הצהרת זכויות האדם והאזרח

ההצהרה על זכויות האדם והאזרח. ההצהרה נוסחה בקפידה כך שתתאים באופן אוניברסלי, לכל אדם באשר הוא.

הצהרת זכויות האדם והאזרח (בצרפתית: La Déclaration des droits de l'homme et du citoyen) היא אחד מהמסמכים היסודיים ביותר של המהפכה הצרפתית, המגדיר את הזכויות של כל יחיד ואת הזכויות הקולקטיביות של האומה. ההצהרה נתקבלה ב-26 באוגוסט 1789, על ידי האספה המכוננת הלאומית, כצעד ראשון לקראת כתיבת חוקה.

שלא כמו הכרזת העצמאות של ארצות הברית, היא אמורה להיות בעלת משמעות אוניברסלית. היא מגדירה לא רק את הזכויות של אזרחים צרפתים אלא של "כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל".

"סעיף ראשון – בני אדם נולדו והינם חופשיים ושווים בזכויותיהם. ניתן להצדיק הבחנות בחברה רק בשל התועלת הכללית".

עקרונות אלה שנוסחו בהצהרה הם בעלי ערך חוקתי בחוק הצרפתי בן ימינו, ואפשר להשתמש בהם על מנת להתנגד לחקיקה או לפעולות ממשלתיות אחרות.

אימוץ ההכרזה

בזמן שההצהרה נוסחה ונתקבלה על ידי המרקיז דה לאפאייט ואומצה על ידי האספה הלאומית, היא הייתה אמורה להיות חלק ממעבר ממלוכה אבסלוטית למלוכה חוקתית. רבים מהעקרונות בהצהרה מטרתם להתנגד למוסדות ולנוהגים של המשטר הישן בצרפת שלפני המהפכה. למעשה, צרפת נעשתה לרפובליקה תוך זמן קצר, אך מסמך זה נותר כאבן יסוד.

העקרונות שנוסחו בהצהרה מגיעים מהעקרונות הפילוסופיים והפוליטיים של תקופת ההשכלה, כגון אינדיבידואליזם, האמנה החברתית כפי שראה אותה ז'אן-ז'אק רוסו, והפרדת הרשויות על פי מונטסקייה. ייתכן כי היא גם התבססה על הצהרת העצמאות האמריקאית והצהרת הזכויות של ורג'יניה שפותחה בידי ג'ורג' מייסון, שבעצמה התבססה על מגילת הזכויות האנגלית מ-1689.

תוכן ההצהרה

וזהו תוכן ההצהרה (המקור - קורס של האוניברסיטה הפתוחה):

הצהרת זכויות האדם והאזרח, 26 באוגוסט 1789

נציגי העם הצרפתי, שהתכנסו וכוננו אסיפה לאומית, והסבורים כי אי-ידיעת זכויות האדם, הזנחתן או הזלזול בהן מהווים את הגורם היחידי לצרותיו של הציבור ולשחיתותן של ממשלות, החליטו להציג בהצהרה חגיגית את זכויות האדם הטבעיות, הקדושות והנצחיות, כדי שהצהרה זו, בהיותה תמיד לנגד עיניהם של חברי הגוף החברתי, תשמש להם תזכורת מתמדת לזכויותיהם ולחובותיה, כדי שיהיה אפשר להשוות ללא הרף את מעשיהן של הרשות החוקקת ושל הרשות המבצעת עם המטרות שנועדו למוסדות השלטון, וכך יזכו ליותר כבוד מן הציבור וגם כדי שתביעותיהם בעתיד, בהיותן מבוססות על עקרונות פשוטים שאין עליהם עוררין, יחתרו האזרחים תמיד לשימורה של החוקה ולאושרו של הכלל.

בגלל הסיבות האלה, קבל הישות העליונה ובתקווה לברכתה ולחסדה, מכירה האסיפה הלאומית בזכויות הקדושות של האדם והאזרח, ומכריזה עליהן :

1.      בני האדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווי זכויות. לפיכך אפשר לבסס הבדליים חברתיים רק על תועלת הכלל.

2.      מטרת כל התאגדות פוליטית היא שימור זכויות האדם הטבעיות והנצחיות. זכויות אלו הן החירות, הקניין, הבטחון והתנגדות לדיכוי.

3.      האומה, מעצם מהותה היא מקור כל ריבונות. ושום איש או קבוצת אנשים, אינו זכאי לסמכות כלשהי שאינה נובעת בפורש מן האומה.

4.      חירות פוליטית היא היכולת לעשות כל אשר אינו מזיק לזולת. למימושן של הזכויות הטבעיות של כל אדם אין שום סייגים מלבד אלה הנחוצים כדי להבטיח לכל אדם אחר שימוש חופשי באותן זכויות. את הסייגים האלה מותר לקבוע רק על פי החוק.

5.      החוק רשאי לאסור רק מעשים המזיקים לחברה. לא יימנע מאדם מה שחוק אינו אוסר, ולא יחויב איש לעשות דבר שחוק אינו תובע.

6.      החוק הוא ביטויו של רצון הציבור. לכל האזרחים יש זכות להשתתף בחקיקה, אישית או באמצעות נציגיהם.החוק אחד לכל, בין אם מגונן ובין עם מעניש.הכל שווים בפני החוק, והכל זכאים במידה שווה למשרות שלטוניות, לכהונות ציבוריות ולתפקידים ציבוריים, איש איש לפי יכולתו ובלי שום הפליה בין הבריות מבלבד סגולותיהם וכישרונותיהם.

7.      אדם לא יואשם, לא ייעצר, ולא יוחזק במאסר, אלא במקרים הקבועים בחוק ורק באופן שהחוק מורה. כל מי שיוזם, תובע, מוציא לפועל או מורה על הוצאה לפועל של צווים שרירותיים יבוא על עונשו, וכל אזרח הנקרא על ידי החוק או נעצר כחוק יציית מיד להוראת החוק, שכן התנגדות לחוק היא עבירה לעצמה.

8.      החוק יטיל רק עונשים שהם הכרחיים באופן ברור ומוחלט. ולא יוענש אדם אלא בתוקף חוק שפורסם עוד לפני העבירה ושהוצא לפועל כדין.

9.      אדם נחשב לחף מפשע עד להרשעתו. לפיכך, כל אימת שמעצרו של הנאשם הוא בלתי נמנע, חייב החוק למנוע כל אלימות נגדו, פרט לפעולות הנחוצות למנוע את בריחתו.

10. שום אדם לא יוטרד בשל דעותיו, אפילו לא בשל דעותיו בעייני דת בתנאי שדבקותו בהן אינה מפריעה את הסדר הציבורי שנקבע בחוק.

11. העברה חופשית של מחשבות ודעות היא אחת מזכויות האדם היקרות ביותר. לכן רשאי כל אזרח לדבר, לכתוב ולפרסם ללא סייג, בתנאי שהוא יישא באחריות אם ישתמש לרעה בחופש זה, כפורט בחוק.

12. לשם אבטחת זכויות האדם והאזרח דרוש כח צבאי ציבורי. כח זה נוסד לטובת הכלל ולא לתועלתם הפרטית של האנשים שבידיהם הוא מופקד.

13. להחזקתו של הכח הצבאי הציבורי, ולכיסוי הוצאות הממשלה האחרות נחוץ מס כללי. המס יוטל על כל האזרחים ללא יוצא מן הכלל וכל אזרח ישלם כפי יכולתו.

14. לכל אזרח יש זכות להשתתף, אישית או באמצעות נציגו, בהחלטה על הצורך במיסוי כללי, על הקצעת המס, על גובהו, על אופן השומה ועל משכו.

15. לכל קהילה הזכות לתבוע מפקידי הציבור שלה דין וחשבון על מעשיהם.

16. קהילה שחסרות בה הפרדת הרשויות והבטחת זכויות הפרט – אין לה חוקה בכלל.

17. זכות הקניין היא קדושה ואסור לפגוע בה. לפיכך אסור לשלול רכוש מאיש, אלא אם כן יש בכך צורך ציבורי ברור וקבוע בחוק ובתנאי שישולם פיצוי הוגן מראש.

ניתוח:

הצהרת עקרונות זו הכילה את הגרעין של ארגון מחדש רדיקלי בהרבה של החברה מזה שכבר אירע. רק שישה שבועות לאחר כיבוש הבסטיליה, ושלושה שבועות לאחר ביטול הפאודליזם, ההצהרה הכריזה על הדוקטרינה של שלטון עממי והזדמנויות שוות:

סעיף 3 – "מקורו של כל שלטון באומה, ואין אף אדם שיכול לטעון לסמכות כלשהי שאינה מגיעה ממנה באופן ברור".

עקרון זה נוגד את המצב הקדם-מהפכני, שבו הדוקטרינה הפוליטית של המלוכה טענה כי המקור לחוק הוא בזכות האלוהית של המלך.

מסעיף 6 – "כל האזרחים, השווים בעיני החוק, זכאים באופן שווה למשרות שלטוניות, כהונות ציבוריות ותפקידים ציבוריים, על פי יכולתיהם וללא כל הבחנה לבד מכישרונם ותכונותיהם".

שוב, עקרון זה מנוגד באופן ברור לחלוקה הקדם-מהפכנית של החברה לשלוש שדרות (הכנסייה, האצולה ושאר האוכלוסייה, הידועה כשדרה השלישית), כאשר לשתי השדרות הראשונות היו זכויות מיוחדות. בייחוד, הוא מנוגד לרעיון של אנשים ש"נולדים" לתוך האצולה או למעמד אחר, ונהנים מזכויות מיוחדות בשל כך.

לכל האזרחים מובטחות הזכויות של "חירות, רכוש, ביטחון, והתנגדות לדיכוי". ההכרזה טוענת כי הצורך בחוק נובע מהעובדה ש "...הזכויות הטבעיות של כל אדם קיימות כל עוד הן אינן מפריעות לאדם אחר להנות מאותן הזכויות". כך, ההכרזה רואה את החוק כ"ביטוי של הרצון הכללי", המיועד לסייע לשוויון הזכויות הזה ולאסור על כל "מעשה שמזיק לחברה".

ההצהרה גם העמידה כמה אמצעים הדומים לאלה של החוקה האמריקאית ומגילת הזכויות האמריקאית, שנוסחו באותה השנה. כמו החוקה האמריקאית, היא דנה בצורך לספק ביטחון כללי, ומנסחת כמה עקרונות כלליים של מיסוי, במיוחד השוויון במיסוי (הבדל חשוב מהתקופה הקדם-מהפכנית, אז הכנסייה והאצולה היו פטורות מרוב המסים). היא גם מדגישה את הזכות הציבורית לשקיפות, המכריחה את הממשל לגלות כיצד השתמשו בכספי הציבור. כמו מגילת הזכויות האמריקאית, היא אינה מאפשרת יישום רטרואקטיבי של חוק פלילי ומציבה עקרונות נוספים כמו הנחת חפותו של אדם עד שהוכח אחרת, חופש הדיבור והעיתונות, וכן חופש דתי קצת פחות כולל – "כל עוד... הביטוי של הדעות הדתיות שלהם אינו פוגע בסדר הציבורי כפי שנקבע בחוק". היא מאשרת את הזכות לקנין, תוך שמירה על זכויות הציבור:

סעיף 17 – "הקנין הוא זכות קדושה ובלתי ניתנת לערעור, ולא ניתן לנשל איש מקניינו, אלא אם כן מדובר בצורך ציבורי שצויין באופן חוקי, וישנו פיצוי על הרכוש".

כשרובספייר (אחד ממנהיגיה הבולטים של המהפכה) ישב בכלאו לפני הוצאותו להורג בגיליוטינה שותפו לתא נשא את ראשו אל עבר ההצהרה שהייתה תלויה על קיר התא ואמר לו: "לפחות את זה השגנו".

השפעה כיום

על פי ההקדמה לחוקה של הרפובליקה הצרפתית החמישית (שנתקבלה ב-4 באוקטובר 1958, והיא החוקה הנוכחית כיום), לעקרונות שנוסחו בהצהרה יש ערך חוקתי. חוקים ותקנות רבות בוטלו מכיוון שהם לא התאימו לעקרונות אלה כפי שפירשה אותם מועצת המדינה הצרפתית.

לעקרונות רבים בהצהרה מ-1789 יש השפעות מרחיקות לכת כיום:

• חקיקה בענייני מיסוי או חקיקה אחרת שמבדילים ללא סיבה בין אזרחים מבוטלים, מכיוון שהם נגד החוקה.
• הצעות לאפליה מתקנת נידחות מכיוון שהן נגד עקרון השוויון, בגלל שהן יוצרות קטגוריות של אנשים שמקבלים זכויות רבות יותר מלידה.
• על הממשלה נאסר להציב גבולות חוקיים על אסיפות, מכיוון שחופש האספה הוא זכות בסיסית.

קישורים חיצוניים

• תבנית:אנציקלופדיה ynet
• נוסח ההצהרה (בצרפתית)