אבלי ציון

המונח אבלי ציון הוא כינוי לחוגים מבין היהודים הקראים בימי הביניים שהתאבלו על החורבן, הרבו במנהגי אבלות ובצומות. מרבית אבלי ציון התגוררו בירושלים ועיקר פעילותם הייתה בערך בין השנים 850 - 1099. אבלי ציון מכונים גם בשם עדת השושנים.

לפי הסברו של סלמון בן ירוחם, הרעיון מאחורי השם "עדת השושנים" נוגע לגאולה המתקרבת. הופעת השושנים מבשרת את תום החורף, ואילו הופעת הצדיקים, המשולים לשושנים, עתידה לסמל את קץ הגלות. במילה "שושנים" יש גם התרסה כנגד הרבניים, שתוארו כ"קוצים".

יהודים שמתאבלים על חורבן בית המקדש השני בירושלים נזכרים החל מחורבנו, אולם המונח "אבלי ציון" מופיע לראשונה במחצית הראשונה של המאה התשיעית. דניאל אלקומיסי, מחברו של החיבור הרעיוני המרכזי של התנועה, טען שהחורבן גרם לביטול סדרי עולם: "ויעש את העולם כנעזב ללא שופט ובלא אורים ולא מבקש". הוא קרא "לבוא אל ירושלים ולעמוד בתוכה תמיד לפניו באבל ובצום ובכי ומספד... ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין מחיה בירושלים".

אורח חייהם של אבלי ציון

אבלי ציון מהווים תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל בימי הביניים, שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה, וקראו לעליה המונית לארץ ישראל, שתזרז את בוא הגאולה. דבקותם בארץ ישראל בולטת על רקע המקום השולי שתפסה ירושלים בפעילות הרבנית באותו זמן, שהתמקדה בבבל. בראשם עמדו "נשיאים", שהתייחסו לבית דוד והיו צאצאיו של ענן בן דוד הנשיא. מספרם, בדומה לזה של הרבניים, היה קטן, והם מנו כמה מאות בודדות.

אבלי ציון התגוררו, כנראה, ברובע מיוחד משלהם בירושלים, אך מיקומו - בתוך החומות או מחוצה להן - אינו ידוע. "ישיבת בכתוויה" הייתה המקום שבו התכנסה הנהגתם. חכמי העדה התכנו "המשכילים". יש הטוענים שבית הכנסת הקראי העתיק שברובע היהודי בירושלים, שבו מתפללים גם בימינו, נבנה אחרי תום תקופת עדת השושנים, ואינו קשור אליה.

אבלי ציון לבשו שחורים, קיבלו על עצמם חיי עוני, צמו צומות רבים, התנזרו מאכילת בשר ושתיית יין, ועסקו בקינה על החורבן. סהל בן מצליח הכהן מתאר את חיי אבלי ציון:

"ודעו, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה. ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד... ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים... האלוהים יטהר אותה... ויכוננה עד עולם סלה... בחיינו ובחייכם ובחיי כל ישראל אמן."

מטרת ישיבתם בירושלים ומנהגי האבלות שנהגו היו להתאבל על החורבן, לזרז את הגאולה ולהחזיר את העולם למצבו המתוקן. השקפתם הייתה שישנו קשר הדוק בין חזרה בתשובה לבין הגאולה. ההשתקעות בחטאים, שהאמונה בהלכה הרבנית היא מהכבדות שבהם, הייתה לדעתם הסיבה להתמשכות הגלות.
על פי האמור בספר ישעיהו: "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים. כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו", הקפידו אבלי ציון להתפלל במשמרות, כך שבכל רגע תישמע תחינתם.

יש מהחוקרים המוצאים בקרבם הלכי רוח מעין סוציאליסטיים. דניאל אלקומיסי חוזה שבחברה היהודית שתקום עם הגאולה לא יתקיים מסחר, ואנשיה יתפרנסו מחקלאות.

היחסים בין אבלי ציון לרבניים בארץ ישראל

יחסים קשים שררו במאה ה-10 בין הרבניים לבין קראי ירושלים, שכונו על ידם "עדת הצולעים", על שם השכונה בה ישבו "צלע האלף". מדי שנה במהלך סוכות הכריזו הרבניים על החרמת הקראים, בטקס שנערך בהר הזיתים. בסופו של דבר התערבו השלטונות כדי למנוע נוהג זה. באגרתו של רב שרירא גאון הוא אף מאשים את הקראים ברצח רבניים.

כוחם של הקראים בארץ היה רב ועלה על זה של הרבניים, עד כדי כך שכאשר חל שיפור מה ביחסיהם עם הרבניים, במאה ה-11 דעתם נשמעה לגבי מינויים בישיבה הרבנית בירושלים. השיפור ביחסים מתבטא גם בהבטחה שניתנה לגבי כתר ארם צובא. הרבניים קיבלו הבטחה מהקראים, שיוכלו לחזות בכתב יד זה כל אימת שיחפצו.

היחס לאסלאם

יחסם של בני עדת השושנים לאסלאם היה מורכב. מצד אחד, היו להם מהלכים בקרב השלטונות, שביכרו אותם על פני הרבניים. הם חשו הכרת טוב לשליטים המוסלמיים על שפתחו את שערי ירושלים לפניהם. לאסלאם רחשו אהדה גם מסיבות תאולוגיות, כמו כותבים רבניים רבים הם ביכרו את אמונת הייחוד המוסלמית על השילוש הנוצרי. מצד שני, הם קיוו למפלתה הקרובה של דת האסלאם, שתבשר את בואו של המשיח, וידעו להצביע גם על השעבוד והדיכוי שהיא מפעילה כלפי הכופרים בה.

שלהי תקופת אבלי ציון

במאה ה-11 ננטשה במידה רבה הסגפנות שאפיינה את קראי ירושלים, מנהג ההימנעות מאכילת בשר נפסק, והם, שכנראה במשך הדורות היו עניים יותר מהרבניים, החלו לבקש את ההצלחה בעסקים ובמסחר.

אחרי כמעט מאתיים שנה של פעילות, שהיו "תור הזהב" של הקראות לדורותיה, עזבו הנשיאים הקראים האחרונים את ירושלים לטובת מצרים בסביבות שנת 1050. ב-1073 כבשו הטורקמנים את העיר והחלו גלי נדידה ממנה. ב-1099 הגיעו הצלבנים לירושלים, רצחו והשמידו כליל את היישוב היהודי בעיר. הקהילה הקראית במצרים עשתה מאמץ לפדות את אלו מהקראים שנשבו בידי הצלבנים.

ידועה פעילות של אבלי ציון מחוץ לירושלים ולאחר כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים. מבין החכמים המפורסמים שנימנו על אבלי ציון לאחר כיבוש ירושלים היו החכם טוביה בן משה המעתיק 'האבל' והחכם יהודה בן אליהו הדסי 'האבל', בעל ספר "אשכל הכפר".

ראו גם

על פעילות חכמי הקראים בתקופת תור הזהב של "אבלי ציון" בירושלים ראו בערכים:

• סלמון בן ירוחם
• דניאל בן משה אלקומיסי
• סהל בן מצליח הכהן
• ישועה בן יהודה
• יהודה בן אליהו הדסי

לקריאה נוספת

• Yoram Erder, "The Mourners of Zion" in Meira Polliack (ed.) ,Karaite Judaism, Brill, 2003

• נתן שור, תולדות הקראים, מוסד ביאליק, תשס"ג
• יורם ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן - לתולדות חלופה ליהדות הרבנית, ספרית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ד.