בית עבאס – הבדלי גרסאות
מאין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מדינה לשעבר |
{{מדינה לשעבר |
||
|שם='''בית עבאס''' |
|שם='''בית עבאס''' |
||
|תמונה= |
|תמונה= |
||
|כתובית= |
|כתובית= |
||
|דגל=[[קובץ:Flag of Afghanistan pre-1901.svg|מרכז|125px]]<BR>הנס השחור של השושלת העבאסית |
|דגל=[[קובץ:Flag of Afghanistan pre-1901.svg|מרכז|125px]]<BR>הנס השחור של השושלת העבאסית |
||
|סמל= |
|סמל= |
||
|מפה=[[קובץ: Abbasid Caliphate he.svg|300px]] |
|מפה=[[קובץ: Abbasid Caliphate he.svg|300px]] |
||
|מוטו לאומי= |
|||
|המנון לאומי= |
|||
|אירועי הקמה=[[המהפכה העבאסית]] |
|אירועי הקמה=[[המהפכה העבאסית]] |
||
|תאריך הקמה=[[750]] |
|תאריך הקמה=[[750]] |
||
|אירועי פירוק= |
|אירועי פירוק=פלישת המונגולים |
||
|תאריך פירוק=[[1258]] |
|תאריך פירוק=[[1258]] |
||
|ישות קודמת= |
|ישות קודמת=[[בית אומיה]] |
||
|ישות יורשת= |
|ישות יורשת=[[האימפריה המונגולית]] |
||
|משטר=[[ח'ליפה]] |
|משטר=[[ח'ליפה]] |
||
|שליטים בולטים= |
|||
|שפה שולטת=[[ערבית]], [[ארמית]], [[ארמנית]], [[שפות ברבריות]], [[גאורגית]], [[פרסית]], [[טורקית]] |
|שפה שולטת=[[ערבית]], [[ארמית]], [[ארמנית]], [[שפות ברבריות]], [[גאורגית]], [[פרסית]], [[טורקית]] |
||
|יבשת=[[אירואפרסיה]] |
|יבשת=[[אירואפרסיה]] |
||
|עיר בירה=[[בגדד]] |
|עיר בירה=[[בגדד]] |
||
|קואורדינטות הבירה= |
|||
| ⚫ | |||
|העיר הגדולה ביותר= |
|||
|שטח= |
|||
|תאריך שטח= |
|||
|שטח 1= |
|||
|תאריך שטח 1= |
|||
|שטח 2= |
|||
|תאריך שטח 2= |
|||
|אוכלוסייה= |
|||
|תאריך אוכלוסייה= |
|||
|אוכלוסייה 1= |
|||
|תאריך אוכלוסייה 1= |
|||
|אוכלוסייה 2= |
|||
|תאריך אוכלוסייה 2= |
|||
|דת= |
|||
| ⚫ | |||
}} |
}} |
||
גרסה מ־07:19, 26 במרץ 2015
הח'ליפות העבאסית (בערבית: الدولة العباسية) הייתה השושלת אשר שלטה ברובה של האימפריה המוסלמית בין שנת 750 לשנת 1258. את הח'ליפות הנהיגו הח'ליפים לבית עבאס אשר הביסו את שושלת הח'ליפים הקודמת של בית אומיה בשנת 750, והעבירו את בירת האימפריה מדמשק לבגדאד ובהמשך לסאמראא שבעיראק המודרנית.
עלייתו של בית עבאס לח'ליפות
ערך מורחב – האשמיה
אל-עבאס היה דודו של מוחמד, ואף על פי שכנראה לא התאסלם מעולם, הוא נחשב לאחד מידידיו הטובים. בנו עבדאללה היה אחד ממקבצי החדית' – התורה שבעל-פה המוסלמית, אך כנראה היה חסר שאיפות פוליטיות. נינו של עבאס, מוחמד אבן עלי אל עבאסי היה פעיל בקרב תאים מהפכניים בעיראק וצפון מערב פרס שביקשו לנקום את רצח חוסיין אבן עלי מייסד השיעה. העובדה שהיה גם נצר למשפחת הנביא וגם לוחם כנגד בית אומיה נתנה לו את מעמדו המיוחד.
בראשית הדרך בסיס כוחם של העבאסים היה במחוז ח'וראסאן שבפרס, שתושביו היו ערבים ופרסים, וסבלו קשות משלטונם של בני אומיה. כיוון שהמחוז שכן בגבול המזרחי של האימפריה המוסלמית הוא שימש לגיוס כספים וכוח אדם למלחמות הבלתי נגמרות עם עמי מרכז אסיה והעמים הטורקים. בשנת 745 נשבע בכיר אבן מאהאן, אחד ממנהיגי ח'וראסאן, אמונים לאימאם אבראהים אבן מוחמד (בנו של מוחמד אל-באקר) אך זה הוצא להורג על ידי האומיים אחרי זמן קצר, ואת מקומו תפס אחיו אל ספאח שהוכתר בשנת 749 לח'ליפה הראשון לבית עבאס. אף על פי שא-ספאח היה מנהיג חלש שמשל רק ארבע שנים ולא לקח חלק ממשי בשלטון אלא שימש בעיקר כדמות יצוגית, השושלת שיצר משלה ביד חזקה לפחות עד מותו של הארון אל רשיד בשנת 809.
שלטון בית עבאס בראשית דרכו
אף על פי שבמובנים מסוימים שלטון בית עבאס הוא המשכו של שלטון בית אומיה, ישנם מספר הבדלים בין השושלות. בירת העבאסים הייתה ממוקמת בדרום-מרכז עיראק, מרכז האוכלוסייה הגדול של העולם המוסלמי, בניגוד לאומיים שקבעו את בירותם במחוז הסורי הפחות מאוכלס. העברת הבירה לאזור העשיר והמאוכלס יותר בעיראק הקלה על השליטה באוכלוסייה, שהייתה מרוכזת כולה בתחום הצר שבין הפרת לחידקל. העברת מרכז האימפריה לעיראק גם איפשרה שיתוף של עמים מוסלמים לא ערבים בצבא ובפקידות הבכירה כמו פרסים ומאוחר יותר טורקים, והפכה את האימפריה ליותר קוסמופוליטית.
בראשית דרכו התאפיין בית עבאס בשלטון מרכזי. מושלי המחוזות היו אחראים על גביית מיסים וגיוס לצבא. הח'ליפה לא היסס לפטר מושלים שלא עמדו במכסות המס, והעברת השלטון במחוזות בדרך כלל לא הייתה בירושה מאב לבן.
במסים הרבים שנגבו השתמש השלטון לבניית ארמונות ומוסדות ציבור עצומים בערי השלטון בגדאד וסאמרא, וכן לשדרוג מערכת תעלות המים מן הפרת והחידקל. מדיניות השלטון המרכזי יצרה שגשוג כלכלי ללא תקדים שכונה תור הזהב של בית עבאס, והגיע לשיאו בימי הח'ליפה הארון אל רשיד. תור הזהב הגיע לקיצו עם פרוץ מלחמת הירושה בין בניו של הארון אל רשיד - אל-אמין ואל-מאמון.
התקופה האמצעית בחליפות בית עבאס (816 - 937)
התקופה האמצעית לשלטונו של בית עבאס מתאפיינת בחיזוק השלטון המרכזי על חשבון המחוזות, העברת הבירה לעיר סמראא, הכנסת פקידים וחיילים זרים במקום הערבים וחיכוכים בין השיעים לסונים.
מלחמת הירושה
עם מותו של הארון אל ראשיד ב-809 מתחלקת למעשה האימפריה בין שלושת בניו: אל-אמין, אל-מאמון, ואל-מעתצם. הארון אל ראשיד נתן את השלטון בבגדד לאל-אמין, את אל-מאמון שם בחוראסן ואת בנו הצעיר אל מעתצם שלח להרי הטאורוס להילחם באימפריה הביזנטית. הארון אל ראשיד קבע כי כאשר ימות אחד מבניו ירשו האחרים את מקומו. אל-אמין בניגוד לצוואת אביו הכריז על בנו כיורשו לעתיד. הפרה זו של צוואת האב גררה מלחמת אחים בין מאמון לאמין (811). אל-מאמון גייס לעזרתו צבא חוראסני בראשותו של טאהיר בן-חוסיין, הביס את צבאותיו של אמין ושם מצור על בגדד. אל-אמין נבגד על ידי צבאו (אבנא אל-דוולא) נרצח ושערי בגדד נפתחים לרווחה בפני אל מאמון ב-813 (למעשה אל-מאמון הוכרז כחליפה בבגדד רק ב-819).
עלייתו של אל-מעתצם
בשנת 833 כבש (לאחר מותו של אחיו הבכור) אל-מעתצם את בגדד אך על מנת למנוע את הבעיות איתן התמודדו אחיו כאשר גייסו צבאות מקומיים החליט אל-מעתצם לרכוש עבדים ולהכשיר אותם כלוחמים מקצועיים (ממלוכים).
אל מעתצם עשה זאת על מנת לוודא שהצבא אכן יהיה נאמן לו ולו בלבד. בהמשך יעל אל-מעתצם את השיטה על ידי יבוא של עבדים היישר מאסיה המרכזית, ששימשו לא רק כלוחמים מן השורה אלא השתלבו בכל הדרגות כולל כמפקדי הצבא ומושלי מחוזות.
היתרון שבשימוש בעבדים לוחמים הוא נאמנותם המוחלטת לשליט, אך עם זאת זוהי אליה וקוץ בה שכן על מנת לשמור על נאמנותם המוחלטת של חייליו הוא נאלץ לבודדם מהאוכלוסייה. אל-מעתצם אף הקים עיר בירה חדשה סמראא (سامراء , שמה נובע מהמשפט سر من رأى - "הרואה אותה שמח") אשר בה שיכן את כל הלוחמים וחצר הח'ליפה. כמו כן נאסר על הלוחמים להתרועע עם האוכלוסייה המקומית. בידוד החיילים היה כה מוחצן עד כי הובאו נשים במיוחד בשבילם מאזורי הספר והשידוכים נעשו על ידי הח'ליפה עצמו. חסרונות השיטה הפכו לחולשות העיקריות שיאפיינו את השלטון הערבי למשך מעל 1,000 שנה. השימוש בעבדים לתפקידים בכירים בשלטון מנע כל אפשרות להתפתחות אליטה לגיטימית. הצבא, שהיה כלי חשוב לניידות חברתית, הפך בהדרגה לנחלתם של עבדים חסרי קשרים חברתיים, עד שהצבא והפקידות השלטונית כולה הפכו זרים לגמרי לציבור הערבי.
כפועל יוצא ממדיניותו של אל-מעתצם לנתק את הערבים מן השלטון, ביטל הח'ליפה את הקצבאות שניתנו לצאצאי המשפחות הערביות המכובדות שהפיצו את האסלאם בסמוך לתקופת מוחמד, והגביל את הקצבאות לאנשי צבא בפועל בלבד. מדיניות זאת גרמה לסכסוכים קשים עם המשפחות הוותיקות, ובראשם בני הח'ליפה עלי, ותומכיהם השיעים.
בשנת 842 נפל אל מעתצם למשכב. רופאו האישי מת שנה קודם לכן, ומטפלו החדש לא עקב אחר הטיפול המקובל, מה שהחמיר את מחלתו של הח'ליפה והביא לבסוף למותו ב-842.
החלשות השלטון
בנוסף חיזקו הח'ליפים האמצעיים את שלטונם במחוזות וכפו עליהם תשלום מס לרשות המרכזית, זאת בזכות נוכחותם של מושלים וחיילים זרים שלא היו בעלי מעצורים בכל מה שנוגע לגביית מס.
בשנת 861 נרצח הח'ליפה אל מתוכל הראשון על ידי חייליו הטורקים שחששו משינויים שתכנן הח'ליפה לעשות בקצונה הבכירה. הרצח הביא לתשע שנות אנרכיה, מרידות חיילים והתקוממויות של עבדים לשעבר מקבוצות אתניות אחרות כמו הברברים מצפון אפריקה והארמנים, ותקיפות מצד הביזנטים. כמו כן סבלה הח'ליפות ממרד הזאנג', מרד נרחב של עבדים אפריקאנים.
עם עלייתו לשלטון של הח'ליפה אל-מואפק בשנת 875 תמה האנרכיה והמדינה חזרה לשלם את משכורת הצבא. יחד עם זאת נדרשו עשורים לבית עבאס להחזיר לשלטונו את השטחים הרבים שאבדו לו בזמן האנרכיה. עם זאת מימון הצבא הפך לנטל קשה על המדינה עד שלא נותרו די תקציבים פנוים לשיפור התשתיות הציבוריות, בעיקר זו של תעלות ההשקיה היוצאות מן החידקל.
בעיה נוספת שהתגלתה בשימוש בצבא קבוע היא שלמרות העלות העצומה של הצבא במשך תקופת השלום, בתקופת מלחמה הפך הצבא ללא יעיל כיוון שאין אפשרות להגדילו על ידי גיוסי חרום, למעשה צבא השלום הוא גם צבא המלחמה. בעיות כלכליות ביחד עם מדיניות לא מקצועית של הח'ליפה אל-מקתדר ויורשיו גרמו לקרעים חדשים בין הח'ליפה לבין האוליגרכיות הצבאית והמנהלית שהביאו לסדרה של מלחמות בסופן מן האימפריה העבאסית נותרה רק בגדד האזורים הסמוכים. כל המחוזות המרוחקים קיבלו דרגות שונות של עצמאות למרות זאת מעמדו המיוחד של בית עבאס כשושלת הח'ליפים הלגיטימית היחידה נשמר, כך נוצר חבר העמים המוסלמיים.
התפוררות ודעיכה
סופה של האימפריה העבאסית ככוח של ממש התרחש לאורך תקופה ארוכה, במהלכה קבוצות שונות של שכירי חרב נלחמו עד להחרבתו של סואד- האזור החקלאי שסביב בגדד. סימלו של החורבן הוא הרס תעלת נהואן שהשקתה את רוב הסואד במהלך לחימה בין המצביאים אבן ראאק ובג'כם. משמעות הרס התעלה היה הרס החקלאות ויוצא מכך הרס יכולתו של כל שלטון מבגדד לגבות מס לקיומו.
עם החלשות השושלת עלו מספר שושלות נוודים ומכובדים מקומיים כמו בני עקיל , הבויהים, החמדאנים, הקרמטים, הפאטימים ועוד. שושלות אלו יסדו מדינות שהתקיימו מספר עשורים שלאחריהן פורקו וחולקו בין מדינות שכנות. הבויהים אף הקימו מלוכה בסגנון פרסי בבגדאד לצד הח'ליפה.
אף על פי שמדינות אלו היו עצמאיות לחלוטין הן קיימו ביניהן מערכת של הסכמות שיצרו את חבר העמים האסלאמי:
ראשית, שפת השלטון בכל המדינות החדשות הייתה ערבית- גם במדינות שאינן ערביות, כמו אלו שצצו בפרס, ארמניה וכורדיסטן, שפת השלטון נותרה ערבית. כמו כן, הערבית כשפת ממשל אפשרה לפקידים רמי דרג לעבור בין מדינה למדינה ולהמשיך לבצע את עבודתם ללא מגבלה.
שנית, רוב מדינות החבר שמרו על נאמנותם לח'ליפה העבאסי מבגדאד, אף על פי שהח'ליפות איבדה את כל כוחה הצבאי, זאת משום שהצהרת נאמנות לח'ליפה נחשבה כמחזקת את הלגיטימיות של ההנהגה. אפשר להשוות את הח'ליפות של תקופת חבר העמים האסלמי לקיסרות הרומית הקדושה, בשני המקרים לשליט העליון כוח סמלי בלבד.
שלישית, מבחינה כלכלית המדינות החדשות לא הציבו הגבלות על תנועה של סחורות או בני אדם. כך נשאר העולם המוסלמי יחידה כלכלית וחברתית אחת. רביעית, כוחם הצבאי של מדינות החבר התבסס על צבאות קטנים של עבדים לוחמים הנקראים ע'ולמן (החל מן המאה ה 11 נקראו החיילים האלה ממלוכים). חיילים אלו, לרוב ממוצא טורקי, לעתים קרובות לא דברו ערבית ולא היו מעורבים בחיי יום יום של התושבים המקומיים. בכך נותקו המוני העם מן המחלוקות הצבאיות בן השליטים. מכאן, שלמרות המלחמות בין המדינות השונות, לא הייתה איבה בין התושבים המקומיים. אף על פי שהע'ולמן היו לרוב ממושמעים מאוד וחסרי אידאולוגיות עצמאיות הסכנה שבהעסקתם הייתה אי תשלום משכורתם - במקרים מסוימים אי תשלום סדיר עלול היה לגרום למרידה.
במאה ה-10 סבל אזור ארצות הליבה של העולם המוסלמי (עיראק, סוריה חג'אז) מהזנחה כלכלית ומלחמות בלתי פוסקות, ואף האימפריה הביזנטית כבשה כמה חלקים ממסופוטמיה, לעומת זאת התפוררות שלטון בית עבאס הוביל לפיתוח כלכלי חסר תקדים של מחוזות שהיו מוזנחים מאז הכיבוש האסלמי כמו אנטוליה באסיה הקטנה ופארס שבאיראן. גם בתחומי התרבות והאמנות תקופת חבר העמים מצטיינת בפריחה חסרת תקדים של התרבות האיסלמית בחלקים מסוימים של העולם המוסלמי. אנשי רוח כגון המשורר אבו אל-עלא אל-מערי, הרופא אבן סינא, הגאוגרף מוקדסי והיסטוריון אל מסעודי הקדימו ב 500 שנה את תקופת הרנסאנס באירופה הנוצרית.
קץ בית עבאס
- ערך מורחב – נפילת בגדאד (1258)
קיצה של תקופת חבר העמים ואיתה בית עבאס הגיע עם פלישת הסלג'וקים: במאה ה-11 פלשו שבטים מאזור ימת אראל שבמרכז אסיה למזרח התיכון. אחד ממנהיגי השבטים, ארסלאן איסראאיל, בנו של סלג'וק, הוביל את אנשיו לכיבושים במזרח האימפריה הביזנטית וצפון עיראק.
בינתיים בבגדאד, מנהיג הע'ולמן אל בסאסירי זמם להשליט את ממשל הפאטמים (שושלת ששלטה במצרים ובסוריה) על עיראק. הווזיר של הממלכה ההויהית ששלטה במרכז עיראק הזמין את הכוח החדש למגר את הע'ולמן. בשנת 1055 נכנס לבגדאד המצביא הסלג'וקי תע'ריל-בג, לאחר שכבש את פארס וח'וזסתאן, המנהיג הסולג'וקי הדיח את כל מנהיגי בגדד ובכללם את הח'ליפה אל-קאאם שבשלב זה לא היה עוד בעל חשיבות מדינית.
עם זאת, גם תחת שלטון הסלג'וקים נותר ח'ליפה עבאסי בתפקיד רשמי בלבד, ורק עם הגעת המונגולים ב-1258 הסתיימה השושלת העבאסית.
יחסי העבאסים והשיעה
הח'ליפות העבאסית זכתה ללגיטימציה בגין העובדה שמייסד השושלת אל-עבאס היה בן דודו של הנביא מוחמד. למרות זאת, במשך כל זמן שלטון העבאסים קיימו העבאסים יחסים אמביולנטיים עם ענף אחר של משפחת הנביא: בני הח'ליפה עלי, בן-דודו של הנביא וחתנו, שבהם תמכו השיעים. בראשית שלטון בית עבאס שילם הח'ליפה קיצבה לצאצאי עלי וכך ניסה לקנות את תמיכת חסידיהם. עם זאת, הח'ליפים היו מעורבים לא אחת ברצח, במאסר ובהרעלת טוענים לכתר מצד משפחת הנביא. מדיניות זו צלחה חלקית כיוון שעוד בימיו של הח'ליפה אלמנצור פרצה מרידה של בני עלי שדוכאה בקלות. לאחר שהופסקו הקצבאות הללו בידי הח'ליפה אל-מעתצם (833-842) חזרה והתגלעה האיבה בין שתי הקבוצות ביתר שאת, ולקראת סוף שלטונם של בני עבאס, במאה ה-10, היא התפרצה כמלחמת אזרחים מלאה בין שיעים לסונים. צעד פייסני כלפי השיעים ומתריס כלפי שליטי בית אומיה היה השימוש בתואר אימאם על ידי הח'ליפים מבית עבאס - תואר המבטא את מחויבות השלטון לתפקידו הדתי. היבט נוסף הוא השימוש בתארים דתיים בעלי הקשר שיעי, כמו אל-מהדי. למרות זאת בראייה היסטורית השיעים רואים את בני עבאס כשליטים לא לגיטימיים המתחזים למשפחת הנביא האמיתית.
בעיה נוספת בשושלת בית עבאס הייתה סידרי הירושה. בניגוד למרבית השושלות המערביות, בהן הבן הבכור הוא היורש הטבעי, לא היו בבית עבאס הסדרי ירושה קבועים, לכן לאחר מות הח'ליפה מונתה מועצה (שורא) שהורכבה מן הפקידות המדינית הצבאית והדתית הבכירה והם בחרו את הח'ליפה הבא. מובן שמשמעותה של שיטה זאת הוא שאין יורש טבעי וזהו מתכון בטוח למלחמות ירושה כמו זאת שפרצה בין בניו של הארון אל רשיד, אל-אמין ואל מאמון בשנת 812. מלחמות אלו היו סיבה לאי יציבות כרונית שהחלישה את האימפריה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים, תשכ"ז, תל אביב
קישורים חיצוניים
