה לפורט סודאן על מנת להגיע לכפר הנופש וממנו להגשים את יעדם ולהגיע לישראל. על מנת להשלים את המבצע, יצאו שני סטי"לים מזירת ים סוף לכיוון פורט סודן. הסטי"לים שהו מול חופי כפר נופש ולוחמי שייטת 13 העבירו בסירות הגומי, במסווה של פעילות כפר הנופש, אל הסטי"לים בלב הים, משם יפליגו על גביהם אל חופי ארץ ישראל. קרוב לאלף מעולי "מבצע משה" הגיעו בדרך זו, דרך הים.

הפסקתו

ב-5 בינואר 1985 הופסק המבצע בעקבות הדלפה לעיתונות בדבר עלייתם החשאית של יהודי אתיופיה דרך סודאן לישראל. חשיפת העלייה, שנשמרה עד אז בסוד, שינתה את המפה הפוליטית באזור. ^{[דרוש מקור]} שליט סודאן ג'עפר נומיירי, שהעלים עין ממעבר היהודים בארצו בדרך לישראל, הודח משלטונו באפריל 1985, והיחסים בין ישראל לסודאן עלו על שרטון. באתיופיה ובסודאן נותרו עוד קרוב ל-15,000 יהודים, ובמשפחות רבות נותרו חלק מההורים או הילדים באתיופיה וחלק בישראל. בהמשך אותה שנה הועלו מהמחנות בסודאן לארץ כחמש מאות יהודים במבצע שבא, ביוזמת סגן נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש האב.

שר החינוך והתרבות יצחק נבון מבקר בגן ילדים בבית הספר לעולים חדשים בפרדס חנה, 15 בינואר 1985.

ראו גם

• יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

לקריאה נוספת

• מיכה פלדמן, יציאת אתיופיה, הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, 1998
• גד שמרון, הביאו לי את יהודי אתיופיה: הסיפור האמיתי, כך העלה ״המוסד״ את יהודי אתיופיה מסודאן, הד ארצי, 1998
• אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000
• אורי רדה, מאתיופיה דרך סודן להר הרצל: הטרגדיה של 'מבצע משה' והמאבק להנצחה, אות למופת, 2005
• גדי בן־עזר, המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1985-1977, מודן, 2007

• Tudor Parfitt, Operation Moses: The Story of the Exodus of the Falasha Jews from Ethiopia, Weidenfeld and Nicolson, 1985
• Louis Rapoport, Redemption song: the Story of Operation Moses, Harcourt Brace Jovanovich, 1986
• Claire Safran, Secret Exodus, Prentice Hall, 1987
• Ruth Gruber, Rescue: the exodus of the Ethiopian Jews, Athenuem, 1987
• Ahmed Karadawi, "The Smuggling of the Ethiopian Falasha to Israel through Sudan", African Affairs 90 (358), 1991, pp. 23-49
• Teshome G. Wagaw, "The International Political Ramifications of Falasha Emigration", The Journal of Modern African Studies 29 (4), 1991, pp. 557-581
• Robert D. Kaplan, Arabists: The Romance of an American Elite, Simon and Schuster, 1995
• Graenum Berger, Rescue the Ethiopian Jews!: a memoir, 1955-1995, J.W. Bleeker Hampton Pub. Co., 1996
• Gadi Benezer, The Ethiopian Jewish Exodus: Narratives of the Migrational Journey to Israel, 1977-1985, Taylor & Francis, 2002
• Gadi Benezer, The Migration Journey: The Ethiopian Jewish Exodus, Transaction Publishers, 2005
• Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002
• Jerry L. Weaver, "The Untold Story Behind Operations Moses and Sheba" in Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, pp. 213-259
• Micha Feldman, On Wings of Eagles, Gefen Publishing House Ltd, 2012

קישורים חיצוניים

• האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה - ארכיון היסטורי
• מבצע משה, מעריב, 23 באוקטובר 1985.
• מבצע משה, באתר של "אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה".
• עליית יהודי אתיופיה - "מבצע משה" ו"מבצע שלמה", באתר הסוכנות היהודית.
• תבנית:אנציקלופדיה ynet.
• איינאו פרדה סנבטו, מבצע משה, באתר הארץ, 11.3.06.
• אורנית עצר, הלוי: נאלצנו לקבל הרבה החלטות קשות, באתר ערוץ 7, 07.06.2009.