אבו כביר

מפת אבו כביר
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.

כנסיית פטרוס הקדוש

בית הקברות שליד הכנסייה

סביל אבו נבוט

המכון לרפואה משפטית

חלק מהחצר הקדמית של בית הספר לטבע

מראה בבית הקברות המוסלמי טאסו

בית מעצר תל אביב

אַבּוּ כַּבִּיר הייתה שכונה ערבית של יפו, אשר הוקמה בשנות ה-40 של המאה ה-19 על ידי תושבי הכפר המצרי תל אל־כביר שבמצרים. אלה הובאו למקום על ידי איברהים פאשה לאחר שכבש את ארץ ישראל מידי העות'מאנים. כיום שוכנת השכונה בדרומה של תל אביב. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה שכונת נווה עופר, המכונה "תל כביר", מדרום לאבו כביר. לאחר מלחמת העצמאות הוארך רחוב הרצל, והוא חוצה כיום את המתחם.

היסטוריה

ימי בית שני

בשנת 1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו, שזיהה באזור הכפר מערות קבורה יהודיות מהמאה ה-1 ועד המאה ה-3. בית הקברות שימש את יהודי יפו, ונקברו בו יהודים גם מערים אחרות ואף מהגולה. הכיתוב על רוב המצבות שהתגלו הוא ביוונית, ועל רובן מופיע סמל יהודי כלשהו, כמו המנורה, לולבים או המלה "שלום". רוב הקברים כוללים חצר המובילה אל שלוש יחידות קבורה, ובהן חדרים עם כוכים. רוב פתחי הקברים נאטמו בלוחות אבן. כמאה שנים מאוחר יותר, השלים את מחקר בית הקברות פרופ' יעקב קפלן, וכיום הוא שוכן ברובו בתחומי כנסיית פטרוס הקדוש הרוסית הפרבוסלבית.

העת החדשה

השכונה הערבית אבו כביר שכנה בחלק הדרום־מזרחי של צומת הרחובות המוכרים כיום כרחוב הרצל ודרך קיבוץ גלויות. כיום שטח זה איננו מאוכלס, וחלקים ממנו נחפרו לשם הרחבת צומת התנועה. בשלהי המאה ה-19 היו בכפר כמה עשרות בתים, בהם התגוררו כ־280 תושבים שהתפרנסו מחקלאות, בעיקר פרדסנות, ומאוחר יותר גם ממתן שירותים לעיר תל אביב, אשר שכונותיה הדרומיות גבלו עמה, ומרכז העסקים הראשי שלה נשק לה.

אבו כביר במלחמת העצמאות

בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כ-5,000 נפש, שהתפרנסו בעיקר מעבודה שכירה ביפו, חנוונות, ירקנות ורוכלות בשכונות ובבתי חרושת יהודיים.

מיד לאחר כ"ט בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לרגום מכוניות יהודיות שעברו בכביש הראשי בדרכן לירושלים ולמושבות הדרום. ב-2 בדצמבר 1947 הגיעה משאית שהסיעה ארבעה פועלים יהודים ממקום עבודתם בשדה התעופה קסטינה (כיום בסיס חיל האוויר חצור) לתל אביב. בהגיע המשאית לאבו כביר היא נרגמה באבנים. הנהג נפצע קשה והמשאית נעצרה. הערבים הוציאו את הנהג מהרכב ורצחו אותו בדקירות סכינים. שאר הנוסעים נפצעו מרגימת האבנים, אך ניצלו ברגע האחרון על ידי רכב צבאי בריטי שהזדמן במקרה למקום.

ההגנה הגיבה על האירוע ב-3 בדצמבר 1947 על ידי פיצוץ בית ערבי ששלט על רחוב הרצל. מאז ובמשך מספר חודשים לא הפסיקו הערבים לירות ולצלוף מאבו כביר שהייתה ביתרון טופוגרפי על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין. התנועה ברחוב הרצל שותקה ובחלקו הדרומי נבנו מתרסים לאפשר תנועת הולכי רגל. עד היום ניכרים חורי היריות בקירות חלק מהבתים.

כדי לעקוף את אבו כביר נסללה במהירות דרך הביטחון משכונת התקוה למקוה ישראל. במשך חודשיים וחצי נמשכה המערכה בדרך של ירי, צליפות, חדירות ופיצוצי בתים. הבריטים התערבו בנעשה מדי פעם עד שההגנה החליטה לצאת בפעולות התקפיות גדולות.

המבצע הראשון נגד אבו כביר נערך ב-12 בפברואר 1948 ונקרא "מבצע דוד" על שם מפקד המחלקה תבנית:נזכור, שנהרג מיריות צלף מאבו כביר בעת סיור מוקדם במקום ערב המבצע. ארבע מחלקות התקיפו את אבו כביר מכיוונים שונים. שתי מחלקות לא הצליחו לחדור את קו הביצורים של הערבים ונאלצו לסגת. מחלקה שלישית הצליחה לפרוץ ולפוצץ ארבעה בתים שבהם היו עמדות. 16 ערבים נהרגו ונלקח נשק רב. המחלקה הרביעית תקפה מכיוון כביש ירושלים ופרצה אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. הם הצליחו להרוג את מפקד המקום, "אבו רחמה", ועוזריו. בקרב זה נהרגו 13 ערבים. המחלקה נסוגה מאבו כביר עם שני הרוגים ושלושה פצועים.

חוסר היכולת לפרוץ את ביצורי הערבים באבו כביר הביאה את מפקד החזית הדרומית במחוז תל אביב,תבנית:נזכור, לזמן את הנשק דוד ליבוביץ ולבקש ממנו לבנות מרגמה שתוכל להפגיז את האויב ולהמם אותו לפני פריצת הכוחות. לאחר הצלחת הניסוי הראשון בחולות חולון נבנו עוד מספר מרגמות ותוכנן מבצע גדול נוסף נגד אבו כביר.

המבצע נערך ב-13 במרץ 1948 ונקרא "מבצע מרכז". בשעה 21:00 החלו שלוש מרגמות להפגיז את אבו כביר. קולות נפץ אדירים נשמעו וענני עשן התאבכו אל על. לאחר ההפגזה פרצו הכוחות לאבו כביר ופוצצו מספר בתים החולשים על רחוב הרצל.

ההשפעה הפסיכולוגית של ההפגזה הייתה עצומה. הערבים נטשו את קו הביצורים בהתפוצץ הפגז הראשון. אגדות ומעשיות נפוצו ביפו על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום", שהן הנשק הסודי של היהודים. למעשה השפעתם הפסיכולוגית של הפגזים הייתה גדולה בהרבה מכוח ההרס שלהם. כתוצאה מכך, החלה בריחה מאבו כביר. הערבים החלו אף הם לבנות מרגמות בשם "מרגמת אבו יוסוף" אבל הן לא היו יעילות.

ב-23 במרץ 1948 ביקש מפקד ההגנה במחוז תל אביב במכתב לאג"ם/מטכ"ל לאשר לעיר תל אביב תקן מיוחד למרגמות: 16 מרגמות, 160 פגזים ולקבוע למרגמה את השם "דוד" על שם דוד ליבוביץ. במהרה דבק במרגמה שם החיבה דוידקה.

כעבור שבוע, בשעות הלילה המוקדמות של ה-31 במרץ 1948, חדשה ההגנה את התקפתה על אבו כביר ב"מבצע מרכז 2". לאחר הפגזת מרגמות פרצו יחידות ההגנה והרסו כל מה שניתן להרוס. מאז חדלה אבו כביר לשמש כאיום על תל אביב. במבצע זה הושקעו יותר מטון של חומר נפץ. זו הייתה המנה הגדולה ביותר של חומר נפץ שפוצצה אי פעם בפעולה אחת במערכה בין תל אביב ויפו.

בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר. את מקומם תפסו הבריטים. ב-10 במאי 1948, בהתאם להסכם מוקדם, מסרו הבריטים את המקום ליחידות ההגנה. בזאת נחתמה פרשת אבו כביר הערבית.

תל א-ריש

תל א-ריש הייתה שכונה ערבית ממזרח לאבו כביר. לפי אחת המסורות, קיבל התל את שמו שמשמעותו "תל הראשים" ב-1775, כאשר קצין מצרי שמרד בטורקים, ערך טבח בתושבי יפו וריכז את גולגלותיהם במקום.

תל א-ריש, יחד עם אבו כביר, שלטו על הכביש מתל אביב ומיפו לירושלים ולדרום הארץ. בתחילת מלחמת העצמאות הותקפה מספר פעמים התחבורה היהודית שעברה במקום. כתוצאה מכך, הועברה התחבורה לנתיב חדש, בשולי השכונות הדרומיות של תל אביב, כיום דרך בן-צבי. דרך זו שימשה את תחבורת היישוב היהודי עד כיבוש האזור. תל א-ריש נכבשה בראשונה על ידי כוחות חטיבת גבעתי במבצע חמץ ב-28 באפריל 1948, אך הם נאלצו לסגת באבידות כבדות לאחר התקפת נגד של הערבים והתל שב ונתפס בידי הערבים. עם ניצחונות ההגנה במבצע חמץ פינו הערבים את האזור. הקרב העיקרי היה סביב עמדת הפילבוקס על התל. כיום הפילבוקס נמצא בתחומו של פארק בשכונת תל גיבורים בחולון, ובמקום קיים אתר זיכרון ומוצג הסבר על הקרב.

בתל א-ריש נשמרו במשך תקופה ארוכה הבתים המקוריים של השכונה ולא נהרסו. בשנים הראשונות לאחר כיבוש השכונה שימשו הבתים למחנה צבאי ולאיכלוס עולים חדשים. אחד המבנים הגדולים אשר שוכן על הכביש הראשי‏‏ היה למוסד ילדים של עליית הנוער הדתי. הייתה בו חברת נוער של כחמישים חניכים וחניכות, מעל גיל 15, שעלו מצפון אפריקה. המוסד נועד להכין אותם לחיי עבודה. בשנת 1952 נסגר המוסד, וחניכיו עברו לכפר בתיה ‏‏ . במבנה שנותר פנוי הוקם מועדון גדנ"ע.

על חלק משטח השכונה הוקמה השכונה היהודית תל גיבורים בחולון. במקום נותר בית הקברות המוסלמי טאסו, ושרידים של בתי בארות מראשית המאה ה-20.

אתרים בשכונה

• בית ספר לטבע רחוב הרצל 155 - בית ספר ייחודי אשר הוקם בשנת 1986, ונחשב לבית ספר ירוק המגן על איכות הסביבה.
• גני הטבע - גן בוטני וגן זואולוגי, המתמקדים בחי ובצומח בארץ ישראל.
• בית מעצר תל אביב (בקיצור בימ"ר ת"א) בדרך בן צבי 84 - בית המעצר של שירות בתי הסוהר.
• כנסיית פטרוס הקדוש - כנסייה רוסית פרבוסלבית הידועה גם בכינוי "הכנסייה הרוסית".
• המכון הלאומי לרפואה משפטית - המוסד הציבורי היחיד המספק שירותי רפואה משפטית בישראל.
• סביל אבו נבוט - סביל עות'מאני שניצב על אם הדרך המובילה מיפו לרמלה וללוד, והלאה לירושלים.
• פארק החורשות - פארק גדול מדרום לכנסייה הרוסית. הפארק מתבסס על חורשות אורנים שנטעו במקום בראשית שנות ה-50. בשנת 2013 נפתח חלקו הראשון של הפארק ובו פינות משחקים, מתקן אומגה ועוד.
• ארמון השייח אבו כביר בצומת הרחובות בן צבי וגרינבוים - עד לשנת 2001 שכנה במבנה ההיסטורי יחידת חיל האוויר יה״ב 230. בשנת 2001 היחידה פונתה וזמן קצר לאחר מכן, המבנה נהרס עד היסוד. המבנה התאפיין בתקרות גבוהות וקשתיות, רצפות מצוירות וסממני פאר נוספים כגון בריכת שחיה ואורוות סוסים.
• החל מקיץ 2015 הוקצעו המבנים הישנים של החברה להגנת הטבע לטובת פעילותה של הישיבה החילונית בינ"ה.

לקריאה נוספת

• יוסף אוליצקי:ממאורעות למלחמה הוצאת מפקדת ההגנה בתל אביב, 1949.
• חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, הוצאת "מערכות", 1958

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אבו כביר בוויקישיתוף

• פארק החורשות באבו כביר, באתר I Nature
• דובי זכאי, כנסיית סנט־פטר באבו־כביר, ynet
• עפר רגב, ממוחמד עלי והחברה להגנת הטבע: גלגולי אבו כביר, סנונית
• מתל כביר לתל א-ריש