אולריק פלסנר – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 12: שורה 12:


בסוף 1970 השתתף פלסנר בדיון על תכנית אב לירושלים של [[אביה השמשוני]] וביקר את התכנית על שאינה מתייחסת לירושלים כעיר ייחודית{{הערה|{{דבר||אדריכלים נודעים בעולם דוחים|1970/12/20|00806}}}}.
בסוף 1970 השתתף פלסנר בדיון על תכנית אב לירושלים של [[אביה השמשוני]] וביקר את התכנית על שאינה מתייחסת לירושלים כעיר ייחודית{{הערה|{{דבר||אדריכלים נודעים בעולם דוחים|1970/12/20|00806}}}}.
בשנת [[1972]] עבר פלסנר לישראל עם משפחתו, ובשנת [[1974]] מונה על ידי ראש עיריית ירושלים [[טדי קולק]] לאדריכל העיר ירושלים, והוא כיהן בתפקיד עד לשנת [[1976]]. הוא סייע בתכנון פרויקטים בעיר כ[[גן בלומפילד]], [[גן הפעמון]], ו[[היכל הספורט מלחה|אולם הכדורסל במלחה]] שמשמש את קבוצת [[הפועל ירושלים (כדורסל)|הפועל ירושלים]]. בסוף שנות השמונים תכנן את [[בית גבריאל]] שעל גדות ה[[כנרת]].
בשנת [[1972]] עבר פלסנר לישראל עם משפחתו, ובשנת [[1974]] מונה על ידי ראש עיריית ירושלים [[טדי קולק]] לאדריכל העיר ירושלים, והוא כיהן בתפקיד עד לשנת [[1976]]. הוא סייע בתכנון פרויקטים בעיר כ[[גן בלומפילד]], [[גן הפעמון]], ו[[היכל הספורט מלחה|אולם הכדורסל במלחה]] ששימש את קבוצת [[הפועל ירושלים (כדורסל)|הפועל ירושלים]]. בסוף שנות השמונים תכנן את [[בית גבריאל]] שעל גדות ה[[כנרת]].


הוא אב לדניאלה ומיה, שתיהן אדריכלות ושותפות במשרדו, ול[[יוחנן פלסנר]], לשעבר [[חבר הכנסת]] מטעם "[[קדימה]]", אשר מכהן כיום כנשיא [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]].
הוא אב לדניאלה ומיה, שתיהן אדריכלות ושותפות במשרדו, ול[[יוחנן פלסנר]], לשעבר [[חבר הכנסת]] מטעם "[[קדימה]]", אשר מכהן כיום כנשיא [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]].

גרסה מ־19:47, 21 בפברואר 2016

קובץ:Ulrik Plesner.jpg
תמונה מאתר "פלסנר אדריכלים"

אולריק פלסנר, או בשמו המלא ג'יימס יוהאן אולריק פלסנרדנית: James Johannes Ulrik Plesner; נולד ב-1930) הוא אדריכל ישראלי ממוצא דני.

ביוגרפיה

פלסנר נולד בפירנצה כבכור לאח. בגיל ארבע עבר עם הוריו לדנמרק. אביו היה צייר והיסטוריון דני שעשה בפירנצה את לימודיו לדוקטורט בהיסטוריה של ימי הביניים. אמו, אמנית ובת של יצרן ויסקי סקוטי, ברחה ממשפחתה לאיטליה, שם נפגשו השניים. בשנת 1938 נפטר אביו מדלקת התוספתן. אביו החורג, קאר קלינט, היה אדריכל ומעצב דני חשוב. לדברי פלסנר אימו הייתה קתולית מאמינה. הוא רואה עצמו כבודהיסט[1].

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, עבר פלסנר ללמוד אדריכלות באקדמיה הדנית. לאחר סיום לימודיו, קיבל הזמנה מהאדריכלית מינט דה סילווה (minnette de silva) לעבוד עמה בסרי לנקה בעקבות זכייתו בתחרות לעיצוב פסל לבודהה בניו דלהי. אחר כך היה שותפו של האדריכל ג'פרי באווה, ופתח משרד אדריכלים ובית ספר לאדריכלות. בסוף שנות השישים עזב את סרי לנקה לאחר שהשלטון בה התחלף לשלטון קומוניסטי.

שער הכניסה לבית גבריאל, שפלסנר הוא ממתכנניו
פסל "ג'רי הדרקון" בעיצוב פלסנר בגן הפעמון

בסוף שנות השישים הגיע פלסנר לישראל לצורך תכנון מלון הילטון. במהלך הביקור פגש את הסטודנטית תמר ליבס, כיום פרופסור לתקשורת באוניברסיטה העברית. ליבס חזרה עמו לסרי לנקה. הם התחתנו, בסוף שנות השישים עזב פלסנר את סרי לנקה ועבר ללונדון, שם עבד במשך חמש שנים במשרד האדריכלות "arup associates".

בסוף 1970 השתתף פלסנר בדיון על תכנית אב לירושלים של אביה השמשוני וביקר את התכנית על שאינה מתייחסת לירושלים כעיר ייחודית[2]. בשנת 1972 עבר פלסנר לישראל עם משפחתו, ובשנת 1974 מונה על ידי ראש עיריית ירושלים טדי קולק לאדריכל העיר ירושלים, והוא כיהן בתפקיד עד לשנת 1976. הוא סייע בתכנון פרויקטים בעיר כגן בלומפילד, גן הפעמון, ואולם הכדורסל במלחה ששימש את קבוצת הפועל ירושלים. בסוף שנות השמונים תכנן את בית גבריאל שעל גדות הכנרת.

הוא אב לדניאלה ומיה, שתיהן אדריכלות ושותפות במשרדו, וליוחנן פלסנר, לשעבר חבר הכנסת מטעם "קדימה", אשר מכהן כיום כנשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה.

במהלך שנותו זכה פלסנר בפרסים רבים, ביניהם פרס ליפשיץ לירושלים יפה (1983), פרס אדריכלות מטעם קרן דרייר (1987), מדליית האקדמיה המלכותית אקרסברג עבור הישג אמנותי (1987), פרס ניקרדיט לאדריכלות (1987), פרס למרכז המסחרי הטוב ביותר באירופה (מרכז הילרוד שבדנמרק, 1993), פרס רכטר (יחד עם "ספקטור-עמישר אדריכלים") עבור התכנון הטוב ביותר בישראל (בית גבריאל, 1994), פרס יקיר ישראל (בית גבריאל, 1994), מדליית הנסן - הכבוד הגבוה ביותר לאדריכל בדנמרק (פברואר 2011), ופרס יקיר עמותת האדריכלים המאוחדים בישראל (2015).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נעמה לנסקי, מלך הג'ונגל, באתר הארץ, 2 באפריל 2008
  2. ^ אדריכלים נודעים בעולם דוחים, דבר, 20 בדצמבר 1970