חרושת התרבות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־10:36, 12 ביולי 2006

תעשיית תרבות, מושג שנטמע על ידי תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, שטענו כי התרבות הפופולרית היא מעין מפעל שמייצר תכנים סטנדרטיים שמטרתם להביא את ההמון למצב של פאסיביות; ההנאות הקלות המגיעות דרך צריכה של תרבות פופולרית גורמות לאנשים להיות כנועים ומרוצים, ללא תלות ברמת החיים הכלכלית שלהם במציאות. אדורנו והורקהיימר ראו בפס ייצור זה של תרבות, כהגדרתם, סכנה לרמות גבוהות יותר של אמנות. לטענתם, תעשיות תרבות מייצרות צרכים כוזבים - צרכים שנועדו לשמר את הקפיטליזם. צרכים אמיתיים לעומת זאת, הם חופש, יצירתיות ואושר אמיתי.

אסכולת פרנקפורט

אדורנו והורקהיימר היו חברים בולטים באסכולת פרנקפורט, והושפעו מהדיאלקטיקה המטריאליסטית ומההיסטוריה המטריאליסטית של קרל מרקס, כמו גם מדבריו של הגל, אשר בשניהם אירועים נלמדים לא בבידוד אלא כחלק מתהליך של שינוי. לאחר שהצטרף אליהם יורגן האברמאס, הם היו אחראים כקבוצה על ניסוח התאוריה הקריטית. בעבודותיהם, כגון דילאקטיקה של הנהורות ודילאקטיקה נגטיבית, העלו אדורנו והורקהיימר תאוריה הטוענת שתופעות של תרבות ההמון בעלות השלכות פוליטיות ובמיוחד המגוון הרחב של תרבויות פופולריות, מהוות למעשה תרבות אחת מוסווית שמטרתה לוודא את ציות ההמון לאינטרסים של המשק. במאמרם, הדיאלקטיקה של הנהורות (1947), הם עיצבו תאוריה מודרנית של לחם ושעשועים - שיטה שהייתה נהוגה ברומא העתיקה כדי לשמר את השלטון והכוח מפני האוכלוסייה. שיטת "הברזל" החדשה הזו מילאה את זמנם הפנוי של אנשים בבידור כדי להסיט אותם מהשעמום הנוצר כתוצאה מעבודתם האוטומטית; הם לעולם לא נשארים לאורך זמן ללא השפעה במצב שבו הם עשויים לזהות את ניצולם ובכך נמנעת התנגדות למערכת החברתית-אקונומית. תצוגה פסימית זו של החברה המוצגת כנוגדת נהורות, שאובה מהמרקסיזם ומבקרת את הקפטיליזם.

התאוריה

חרף העובדה שנהוג לחלק את תרבות המערב לשווקים לאומיים ואחר כך למעמדות גבוהים, בינוניים ונמוכים, המבט המודרני על תרבות ההמון הוא כשוק אחיד שבו העבודה הטובה או הפופולרית ביותר מצליחה. ישנה הכרה בחברות התקשורת ככוח מרכזי הפועל בשיתוף עם תאגידים בינלאומיים ששולטים בהפקה ובהפצה של התרבות. התאוריה טוענת שהתרבות, בנוסף להיותה מראה של החברה, היא בעלת תפקיד חשוב בעיצובה דרך תהליך של סטנדרטיזציה וצריכה ויצירת אובייקטים ולא נושאים. תעשיית התרבות טוענת שהיא קיימת לשרת את צרכיו של הצרכן לבידור, אך מסווה את הדרך שבה היא מקבעת את הצרכים הללו וגורמת לצרכנים לחשוק במוצריה. התוצאה היא ייצור המוני שמזין שוק המוני שבו זהותו וטעמו של הצרכן האינדוידואלי פחות חשוב ודעת הקהל ניתנת לשינוי ממש כמו המוצר עצמו. הרציונל העומד מאחורי תאוריה זו הוא קידום שחרור הצרכן ממרותם של מפיקים, על ידי יצירת ספק בפני הצרכן בקשר לאמונתו ולאידאולוגיה שלו. אדורנו טוען כי נהורות תביא פלורליזם ותסיר את המסתורין שאופף את התרבות, אך לצערו, האדם מושחת על ידי התעשיה הקפיטליסטית במניעים של ניצול.

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
+'''תעשיית תרבות''', מושג שנטמע על ידי [[תאודור אדורנו]] ו[[מקס הורקהיימר]], שטענו כי ה[[תרבות הפופולרית]] היא מעין מפעל שמייצר תכנים סטנדרטיים שמטרתם להביא את ה[[המון]] למצב של פאסיביות; ה[[הנאה|הנאות]] הקלות המגיעות דרך צריכה של תרבות פופולרית גורמות לאנשים להיות כנועים ומרוצים, ללא תלות ברמת החיים הכלכלית שלהם במציאות. אדורנו והורקהיימר ראו בפס ייצור זה של [[תרבות]], כהגדרתם, סכנה לרמות גבוהות יותר של [[אמנות]]. לטענתם, תעשיות תרבות מייצרות צרכים כוזבים - צרכים שנועדו לשמר את ה[[קפיטליזם]]. צרכים אמיתיים לעומת זאת, הם [[חופש]], [[יצירתיות]] ו[[אושר]] אמיתי.
-{{עריכה|סיבה=בעיות ניסוח וצורך בוויקיזציה; חסרים קישורים פנימיים ובינויקי}}
-המושג תעשיית התרבות נטמע על ידי [[תיאודור אדורנו]] ו[[מקס הורקהיימר]]. הם טענו כי ה[[תרבות הפופולרית]] היא כמו מפעל שמייצר תכנים סטנדרטיים כדי להשפיע על ההמון למצב של פאסיביות; ההנאות הקלות המגיעות דרך צריכה של תרבות פופולרית גורמת לאנשים להיות כנועים ומרוצים, לא משנה כמה קשה להם המציאות הכלכלית. אדורנו והורקהיימר ראו בפס ייצור זה של תרבות כסכנה לרמות גבוהות יותר של אמנות. תעשיות תרבות מייצרות צרכים כוזבים; צרכים שנועדו לשמר את הקפיטליזים. צרכים אמיתיים לעומת זאת, הן חופש, יצירתיות ואושר אמיתי.
 ==אסכולת פרנקפורט==
-אדורנו והורקהיימר היו חברי מפתח של [[אסכולת פרנקפורט]], והושפעו מה[[דיאלקטיקה המטריאליסטית]] ומ[[היסטוריה מטריאליסטית]] של [[קרל מרקס]], כמו כן מדבריו של [[הגל]], אשר בשניהם אירועים נלמדים לא בבידוד אלא כחלק מתהליך של שינוי. כקבוצה לאחר שהצטרף אליהם [[יורגן האברמאס]], הם היו אחראים על ניסוח ה[[תאוריה הקריטית]]. בעבודתם כגון [[דילאקטיקה של הנהורות]] ו[[דילאקטיקה נגטיבית]], אדורנו והורקהיימר העלו תאוריה שתופעות של תרבות ההמון בעלי השלכות פוליטיות, במיוחד מגוון הרחב של תרבויות פופולריות, היו בעצם תרבות אחת מסוות שמטרתה לוודא את ציות ההמון לאינטרסים של המשק. במאמרם [[הדיאלקטיקה של הנהורות (1947)]], הם עיצבו תאוריה מודרנית של [[לחם ושעשועים]] - שיטה שהייתה נהוגה ברומא העתיקה כדי לשמר שלטון וכח על גבי האוכלוסייה. שיטת "הברזל" החדשה הזו מילאה את זמנם הפנוי של אנשים עם בידור כדי להסיט אותם משעמום הנוצר מעבודתם האוטומטית; הם לעולם לא נשארים לאורך זמן ללא הפשעה כדי לזהות את מצבם בו הם מנוצלים ובכך נמנעת התנגדות למערכת החברתית אקונומית. זוהי תצוגה מאוד פסימית של החברה המוצגת כנוגדת נהורות, שאובה מ[[מרקסיזם]] המבקרת את הקפטיליזם.
+אדורנו והורקהיימר היו חברים בולטים ב[[אסכולת פרנקפורט]], והושפעו מה[[דיאלקטיקה המטריאליסטית]] ומה[[היסטוריה מטריאליסטית|היסטוריה המטריאליסטית]] של [[קרל מרקס]], כמו גם מדבריו של [[גיאורג וילהלם פרידריך הגל|הגל]], אשר בשניהם אירועים נלמדים לא בבידוד אלא כחלק מתהליך של שינוי. לאחר שהצטרף אליהם [[יורגן האברמאס]], הם היו אחראים כקבוצה על ניסוח [[התאוריה הקריטית]]. בעבודותיהם, כגון [[דילאקטיקה של הנהורות]] ו[[דילאקטיקה נגטיבית]], העלו אדורנו והורקהיימר [[תאוריה]] הטוענת שתופעות של תרבות ההמון בעלות השלכות [[פוליטיקה|פוליטיות]] ובמיוחד המגוון הרחב של תרבויות פופולריות, מהוות למעשה תרבות אחת מוסווית שמטרתה לוודא את ציות ההמון לאינטרסים של המשק. במאמרם, [[הדיאלקטיקה של הנהורות (1947)]], הם עיצבו תאוריה מודרנית של [[לחם ושעשועים]] - שיטה שהייתה נהוגה ב[[רומא העתיקה]] כדי לשמר את ה[[ממשל|שלטון]] וה[[כוח (סוציולוגיה)|כוח]] מפני האוכלוסייה. שיטת "הברזל" החדשה הזו מילאה את זמנם הפנוי של אנשים ב[[בידור]] כדי להסיט אותם מה[[שעמום]] הנוצר כתוצאה מעבודתם האוטומטית; הם לעולם לא נשארים לאורך זמן ללא השפעה במצב שבו הם עשויים לזהות את ניצולם ובכך נמנעת התנגדות למערכת החברתית-אקונומית. תצוגה פסימית זו של החברה המוצגת כנוגדת נהורות, שאובה מה[[מרקסיזם]] ומבקרת את הקפטיליזם.
 ==התאוריה==
-למרות שנהוג לחלק את התרבות המערבית לשווקים לאומיים ואח"כ למעמדות גבוהים, בינונייים ונמוכים, המבט המודרני על תרבות ההמון הוא כשוק אחיד שבו העבודה הטובה או הפופולרית ביותר מצליחה. ישנה הכרה בחברות המדיה ככוח מרכזי הפועל בשיתוף עם תאגידים בינלאומיים ששולטים בהפקה ובהפצה של התרבות. התאוריה מעלה שהתרבות היא לא רק מראה של החברה אלא גם בעלת תפקיד חשוב בעיצובה דרך תהליך של סטנדרטיזציה וצריכה, יצירת אובייקטים ולא נושאים. תעשיית התרבות טוענת שהיא קיימת לשרת את צרכיו של הצרכן לבידור, אבל מסווה את הדרך שבה היא מקבעת את הצרכים האלו, גורמת לצרכנים לחשוק במוצריה. התוצאה היא ייצור המוני שמזין שוק המוני שבו זהות וטעמו של הצרכן האינדוידואלי פחות חשוב ודעת הקהל היא ניתנת לשינוי ממש כמו המוצר עצמו. הרציונל העומד מאחורי התאוריה הזו היא לקדם את שחרור הצרכן ממרותם של מפיקים על ידי יצירת ספק בפני הצרכן בקשר לאמונה ואידאולוגיה. אדורנו טוען כי נהורות תביא פלורליזם ותסיר את המסתורין שאופפת את התרבות. אך לצערו, האדם מושחת על ידי התעשיה הקפיטליסטית במניעים של ניצול.
+חרף העובדה שנהוג לחלק את [[תרבות המערב]] לשווקים לאומיים ואחר כך למעמדות גבוהים, בינוניים ונמוכים, המבט המודרני על תרבות ההמון הוא כ[[שוק (כלכלה)|שוק]] אחיד שבו העבודה הטובה או הפופולרית ביותר מצליחה. ישנה הכרה בחברות ה[[תקשורת]] ככוח מרכזי הפועל בשיתוף עם [[תאגיד|תאגידים]] בינלאומיים ששולטים בהפקה ובהפצה של התרבות. התאוריה טוענת שהתרבות, בנוסף להיותה מראה של החברה, היא בעלת תפקיד חשוב בעיצובה דרך תהליך של סטנדרטיזציה וצריכה ויצירת אובייקטים ולא נושאים. תעשיית התרבות טוענת שהיא קיימת לשרת את צרכיו של הצרכן לבידור, אך מסווה את הדרך שבה היא מקבעת את הצרכים הללו וגורמת לצרכנים לחשוק במוצריה. התוצאה היא ייצור המוני שמזין שוק המוני שבו זהותו וטעמו של הצרכן האינדוידואלי פחות חשוב ודעת הקהל ניתנת לשינוי ממש כמו המוצר עצמו. הרציונל העומד מאחורי תאוריה זו הוא קידום שחרור הצרכן ממרותם של מפיקים, על ידי יצירת ספק בפני הצרכן בקשר לאמונתו ולאידאולוגיה שלו. אדורנו טוען כי נהורות תביא [[פלורליזם]] ותסיר את המסתורין שאופף את התרבות, אך לצערו, האדם מושחת על ידי התעשיה הקפיטליסטית במניעים של ניצול.
+[[קטגוריה:מרקסיזם]]
 [[קטגוריה:תרבות]]