ג'ון לואיס

ג'ון לואיס

ג'ון אהרון לואיס (John Aaron Lewis;‏ 3 במאי 1920 - 29 במרץ 2001) היה פסנתרן ומלחין ג'אז, מהפעילים בזרם השלישי (סינתזה בין מוזיקה קלאסית לג'אז) והמנהל המוזיקלי של רביעיית הג'אז המודרני.

שנים ראשונות

לואיס נולד באילינוי וגדל באלבקרקי, ניו מקסיקו. מגיל שבע למד פסנתר קלאסי מאמו. הוא המשיך ללמוד מוזיקה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ניו מקסיקו. במלחמת העולם השנייה, בין השנים 1942 - 1945, שירת בצבא. כאשר היה מוצב בצרפת פגש את המתופף, ואחד מחלוצי סגנון הבי בופ, קני קלארק. השניים הקימו תזמורת ג'אז.

קריירה מוזיקלית

לאחר שסיים את השירות הגיע לרחוב 52 בניו יורק והשתלב בסצנת הג'אז שרחשה שם. הוא הצטרף לתזמורתו של דיזי גילספי יחד עם קלארק. במקביל המשיך ללמוד בבית הספר מנהטן למוזיקה. ב-1948 נקטעו לימודיו עקב מסע הופעות של הלהקה באירופה. גם לאחר שהסיור הסתיים נותר לואיס באירופה לצורך לימודים והלחנה. בהמשך השנה חזר לארצות הברית והחל לעבוד עם צ'ארלי פארקר (עמו הקליט את האלבום Parker's Mood). כמו כן שיתף פעולה עם לסטר יאנג (בשנים 1950 - 1951), ליווה את הזמרת אלה פיצג'רלד והשתתף בהקלטות האלבום Birth of the Cool עם מיילס דייוויס. ב-1951 התגבשה חטיבת הקצב של דיזי גילספי בהשתתפות מילט ג'קסון (ויברפון), קני קלארק (תופים), ריי בראון (קונטרבס) ולואיס  ויצרה את "רביעיית מילט ג'קסון", מאוחר יותר החליף פרסי הית' את ריי בראון ורביעיית הג'אז המודרני נוצרה.

ב-1953 קיבל לואיס תואר מוסמך אוניברסיטה. מאז ועד התפרקות רביעיית הג'אז המודרני ב-1974 עסק בעיקר בהלחנה ועיבוד מוזיקלי לרביעייה ובליוויה של אלה פיצג'רלד. בין 1958 ל-1982 שימש כמנהל המוזיקלי של פסטיבל הג'אז במונטרה. לאחר שהתפרקה הרביעייה שימש כמרצה בסיטי קולג' של ניו יורק ובאוניברסיטת הרווארד. ב-1992 השתתף בפרויקט Re-birth of the Cool עם ג'רי מאליגן. ב-1981, עם "החייאתה" של רביעיית הג'אז המודרני, שב ותפס את מקומו.

במשך כל התקופה היה מעורב גם בהלחנת יצירות של "הזרם השלישי" בהשפעתו של גונתר שולר. מדובר ביצירות להרכבים גדולים כ"תזמורת USA" ‏ (Cooperative big band Orchestra U.S.A) ו-American Jazz Orchestra, המשלבים הלחנה קלאסית עם אלתור ג'אז.

באופן מפתיע, לאור השוני בסגנון ובגישה למוזיקה, היה מבין התומכים הראשונים בקו המוזיקלי החופשי של אורנט קולמן.

לואיס נפטר בניו-יורק לאחר מאבק ארוך בסרטן הערמונית. שנה לאחר מותו נבחר בסקר המבקרים של המגזין דאון ביט להכלל בהיכל התהילה של הג'אז.

סגנונו המוזיקלי

לואיס הוא אולי ה"קלאסי" ביותר מבין פסנתרני הג'אז הגדולים של תקופתו. הן בהלחנה והן באלתור הוא מפתח את המלודיה על ידי פיתוח של מוטיב מוזיקלי, בדומה להלחנה של מוזיקה קלאסית. נגיעתו בפסנתר קלה, עדינה ורגישה, בניגוד ל"מהלומות" האופייניות לנגנים שצמחו ממסורת הרגטיים.

כאשר ליווה זמרים (בעיקר את אלה פיצג'רלד), ניגן מלודיה מקבילה, המתאימה מבחינה הרמונית לשירה ולקו הבאס ויצר פוליפוניה, מאד לא שגרתית בג'אז (בו בדרך כלל מנגן המלווה את אותה המלודיה של הזמר, תוך שהוא "מנקד" אותה בסינקופות) ונתן, לפיכך, איכות קלאסית לביצוע.

יצירות עיקריות פרי עטו

Django מ-1954, שנכתב עבור רביעיית הג'אז המודרני לזכר ג'אנגו ריינהארדט שנפטר שנה קודם לכן. סוויטה לבלט בשם The Comedy מ-1962 וארבע יצירות "פריסאיות" המשלבות גוון ג'אזי עם פוליפוניה וצורת פוגה, Vendome ‏ (1952), Concorde ‏ (1955), Versailles ‏ (1956) ו-Three Windows ‏ (1957). מספר לחנים שלו הפכו לסטנדרטים כ-Milano, Afternoon in Paris ו-Skating in Central Park.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון לואיס בוויקישיתוף

• אודות לואיס ורביעיית הג'אז המודרני (באנגלית)
• סקוט יאנאו, ביוגרפיה באתר Allmusic