הסכם לונדון (פרס-חוסיין) – הבדלי גרסאות
מ בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
ההסכם, אשר נחתם בחשאי, התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות ה[[או"ם]] למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ופתרון כולל לסוגיה הפלסטינית. הוא נועד לקדם את "[[האופציה הירדנית]]", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת [[ירדן]] תחזור לשלוט באוכלוסייה ה[[פלסטינים|פלסטינית]] ב[[השטחים|שטחים]] במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי [[אש"ף]] לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה, קיבל את אישורו של ראש הממשלה [[יצחק שמיר]] להוציאה אל הפועל. אולם לשניים היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את "האופציה הירדנית", שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש שוועידה בינלאומית עלולה לכפות על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה כפי שהוא ראה אותם. |
ההסכם, אשר נחתם בחשאי, התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות ה[[או"ם]] למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ופתרון כולל לסוגיה הפלסטינית. הוא נועד לקדם את "[[האופציה הירדנית]]", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת [[ירדן]] תחזור לשלוט באוכלוסייה ה[[פלסטינים|פלסטינית]] ב[[השטחים|שטחים]] במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי [[אש"ף]] לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה, קיבל את אישורו של ראש הממשלה [[יצחק שמיר]] להוציאה אל הפועל. אולם לשניים היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את "האופציה הירדנית", שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש שוועידה בינלאומית עלולה לכפות על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה כפי שהוא ראה אותם. |
||
עם שובו לארץ, עדכן פרס את שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו |
עם שובו לארץ, עדכן פרס את ראש הממשלה שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו של פרס, להעביר לראש הממשלה עותק של ההסכם "מחשש להדלפות"{{הערה|1=Shimon Peres, 1995, ''Battling for Peace: Memoirs'', Orion Books}}. בעוד פרס קידם את ההסכם ופנה ל[[ארצות הברית|אמריקנים]] על מנת שיציגו אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר החליט לטרפד את המהלך{{הערה|1= Efraim Halevy, 2006, ''Man in the Shadows : Inside the Middle East Crisis with The Man Who Led the Mossad''}}. הוא שלח את איש אמונו [[משה ארנס]] לארצות הברית להיפגש עם [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה]] [[ג'ורג' שולץ]] ולהבהיר לו שישראל רואה בניסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום ניסיון פסול להתערבות בענייניה הפנימיים. בעוד ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, העדיף הממשל האמריקאי שלא לקדם את היוזמה. ההסכם הוצג בפני הקבינט במאי, אולם לא הושג רוב לאישורו ובכך הוא נקבר למעשה. פרס עוד ניסה לקדם את "האופציה הירדנית", אולם המלך חוסיין, מאוכזב מגוויעתו של ההסכם ומן הפגיעה במעמדו, נסוג מתמיכתו בה. בדצמבר 1987 פרצה [[האינתיפאדה הראשונה]], וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית. |
||
יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו אז בראש [[פוליטיקה של ישראל#הגושים הפוליטיים בישראל|שני הגושים הפוליטיים היריבים בישראל]]. יצחק שמיר עמד בראש מפלגת [[הליכוד]], ובראש הגוש הפוליטי הימני, בעוד שמעון פרס עמד בראש [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]] ובראש הגוש הפוליטי השמאלי. על אף זאת, שני המנהיגים החליטו לשתף פעולה ולכונן [[ממשלת אחדות לאומית]] לאחר [[הבחירות לכנסת האחת עשרה|הבחירות ב-1984]], כיוון שמפלגת העבודה לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני, ואילו מפלגת הליכוד אמנם הצליחה לכונן קואליציה צרה, אך בתנאים גרועים מבחינתה. הסכם לונדון סימן את לב המחלוקת בין המנהיגים, ואת גבול יכולתם לשתף פעולה. שמיר התמיד בהתנגדותו הנחרצת לכינוסה של ועידה בינלאומית. בשנת [[1990]], עקב כישלונו של פרס |
יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו אז בראש [[פוליטיקה של ישראל#הגושים הפוליטיים בישראל|שני הגושים הפוליטיים היריבים בישראל]]. יצחק שמיר עמד בראש מפלגת [[הליכוד]], ובראש הגוש הפוליטי הימני, בעוד שמעון פרס עמד בראש [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]] ובראש הגוש הפוליטי השמאלי. על אף זאת, שני המנהיגים החליטו לשתף פעולה ולכונן [[ממשלת אחדות לאומית]] לאחר [[הבחירות לכנסת האחת עשרה|הבחירות ב-1984]], כיוון שמפלגת העבודה לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני, ואילו מפלגת הליכוד אמנם הצליחה לכונן קואליציה צרה, אך בתנאים גרועים מבחינתה. הסכם לונדון סימן את לב המחלוקת בין המנהיגים, ואת גבול יכולתם לשתף פעולה. שמיר התמיד בהתנגדותו הנחרצת לכינוסה של ועידה בינלאומית. בשנת [[1990]], עקב כישלונו של פרס להפיל ממשלה בה הוא כיהן, ולהקים במקומה ממשלת שמאל והחרדים צרה מה שכונה לימים "[[התרגיל המסריח]]", הקים שמיר ממשלת ימין והחרדים. הממשל האמריקני הוסיף ללחוץ על שמיר להסכים לכינוס ועידה בינלאומית לשלום, ובסופו של דבר הסכים שמיר לכינוסה של [[ועידת מדריד]] באוקטובר [[1991]], בתנאי שהוועידה תהיה טקסית, וכי המשא ומתן שיתקיים בעקבותיה יהיה עם כל מדינה ערבית בנפרד, ולא במסגרת הוועידה. ועידת מדריד אימצה את העיקרון שהותווה בהסכם לונדון שעל-פיו הפלסטינים ייוצגו במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, וכי אנשי אש"ף לא ייכללו בה. ישראל זנחה את העיקרון הזה לאחר הקמתה של [[ממשלת ישראל העשרים וחמש|ממשלת רבין-פרס ב-1992]] ו[[הסכמי אוסלו#ההסכם הראשון|החלטתה להכיר באש"ף]]. |
||
==קישורים חיצוניים== |
==קישורים חיצוניים== |
||
גרסה מ־12:00, 15 באפריל 2015
הסכם לונדון נחתם ב-1987 בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בין השניים בביתו של ידידם המשותף לורד מישקון בלונדון. בפגישה נכחו גם ראש הממשלה הירדני, זייד אל-ריפאעי, ומנכ"ל משרד החוץ יוסי ביילין.
ההסכם, אשר נחתם בחשאי, התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ופתרון כולל לסוגיה הפלסטינית. הוא נועד לקדם את "האופציה הירדנית", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה, קיבל את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר להוציאה אל הפועל. אולם לשניים היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את "האופציה הירדנית", שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש שוועידה בינלאומית עלולה לכפות על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה כפי שהוא ראה אותם.
עם שובו לארץ, עדכן פרס את ראש הממשלה שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו של פרס, להעביר לראש הממשלה עותק של ההסכם "מחשש להדלפות"[1]. בעוד פרס קידם את ההסכם ופנה לאמריקנים על מנת שיציגו אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר החליט לטרפד את המהלך[2]. הוא שלח את איש אמונו משה ארנס לארצות הברית להיפגש עם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ ולהבהיר לו שישראל רואה בניסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום ניסיון פסול להתערבות בענייניה הפנימיים. בעוד ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, העדיף הממשל האמריקאי שלא לקדם את היוזמה. ההסכם הוצג בפני הקבינט במאי, אולם לא הושג רוב לאישורו ובכך הוא נקבר למעשה. פרס עוד ניסה לקדם את "האופציה הירדנית", אולם המלך חוסיין, מאוכזב מגוויעתו של ההסכם ומן הפגיעה במעמדו, נסוג מתמיכתו בה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית.
יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו אז בראש שני הגושים הפוליטיים היריבים בישראל. יצחק שמיר עמד בראש מפלגת הליכוד, ובראש הגוש הפוליטי הימני, בעוד שמעון פרס עמד בראש מפלגת העבודה ובראש הגוש הפוליטי השמאלי. על אף זאת, שני המנהיגים החליטו לשתף פעולה ולכונן ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות ב-1984, כיוון שמפלגת העבודה לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני, ואילו מפלגת הליכוד אמנם הצליחה לכונן קואליציה צרה, אך בתנאים גרועים מבחינתה. הסכם לונדון סימן את לב המחלוקת בין המנהיגים, ואת גבול יכולתם לשתף פעולה. שמיר התמיד בהתנגדותו הנחרצת לכינוסה של ועידה בינלאומית. בשנת 1990, עקב כישלונו של פרס להפיל ממשלה בה הוא כיהן, ולהקים במקומה ממשלת שמאל והחרדים צרה מה שכונה לימים "התרגיל המסריח", הקים שמיר ממשלת ימין והחרדים. הממשל האמריקני הוסיף ללחוץ על שמיר להסכים לכינוס ועידה בינלאומית לשלום, ובסופו של דבר הסכים שמיר לכינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991, בתנאי שהוועידה תהיה טקסית, וכי המשא ומתן שיתקיים בעקבותיה יהיה עם כל מדינה ערבית בנפרד, ולא במסגרת הוועידה. ועידת מדריד אימצה את העיקרון שהותווה בהסכם לונדון שעל-פיו הפלסטינים ייוצגו במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, וכי אנשי אש"ף לא ייכללו בה. ישראל זנחה את העיקרון הזה לאחר הקמתה של ממשלת רבין-פרס ב-1992 והחלטתה להכיר באש"ף.
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)