שעבוד (בטוחה) – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1על ידי, דוגמה\1, \1כדי, \1על פי
מ removing nowiki
שורה 31: שורה 31:
[1] חוק המשכון, תשכ"ז - 1967 (להלן- חוק המשכון).
[1] חוק המשכון, תשכ"ז - 1967 (להלן- חוק המשכון).


[2]זאב צלטנר - '''<nowiki/>'''יהושע ויסמן: '''חוק
[2]זאב צלטנר - יהושע ויסמן: '''חוק
המשכון, תשכ"ז-1967''', משפטים, כרך ז, ע' 350.
המשכון, תשכ"ז-1967''', משפטים, כרך ז, ע' 350.



גרסה מ־20:37, 1 באוגוסט 2015

שעבוד הוא מונח משפטי המתאר ייחודם של נכס או קבוצה של נכסים כבטוחה לקיומו של חיוב. נהוג להתייחס למספר סוגים של שעבוד, בהתאם למהות הבטוחה שמובאת עמם. חלוקה אפשרית נוספת היא לפי היתרון שמוענק למלוה מסוים על פני נושים אחרים. כלומר, לפי סדר הנשיה שהוא מאלץ.

שעבוד מתאפיין בדרך כלל בהגבלות על עבירות הנכס המשועבד, כך שבעל השעבוד, הנושה, יוכל לממש את השעבוד במקרה שבו אין החיוב מקויים. כן מאופיין השעבוד במתן זכות קדימה ביחס לנכס המשועבד על פני נושים שאינם מובטחים בשעבוד, בהליכים כפירוק חברה, הוצאה לפועל או פשיטת רגל.

משכון הוא צורה של שעבוד, וכך גם משכנתה, המתייחסת לשעבוד מקרקעין, שעבוד צף המתאר שעבוד של כלל נכסיו של תאגיד, וכן עכבון.

לרוב דורש השעבוד רישומו במקום המיועד לכך כלשכת רישום המקרקעין, רשם המשכונות או רשם החברות וזאת כתנאי לתוקפו כלפי צד ג' שעליו לדעת על השיעבוד. אם נרשם השעבוד, הוא דבק בנכס גם אם זה נמכר לצד ג', דהיינו: הנושה רשאי לממש את השעבוד ולגבות את חובו אף אם הבעלות בנכס המשועבד עברה לצד ג'.

אותו נכס עצמו ניתן לשעבוד מספר פעמים לנושים שונים, בדרגות שונות, כאשר זכותו של נושה לו שעבוד מדרגה ראשונה קודמת לזכותו של נושה לו שעבוד מדרגה שנייה, וכן הלאה. המונח "פארי פאסו" (pari passu) מתייחס לשעבודים שונים על אותו נכס שדרגתם שווה.

מבחינים, בין היתר, בשיעבוד סמלי, שיעבוד ספציפי, שעבוד צף ושעבוד שלילי.

ערכים קשורים: אחריות נכסים, דיני חדלות פרעון, כינוס נכסים, פירוק חברות.

משכון מוסווה

כפי שנטען, על פי סעיף 2ב' לחוק המשכון[1], משכון הוא "כל עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינוייה אשר יהא". ישנם עסקאות, אשר הצדדים אינם מגדירים את העסקה כמשכון ואינם רושמים את השעבוד. אם בפועל העסקה היא משכון, מדובר במשכון מוסווה. בדרך כלל, משכון מוסווה, נועד לטובת הצד המלווה על ידי כך שהאחרון מתחמק מההוראות הקוגנטיות של חוק המשכון. למשל במצב בו הצד החייב לא פורע את חובו במועד המוזכר, פריעת החוב לא נעשית על פי סעיף 17 לחוק המשכון וכן הנכס יישאר כולו אצל המלווה, אף עם ערך הנכס עולה על החוב. יהושע וייס טוען[2] כי בדיוק לשם כך נחקק סעיף 2ב' לעיל. ישנם שתי סוגיות מרכזיות בהן הנושא של משכון מוסווה עולה:1. מכר חוזר. 2. שימור בעלות.

1. מכר חוזר משמש לרוב למשכון מוסווה. כדי להסוות את המשכון יש שימוש במקום במילים: "משכון" ו"מלווה" - במילים "קונה", "מוכר" ו"ממכר". הצדדים עורכים עסקת מכר רגילה תמורת תשלום במזומן (שהרי הספק מעוניין לקבל את הכסף מיד), ומוסיפים לחוזה סעיף שבו המוכר רשאי לרכוש בחזרה את הנכס שהוא מכר, עד תקופה מסוימת. אולם לא כל מכר חוזה הוא משכון מוסווה. דוגמה: מוכרת טבעת אירוסין יקרה רגשית וקובעת שאם יהיה לה כסף תקנה בחזרה.

בפס"ד הורביץ[3] נדון העניין של מכר חוזר ונקבע שהלכת קידוחי הצפון אינה חלה ויש לרשום את המשכון. בפסה"ד נקבעו קריטריונים שונים לבחינת עסקה "חשודה" למשל: מחיר לא ריאלי- אם המוכר מוכר במחיר נמוך מהשוק יש לחשוד במשכון מוסווה; רישום ודיווח לרשויות (על העברת בעלות); הרקע שקדם להסכם וכו'.

הסיבה שחשוב לנו לדעת אם מדובר במשכון מוסווה היא בעיקר במקרים בהם החייב מגיע לחדלות פירעון. במצב זה, שבו נושי החייב רוצים להטיל עיקול על הנכס נשוא העסקה יש ממש בשאלה האם מדובר במכר אמיתי או במשכון מוסווה. אם מדובר במשכון- אזי שהוא לא נרשם והנושים יכולים להטיל עיקול, בעוד שאם מדובר במכר אין לנושים זכויות בנכס מכיוון שהוא עבר לקונה.

2. שימור בעלות- נעשה בדרך כלל באשראי ספקים שבו הספק מספק את הסחורה, הקמעונאי מוכר אותה ורק אז משלם. שימור בעלות משמעותו הכנסה של תנאי בו הספק מתנה את העברת הבעלות לקמעונאי בגמר תשלום עבור הסחורה.

התפתחות הפסיקה: בפס"ד קולומבו[4] נקבע ששימור הבעלות, הוא משכון מוסווה על פי ס' 2ב' לחוק המשכון וכן משום הקניית העדיפות על נושים אחרים. לכן במידה והספק רוצה שתהיה לו עדיפות עליו לרשום את המשכון, ולא- הוא יפסיד בעימות עם נושים אחרים במקרה של חדלות פירעון. לאחר מכן, הנושא נדון בפס"ד קידוחי הצפון[5], בו נהפכה הלכת קולומבו (אם כי יש דעות[6] כי הלכת קולומבו נשארה אחרי קידוחי הצפון) ונקבע כי תנית שימור הבעלות אינה משכון מוסווה (אין הגיון שהספק ירוץ לרשום כל סחורה שהוא מספק). הלכת קידוחי הצפון הלכה למעשה לא התקיימה משום שבערכאות פירשו את ההלכה בצורה שהספקים תמיד הפסידו[7]. הפס"ד האחרון בנושא הוא פס"ד ויטה[8], שבו נקבע: קודם כל צריך לראות שסובייקטיבית הצדדים התכוונו שערכו את החוזה שיהיה שימור בעלות -ואז לבחון אובייקטיבית שיש לתנית שימור הבעלות היגיון כלכלי ומסחרי. לשם כך בודקים אם יש לספק הסדרי פיקוח, דיווח, לא לאפשר לקמעונאי לרשום את הסחורה כחלק מהמלאי העסקי שלו וכו'. לפי הלכת ויטה הספקים צפויים להפסיד בעימות עם מעקל של קמעונאי בגלל שברור שהוא לא באמת מעוניין בבעלות על הסחורה אלא בכסף, ולא מקיים את הסימנים של הבעלות (ולכן זה משכון). ספקים לא רושמים גם שיעבוד ולכן תמיד מפסידים.


[1] חוק המשכון, תשכ"ז - 1967 (להלן- חוק המשכון).

[2]זאב צלטנר - יהושע ויסמן: חוק המשכון, תשכ"ז-1967, משפטים, כרך ז, ע' 350.

[3] ע"א  Realit Consulting Ltd. 10780/08 נ' הורביץ (להלן- הורוביץ).

[4] ע"א 455/89 קולומבו מאכל ומשתה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5) 490 (להלן- קולומבו).

[5] רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' ורד גוילי מפרקת זמנית ואח', פ"ד נז(3) 385. (להלן- קידוחי הצפון).

[6]יהושע ויסמן, משכון נסתר: המוות המדומה של קולומבו, נכלל בספר גבריאל בך (נבו הוצאה לאור בע"מ, תשע"א-2011), 517.

[7] לדוגמה: פש"ר 1331/03, בש"א 13878/03 מעגלים לפיקוח ובקרה מיטב בע"מ נ' און (1973) הנדסת מיזוג אויר בע"מ, תקדין, מחוזי, 2004(1) 2446.

[8] ע"א 46/11  ויטה פרי הגליל (החדשה) בע"מ נ' עו"ד חנית נוב כונסת נכסים ואח' (נבו, 13.11.2013).