חוקי נירנברג

חוקי נירנברג היו חוקי גזע אנטישמיים בימי שלטון גרמניה הנאצית, אשר הגדירו מיהו אזרח גרמני. חוקים אלו נוסחו בכנס ועידת המפלגה הנאצית השנתי בעיר נירנברג, ב־15 בספטמבר 1935, ומטרתם הייתה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה זו. בסיס החוקים היה תאוריה פסבדו-מדעית אשר היוותה בסיס להפליית היהודים. ב־14 בנובמבר אותה שנה פורט החוק הבסיסי, וכוּון ספציפית נגד היהודים. הגזענות הפכה לחוק מדינה, שמנע מהיהודים את היכולת להתגונן מפני האנטישמיות באמצעים משפטיים. האמנציפציה בוטלה לחלוטין, והיהודים הפכו לנתינים מדרגה נחותה. החוקה קבעה שאזרחותם של היהודים נשללת, ושמעמדם הוא של נתינים משוללי כל זכויות אזרחיות או מדיניות, כולל זכותם להגנה משפטית. ב-3 בינואר 1936 הורחבה תחולת החוקים כך שיכללו גם את הצוענים שבשטח הרייך.

הרקע ההיסטורי

בזמן עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, פחות מאחוז מהאוכלוסייה בגרמניה היה יהודי; למרות זאת, אנטישמיות הייתה אלמנט מרכזי ברטוריקה של היטלר כבר 15 שנה לפני כן. מעלייתו לשלטון החלו רדיפות שיטתיות של יהודים על-בסיס גזעי. באביב וקיץ 1933 החלה התפתחות בצורך להבהיר ולהגדיר את מעמד היהודים בגרמניה. הדבר בלט בשל השוני בתפיסה של המדיניות האנטי-יהודית של המפלגה הנאצית לבין מדיניות הרייך המצופה של הרייך השלישי ונהיה צורך לאחד בין המדיניות האנטישמית של המדינה ובין המפלגה. הגסטפו ופקידי הממשלה האזוריים ביקשו פעמים רבות החלטה רשמית וסמכותית ועמדה חד-משמעית במדיניות כלפי היהודים, מכיוון שהעדר מדיניות ברורה כזאת גרמה עימותים בין פעילי המפלגה לפקידי מדינה בשאלת היהודים. דו"ח של הגסטפו משנת 1935, קבע שהמפלגה "תפעל מלמטה" בשאלת היהודים כדי לגרום לממשלה לפעול לפתרון הבעיה, בעקבותיה פגעו פעילי SA באופן שיטתי ביהודים בגלי תקיפה, ונדליזם והחרמות.

במקביל נשמעו דעות אחרות, כגון זו של ד"ר היילמאר שאכט, נגיד הרייכסבאנק, אשר ביקר את מדיניות המפלגה מכיוון שלדעתו הפריעה למאמציו לשיקום הכלכלה הגרמנית. לדעתו, לא היה הגיון כלכלי לעצור את היכולות היזמיות של היהודים אשר תרמו לירידה באבטלה הגואה. שאכט לא גינה את החוסר המוסרי באפליית ורדיפת היהודים, אלא תמך בארגון חוקי של מעמד היהודים מתוך ראייה כלכלית. בעקבות תלונותיו של שאכט, היטלר הורה, ב-8 באוגוסט 1935, לעצור כל "פעילויות של יחידים" נגד יהודים גרמנים, שר הפנים, וילהלם פריק איים בנקיטת אמצעיים חמורים כנגד פעילי מפלגה אשר יפרו הוראה זו.

מבחינתו של היטלר היה זה הכרחי להביא לחקיקתם של חוקים אנטישמיים כדי לשקם את האכזבה של חברי המפלגה מהצו שהוציא ב-8 באוגוסט, במיוחד כיוון שהצו ניתן מסיבות פרקטיות ואילו שאיפתו הייתה כשאיפת חברי מפלגתו.

בכנס המפלגה הנאצית בספטמבר 1935 אמור היה היטלר להעביר החלטה שתהפוך את דגל צלב הקרס לדגל המדינה, ולשאת נאום התומך במדיניות התוקפנית של איטליה באתיופיה. אולם, שר החוץ קונסטנטין פון נויראט שכנע את היטלר לא לשאת את הנאום הרגיש בנוכחות הסגל הדיפלומטי. מפאת שינוי בלתי צפוי זה, היטלר היה חייב למלא את הזמן הפנוי בסדר-היום באירוע החגיגי, והחליט, כחלופה נאותה, להקדיש את נאומו לבעיית היהודים. הוא פקד בחופזה לנסח את החוקים. על המשימה הופקד ברנרד לזנר, המומחה לענייני יהודים במשרד הפנים, אשר נעזר בפרנץ אלברט מדיקוס. לזנר ומדיקוס הגיעו לנירנברג בבוקר 14 בספטמבר, החלו בניסוח הטיוטות, והיטלר בחר הצעת נוסח אחת מתוך ארבע.

ישיבת הרייכסטאג

ב-15 בספטמבר 1935, בשעה 8 בערב נפתחה ישיבה מיוחדת של הרייכסטאג באולם אגודת התרבות של נירנברג. זו הייתה הפעם היחידה בימי משטרו של היטלר שהרייכסטאג התכנס מחוץ לברלין. הפעם הקודמת שנירנברג הייתה מושב הרייכסטאג הייתה בשנת 1543. היטלר טען בנאומו שהמצב הבינלאומי ההפכפך הוא זה שאילץ את גרמניה לשקם את צבאה והזהיר מפני סכנת הבולשביזם הבינלאומי. אולם הנושא המרכזי של נאומו היה היהודים. הוא טען שהיהודים הם סיבת התגברות המתח בין העמים, שהם פתחו שוב בחרם כלכלי נגד גרמניה ושבתוך גרמניה התנהגותם המתגרה עוררה תלונות גוברות. משום כך: "הדרך היחידה למניעת [התפרצות] פעולות התגוננות נמרצות ובלתי־מרוסנות מצד האוכלוסייה הנרגזת היא הסדר הבעיה באמצעות חוק. ...ניתן, על ידי פתרון מכריע חד־פעמי, ליצור בסיס שעליו יוכל העם הגרמני למצוא יחס נסבל כלפי היהודים. אם תקווה זו לא תתגשם, וההסתה היהודית בתוך גרמניה [ובזירה] הבינלאומית תימשך, ייבחן המצב מחדש"^{[דרוש מקור]}. היטלר ביקש מן הרייכסטאג לקבל את החוקים שיקריא גרינג.

השראות

ראו גם – חוקים מפלים מטעם הכנסייה, חוקים מפלים תחת האימפריה הספווית

רובם של החוקים שהחילו הגרמנים בחוקי נירנברג לא היו חוקים מקוריים שהמציאו הגרמנים, אלא איגוד ואיחוד של חוקים מפלים שכבר הופעלו קודם לכן במקומות ובזמנים שונים על ידי הכנסייה או על ידי האימפריה הספווית. החידוש שעשו הגרמנים היה איגודם והפעלתם יחדיו.

החוקים

תרשים המתאר את שייכותו של אדם לגזע הארי או ליהדות על פי חוקי נירנברג. קו מקווקו בין עיגולים, המייצגים אנשים, מציין ש"החתונה אסורה." קו רציף - חתונה מותרת.

תעודת ייחוס ארי, ובהּ רישום מדוקדק של הדורות הקודמים, כולל תאריך לידה ותאריך פטירה, מקום מגורים ומקצוע. לצד כל רישום ניתן לראות את חתימתו של פקיד הרישום המקומי אשר אישר את התיעוד, ולידה מתנוסס חותם עם סמל נשר הרייך

• חוק דגל הרייך קבע ששחור, אדום ולבן הם הצבעים הלאומיים, ודגל צלב הקרס הוא הדגל הלאומי.
• חוק אזרחות הרייך קבע כי רק לבעלי דם גרמני, התנהגות נאצית ותושבי גרמניה תינתן אזרחות גרמנית. נוצרה הפרדה בין "אזרחי הרייך" (Reichsbürger) לבין "נתיני הרייך" (Staatsangehörige) וזרים (Ausländer - תושבים שאינם אזרחים). התקנה קבעה שיהודי (להבדיל ממישלינג) לא יכול להיות אזרח הרייך, ולכן לא מגיעות לו זכויות פוליטיות, ובהן זכות הצבעה ואפשרות כהונה במשרות ציבוריות. הוא גם אינו זכאי להגנה משפטית. לחוק זה נלוותה תקנה חשובה שהגדירה מיהו יהודי:
  • יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים יהודים (כאשר סב יהודי הוא סב אשר השתייך לקהילה הדתית היהודית). אדם שאחד או שניים מסביו יהודים נחשב רק למישלינג, אלא אם:
    • יש לו שני סבים יהודיים, וגם:
      • הוא משתייך לקהילה הדתית היהודית, או
      • נשוי ליהודי, או
      • נולד כתוצאה מיחסים עם יהודי, בין אם במסגרת נישואין ובין אם לא (כך שיש לו 2 סבים יהודים ועוד 2 או יותר סבי-רבא יהודים)
• החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני (חוק הגנת הדם) אסר על נישואים בין יהודים לבין גרמנים, ואף ביטל נישואים קיימים; נאסר קיום יחסי מין עם יהודים; נאסר על היהודים להעסיק עוזרות בית אריות (מתחת לגיל 45) ופועלים גרמנים, כדי למנוע את עליונות היהודים על הגרמנים וקיום יחסים עם המועסקים (שעלולים להביא לילודה); נאסר על היהודים להניף את דגל גרמניה ודגל המפלגה הנאצית או לעשות שימוש בצבעיו, כדי שלא לטמאו, אבל הותר להם להציג סמלים יהודיים כמו מגן דוד.
• אושרה בחוק אפליה במספר תחומים כנגד יהודים. לדוגמה, איסור ישיבה בספסלים ציבוריים, איסור כניסה למתחמים ציבוריים שונים, הגבלות על למידה באוניברסיטאות, הגבלה על עבודת אנשי סגל יהודים באוניברסיטאות ועל עבודת רופאים יהודים בבתי חולים גרמניים, איסור על החזקת כלבים וחיות מחמד אחרות על ידי יהודים, ועוד.

ההשלכות והמשמעויות של חוקי נירנברג

צילום הכריכה החיצונית של תעודת זהות של יהודי בגרמניה משנת 1939. האות "J", המסמנת את המילה "יודה" (יהודי), מופיעה בגדול על פני הכריכה

• חוקי נירנברג נתנו חסות חוקית ליחסם של הגרמנים אל היהודים. יהודים לא יכלו להתגונן משפטית מכיוון שעל-פי חוקי נירנברג אינם נחשבים אזרחים.
• חוקי נירנברג מכוונים כלפי היהודים כעם, כציבור נבדל ונפרד על־פי גזעו. הגרמנים בודדו את היהודים משאר אזרחי הרייך. משנת 1938 סומנו היהודים בבגדיהם ובתעודותיהם.
• חוקי נירנברג היו שלב נוסף לקראת פגיעה פיזית ביהודים. הם פוגעים ביהודים חברתית, ומשנת 1939 החלו הנאצים לרכזם בגטאות ולבודדם פיזית.
• הגרמנים פעלו בגלוי וללא חשש מתגובת שאר מדינות העולם. היטלר העריך נכונה כי אף מדינה לא תגיב נמרצות כנגד פעולותיו נגד היהודים.

לקריאה נוספת

• אברהם מרגליות, 'תגובת הציבור היהודי בגרמניה לחוקי נירנברג', יד ושם יב (תשל"ח), 55–76.
• יואב גלבר, 'תגובת ההנהגה הציונית על חוקי נירנברג', דפים לחקר תקופת השואה ו (תשמ"ח), 49–79.
• נתן כהן, 'ההתייחסות לחוקי-נירנברג בעיתונות היהודית בווארשה', ילקוט מורשת מח (תש"ן), 33–54.
• יוסף ‬ולק, 'העיתונות היהודית וחוקי נירנברג', בספרו: כיום אתמול: מסות, מאמרים וזכרונות, ירושלים: הוצאת ששר; מכון ליאו בק; רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1997, עמ' 108–117, 169–171.
• לותר גרוכמן, '"חוק הגנת הדם" והמערכת המשפטית: על חוקי נירנברג ועל השפעתם', בשביל הזיכרון 40 (תשס"א), 4–12.
• יפעת וייס, 'הגזעתם של היהודים: אנתרופולוגיה היסטורית של חוקי נירנברג', בתוך: יהודה שנהב, יוסי יונה (עורכים), גזענות בישראל, ירושלים: מכון ון ליר; הקיבוץ המאוחד, תשס"ח, עמ' 186–200.

ראו גם

• הגזע הארי
• תעודת ייחוס ארי (בגרמנית: Ahnenpass)
• חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי
• חוקי הגזע באיטליה
• אדית האן

קישורים חיצוניים

• חוקי נירנברג באתר יד ושם
• על חוקי נירנברג והשפעתם, באתר יד ושם
• תרגום עברי לחוקי נירנברג, באתר מכללת סמינר הקיבוצים
• חוקי נירנברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)