וידוי מעשרות

וידוי מעשרות
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר דברים, פרק כ"ו
משנה	משנה, מסכת מעשר שני, פרק ה', משנה י'
משנה תורה	ספר זרעים, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק יא
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך, מצווה תרז; ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קלא

וידוי מעשרות בהלכה הוא נוסח הנאמר לאחר ביעור מעשרות. נוסח הווידוי מופיע במקרא, ועל כן חובת אמירתו נחשבת כמצוות עשה מדאורייתא. הווידוי אינו הודאה על חטאים, והמושג 'וידוי' משמש כאן במשמעות הפוכה, של הכרזה על עשיית מעשה טוב.כיום אין אומרים וידוי מעשרות.

מועד הוידוי

זמן אמירת הווידוי הוא לאחר השלמת ביעור המעשרות, הנעשה בערב יום-טוב הראשון של פסח, בשנה הרביעית ובשנה השביעית למניין שנות השמיטה. אולם, הווידוי לא היה נעשה מיד לאחר הביעור, מפני שלאחר הביעור היו משאירים מעשר שני ונטע רבעי, שמהם אסור לאכול לאחר הווידוי, כדי לאכלם בירושלים במשך ימי חול המועד פסח. לכן דחו את הווידוי עד לזמן תפילת מנחה של יום טוב האחרון של פסח.

נוסח הווידוי

נוסח הווידוי מובא בתורה, בפרשת כי תבוא: ”בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.” (דברים, כ"ו, יג-טו)

החייבים במצווה

כהנים, לויים, ישראלים וממזרים חייבים במצוות וידוי מעשרות. גר תושב ועבדים משוחררים פטורים, מפני שאין להם חלק בארץ, ואינם יכולים להתוודות ולומר "ואת האדמה אשר נתת לנו".