פצוע דכא וכרות שופכה

פצוע דכה (או פצוע דכא, ראה הרחבה בהמשך) וכרות שפכה הם אנשים שנפצע איבר המין שלהם בצורה כלשהי. פציעה כזו הופכת את הנפצע לסריס, ולאדם כזה אסור לשאת אישה יהודיה כשרה משום שאינו יכול להוליד ולקיים את מצוות פרייה ורבייה, וכיוון שעיקר הנישואין ביהדות הם בשביל לקיים מצווה זו, הוא לא יכול להתחתן עם אשה שיכולה לקיים את המצווה עם בעל אחר, ועל ידי כך לבטל אותה מהמצווה שלא תוכל לקיימה איתו. מקור האיסור מופיע בספר דברים: ”לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'.” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב').

ההבדל בין פצוע דכא לכרות שפכה

המשנה במסכת יבמות אומרת:

איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן. וכרות שפכה? כל שנכרת הגיד. ואם נשתיר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר.

— משנה, מסכת יבמות, פרק ח', משנה ב'

כלומר: אם נשאר חתיכה קטנה בעובי של שערה של עטרה בהיקפו של כל האיבר - אינו נחשב כרות שפכה, אך אם גם זה לא נשאר - הוא כרות שפכה.

השולחן ערוך מוסיף עליהם עוד חלק באיבר שגורם בפציעתו לפסילת האדם, "השבילים שבהם נתבשל שכבת הזרע, והם הנקראים חוטי ביצים" דהיינו צינורות הזרע. גם פגיעה בחלק זה גורמת לאדם שלא יוכל להוליד, ולכן פוסלת אותו מלהנשא.

פצוע 'דכה' או 'דכא'

אחד הדברים הבולטים ביהדות הוא השמירה על המסורת והנוסח המדויק של התורה שבכתב לאורך אלפי שנים, דבר שאינו קיים בשום עם. על אף טיעון זה, עם השנים נפלו כמה טעויות בודדות בנוסח הנכון לכתיבת ספרי התורה. השינויים הללו נוצרו משיבוש אחד עתיק, וכעת איננו יודעים מהו הנוסח המקורי הנכון. ישנם תשעה הבדלים כאלו בין ספרי התורה של יהודי תימן ובין ספריהם של שאר העדות, ובנוסף אליהם ישנם שני הבדלים בין הספרים האשכנזים ובין ספרי התורה של בני עדות המזרח. אחד משני ההבדלים הללו הוא האם לכתוב בפסוקים: "פצוע דכה" או "פצוע דכא". בספרים המזרחים כתוב "דכה" ובחלק מספרי האשכנזים כתוב "דכא". לכל דעה יש הרבה ראיות ולכן אין הכרעה, וכל עדה נשארה עם הנוסח שלה. הרבה פוסקים מציינים שעל אף ההבדלים לא נאסרה עלייה של ספרדי לספר תורה אשכנזי ועלייה של אשכנזי לספר תורה ספרדי, אלא כל אחד יעלה לספר של השני בלי לחשוש.

אמנון ותמר

מוכר הסיפור התנ"כי על אמנון ותמר בני דוד המלך. אמנון בכורו של דוד, אהב את תמר אחותו וחשק בה. בעצת רעהו יונדב בן שמעה, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד ובעת שהגישה לפניו את הלביבות ביקש אמנון מהמשרתים להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ואנס אותה למרות מחאתה. לפי חלק מהדעות בחז"ל, הייתה תמר בתו של דוד המלך מאשת יפת תואר שהיא גויה שבוית מלחמה שהתגיירה מאוחר יותר. במקרה כזה לפי ההלכה תמר איננה מתייחסת אחר אביה, על כן תמר הייתה מותרת להינשא לאמנון, כיוון שלא היה אחיה מהבחינה ההלכתית ולכן חטאו לא היה חמור כל כך.

בכל מקרה, כתוב שם פסוק מוזר מאוד:

וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ

— ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ט"ו

המפרשים נחלקו בפירוש פס' זה - מדוע אמנון שנא את תמר?

אחת השיטות לפירוש הפס' מופיעה בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א': ”אמר רבי יצחק: [...] קשרה לו נימא (שערה) ועשאתו כרות שפכה” - כלומר אמנון שנא את תמר מכיוון שהפכה אותו ל"כרות שפכה", על ידי כריכת שערה סביב איבר מינו.

ראו גם

• פסולי חיתון
• נישואים בהלכה
• סריס
• סריס חמה

הערות שוליים

קטגוריה:משפט עברי: דיני משפחה ואישות קטגוריה:הלכות אישות קטגוריה:מעמדות ויוחסין ביהדות קטגוריה:ישראל: דיני משפחה