בן דונקלמן

תבנית:חייל בנימין "בן" דונקלמן (באנגלית: Ben Dunkelman‏; 1913 - 11 ביוני 1997) היה מהבולטים במתנדבים שהגיעו לישראל להילחם במלחמת העצמאות במסגרת מח"ל ומפקדה השני של חטיבה 7.

קורות חייו

ראשית חייו

בנימין דונקלמן נולד בטורונטו, קנדה, למשפחה יהודית אמידה. אביו דוד ייסד רשת של חנויות קמעונאיות לבגדי גברים ושימש כנשיא הארגון הציוני בטורונטו ואמו רוז הייתה נשיאת הדסה. משחר נעוריו קיבל חינוך ציוני. בשנת 1931, בהיותו בן 18, נסע לארץ ישראל ועבד במשך שנה בפרדסי השרון כפועל ושומר. הוא חשב להשתקע בארץ, אך בלחץ הוריו נאלץ לחזור לקנדה ולעזור בעסק המשפחתי.

בשנת 1940, בגיל 27, התגייס לצבא הקנדי (שלחם לצד הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה) ועבר קורס קציני חי"ר. השתתף בנחיתה בנורמנדי כמפקד פלוגה בדרגת מייג'ור, ועבר קרבות בלתי פוסקים בצרפת ובהולנד עד תום מלחמת העולם השנייה. להצעה להמשיך בשירות צבאי כמפקד הגדוד הראשון של רובאי המלך, סירב משום שלא רצה להפוך לאיש צבא מקצועי, אך גם בגלל יחסה של הממשלה הבריטית ליהודים.

הוא חזר לקנדה, ועם פרוץ מלחמת העצמאות נפגש עם קולונל דוד מרכוס ושלמה שמיר ששיכנעו אותו לבוא ארצה כמתנדב. קודם צאתו עסק בארגון גיוס מתנדבים במסגרת מח"ל באזור טורונטו.

שירותו בצה"ל

בחודש מרץ 1948 הגיע דונקלמן ארצה בדרכון בריטי מזויף, שבא להתגבר על הגבלת כניסתם של יהודים לארץ ישראל על ידי ממשלת המנדט. הוא נפגש עם דוד בן-גוריון והציע לו להקים יחידת מתנדבים קנדיים במסגרת צה"ל. בן-גוריון השיב בנימוס כי ישקול את ההצעה ושלח אותו ליגאל ידין שסיפח אותו לחטיבת הראל.

על אף שנתקל בתחילה בחשדנות מצד הפלמ"חניקים, התערה דונקלמן במהירות בחטיבה. יצחק רבין מינה אותו לקצין מטה לתכנון. הוא השתתף במבצע הראל ומבצע יבוסי ובהתווית דרך בורמה.

ב-5 ביולי 1948, לאחר שעסק זמן מה בפיתוח מרגמה כבדה עבור צה"ל, נתמנה על ידי בן-גוריון למפקד חטיבה 7. חטיבה זו הוקמה על ידי שלמה שמיר תוך כדי המלחמה והוטלה מיד לקרבות קשים בחזית לטרון שבהם נגרמו לה אבידות כבדות.

דונקלמן אירגן מחדש את החטיבה והכשיר אותה לקרב. במבצע דקל היה לחטיבה חלק מכריע בכיבוש נצרת ובהצלחת המבצע. במבצע חירם נטלה החטיבה חלק חשוב בכיבוש הגליל העליון.

דונקלמן היה אחד החותמים על מסמך הכניעה של נצרת, בשם בנימין בן דוד, והוא מנע את גירוש תושביה, כאשר סירב לבצע את הפקודה לגרש את תושבי העיר, בנימוק שבמסמך הכניעה הוא הבטיח לתושבים שלא יאונה להם כל רע. לאחר שהפקודה הועברה אליו פעם נוספת, הוא דרש לקבל אותה בכתב. מכיוון שפקודות מסוג זה לא ניתנו בכתב, הגירוש לא בוצע. דונקלמן התייחס לפרשה בכתב היד של ספרו "נאמנות כפולה", אך בסופו של דבר שוכנע להשמיט את הקטע מהספר. הקטע שלא נכלל בספר הגיע לידיו של אורי אבנרי ופורסם בעיתון "העולם הזה".

לאחר שחרורו מצה"ל

עם סיום הקרבות הציע לו בן-גוריון להתמנות לקצין שריון ראשי. דונקלמן סירב כי רצה לחזור לחיים אזרחיים. בעת שירותו בחטיבה הכיר את יעל ליפשיץ שהייתה מזכירתו הצבאית של מרדכי מקלף. בחתונתם שנערכה בנובמבר 1948 השתתפה כל צמרת צה"ל.

דונקלמן החליט להשתקע בארץ ולעסוק בתחומי התעשייה והשיכון אך קשיי הביורוקרטיה הישראלית הביאו אותו להחלטה לחזור לעסקי משפחתו בקנדה עם אשתו הישראלית. בראשית 1967 הגיש בקשה לרכוש את בנק אלרן ואף זכה במכרז, אולם לבסוף החליט שלא לרכוש את הבנק.

דונקלמן שמר על קשר עם ידידיו בארץ. בשנת 1973, במלאת 25 שנה לחטיבה 7, הוזמן כאורח כבוד ונשא בגאווה את נס החטיבה.

בשנת 1976 פרסם את ספר זכרונותיו בשם "נאמנות כפולה" (Dual Allegiance). שם הספר מביע את נאמנותו לקנדה כאזרח קנדי, אבל גם את נאמנותו לעמו היהודי.

בן דונקלמן נפטר בקנדה והותיר אחריו את רעייתו יעל, ארבע בנות ושני בנים.

"גשר בן" בכביש הצפון, העובר מעל נחל שרך, קרוי על שמו.

לקריאה נוספת

• בן דונקלמן, נאמנות כפולה, הוצאת שוקן, 1977.
• בנק אלרן יימכר למליונר הקנדי דונקלמן, דבר, 20 בפברואר 1967 ;
  שגיאות פרמטריות בתבנית:דבר
  פרמטרים ריקים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית המשך הכתבה, דבר, 20 בפברואר 1967

קישורים חיצוניים

• בן דונקלמן, נאמנות כפולה, הטקסט באנגלית באתר Google Books של חלקו הראשון של הספר
• בן דונקלמן, יחידה 2, עמוד 40, ישראל מדינת העם היהודי