טיוטה:שילוב הלכה ואגדה

ההלכה והאגדה מהוות לרוב ביטויים לשני סוגים שונים בספרות התלמודית; אך הוגים שונים שואפים ליצור שילוב בין ההלכה לאגדה. השילובים מתבטאים הן בהכנסת האגדה לתוך ההלכה, המתבטא במקרה-קיצון בקביעת הלכה על בסיס אגדה; והן בהתייחסות להלכה דרך משקפיים של אגדה (המדגיש את הרעיון).

הלכה באגדה

חשיבה "אגדית" ביחס לטקסט הלכתי

חלק משילוב ההלכה והאגדה נגע בכך שחשיבה "אגדית" המדגישה את הרעיון, חדרה לתוך הטקסטים ההלכתיים; כך כאשר הלומד ניגש לטקסט ההלכתי אין הוא שואף לדעת איך להתנהג ואת 'החוק היבש', אלא הוא מנתח את החוק בצורה מחשבתית אגדית. גישה זו למעשה מכילה גישות מסוימות מסוגיית טעמי המצוות לא רק לדיון במצווה עצמה, אלא אף לדיון התלמודי ולסברות הראשוניות המועלות. גישה זו כדוגמה קיימת בישיבת מעלות יעקב.

אגדה בהלכה

הכנסת האגדות לתוך התחום של הדיון ההלכתי אינו כה פשוט בתורה שבעל פה; כך כלל בסיסי בתורת הפסיקה במשפט העברי קובע ש-"אין למדין מן האגדות"; כלל זה נוסח בצורות שונות, והתקבל על-ידי הגאונים [1], והובא על-ידי כותבי הכללים במשפט העברי (כגון בספר יד מלאכי). אולם למרות דברים אלו ניתן למצוא מקורות שונים בהם האגדה משמשת כבסיס לקביעת הלכה; כאשר הפוסקים מצטטים אגדות ומתבססים עליהם בקביעת ההלכה. קביעת הלכה זו לעיתים מובאת ללא צידוק כלשהו, ולעיתים מצורף לדיון ההלכתי טיון כלשהו, כגון הטיעון שהאגדה המובאת אינה אגדה, אלא מעשה ממשי. בעקבות דברים אלו הורחבה הכנסת האגדה לתוך תחומה של ההלכה; ומתקיימות דעות שכאשר הלימוד מהאגדה אינו עומד בסתירה לחלק ההלכתי ניתן ללמוד ממנו ולסמוך עליו גישות קיצוניות יותר טענו ש-"סברא בלבד יכולים ללמוד מאגדות גם במקום שיש סתירה מחלק ההלכה.." [2]. יש לציין שפרשנים ופוסקים שונים התנגדו נחרצות לכל שילוב של האגדה בתוך תחומי ההלכה.

לקריאה נוספת

• חיים נחמן ביאליק במאמרו "הלכה ואגדה" משנת 1917.

• המדרש כהלכה - הרב ישראל הלוי בארי (קלודנר), תש"ך (1960). - "הלכות מחודשות בתורת האדם למקום ולחבירו... וּבבעיות הכלל... נִדלוּ והועלו ממדרשי אגדה..." - מתוך הכותרת-משנֶה בַספר.

• הרב מרדכי פירון, בשערי האגדה, הצאת "דון" תשל"ד (1974).

ראו גם

• הלכה
• אגדה
• תורת ארץ ישראל