תמר (ספר בראשית)

יהודה ותמר, ציור מאת אחד מתלמידיו של רמברנדט

תָּמָר היא דמות מקראית, אשתו של ער, כלתו של יהודה ואם ילדיו פרץ וזרח. השם תמר נגזר מעץ התמר. הסיפור על תמר ויהודה (ספר בראשית, פרק ל"ח) מצוי בין סיפור מכירת יוסף (ספר בראשית, פרק ל"ז) לבין סיפור יוסף ואשת פוטיפר (ספר בראשית, פרק ל"ט).

הסיפור המקראי

ציור שמן על בד: "יהודה ותמר" מאת הוראס ורנה

תמר הייתה אשתו של ער, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר מסיבות שלא מצוינות בכתובים מפורש, אלא שהיה "רע בעיני ה'", נישאה תמר בהתאם לנוהג הייבום לאחיו אוֹנָן. אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה (ומכאן הביטוי "אוננות" בעברית ובשפות אחרות), משום שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו, אלא את שם אחיו. על פי המסופר, הדבר לא מצא חן בעיני ה', ועל כן נענש אונן בידי שמים במוות: ”וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק י'). לדעת פרשנים אחדים, המילה "גם" רומזת שגם ער חטא בהשחתת זרעו.

על פי הנוהג, אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, להינתן לתמר; אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה שהוא צעיר מדי. תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו להשיא לה את בנו, ישבה באתר הקרוי "פתח עיניים" עטופה בצעיף, וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור דרך אתר זה. יהודה, שפגש בה "במקרה", חשב אותה לזונה משום שהייתה עטופה בצעיפים והתפתה לשכב עמה. כתשלום על המעשה הציע לה גדי עיזים מעדרו. אך כיוון שהעדר לא היה עמו באותו הרגע דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. הפתיל, המטה והחותם היו חפצים אישיים שהיה בהם כדי להעיד על בעליהם. מאוחר יותר ניסה יהודה לשלוח לה את האתנן, אך השליח חזר וסיפר לו כי לא איתר את הזונה. יהודה העדיף להשתיק את העניין ולא לדרוש את העירבון ”תִּקַּח לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ג).

כתוצאה מפגישתם הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה שזנתה (שכן אמורה הייתה לשבת בבית אביה ולא להתראות עם גברים), והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה (ספר בראשית, פרק כ"ד).

ואולם, בטרם ביצוע גזר הדין גילתה תמר את זהות האב: ”וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא - לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה” (פסוק כה). יהודה נאלץ להודות בגלוי, ואמר "צדקה ממני". כתוצאה מזיווגם נולדו התאומים פרץ וזרח. על פי המסופר, הראשון הוציא את ידו, וסרט נקשר עליה. ואז התפרץ השני ויצא ראשון, ולכן נקרא שמו פרץ, שממנו התחילה למעשה שושלת המלוכה (פסוקים כח-ל).

בעקבות הסיפור

תמר, ציור מאת לידיה קוזניצקי

סיפור יהודה ותמר נוגע בכמה תחומים בהלכה:

ייבום

על פי התורה, איש נשוי שמת ללא בנים – על אחיו לעבר את האלמנה, על מנת להקים זכר לאחיו המת: ”כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל” (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה'–ו').

אונן סירב לייבם את אשת אחיו. ובפועל מי שהקים את שם בנו היה יהודה. הרמב"ן מבאר שאין זה קיום של דין ייבום המוכר בתורה, אלא מנהג קדום, שאחד מבני המשפחה מייבם, ולכן במקרה זה, ייבומו של יהודה, החם, היה כשר.

הלבנת פנים

מהסיפור המקראי, שבו נמנעה תמר מלומר בגלוי כי היא הרה מיהודה, ואף סיכנה עצמה במוות בשריפה, לולא היה יהודה מודה באבהותו, למדו חז"ל כי נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולמות, מאשר "להלבין פני חברו" (=לביישו) ברבים.

תמר בתו של שם הייתה

ערך מורחב – בת כהן

המדרש מספר כי תמר הייתה צאצאיתו של שם‏‏, שעליו נאמר שהיה כהן. ידוע לנו מן המקרא שדינהּ של בת כהן המזנה, הוא מוות בשריפה‏‏. על כן כאשר הובא לידיעתו של יהודה כי כלתו הרה לזנונים, פסק באפן מיידי "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".

הרמב"ן מתקשה על פירוש זה, כיוון שדינה של בת כהן היא רק בנשואה או ארוסה, ולא ברווקה. חלק מהמפרשים מתרצים ששומרת יבם נחשבה כארוסה ולא כרווקה. ופרשנים אחרים פירשו, שבאמת לא הייתה חייבת מיתה בשל האיסור של בת כהן, רק בשל גזירת בית דינו של שם בן נח על הזנות, אך הוציאוה לשריפה ולא בחנק, בשל היותה בת כהן.

תמר מארם נהריים

הספרים החיצוניים מביאים עוד מידע על מוצאה של תמר, לפיו יהודה הביא את תמר ככלה לער בנו מארם נהריים. הייחוס הזה יכול להסביר מדוע דווקא תמר זכתה להקים את שושלת דוד המלך ולא צאצאי אשתו הראשונה של יהודה, בת שוע, המתוארת כ"כנענית".

השוואה ליוסף

יוסף ויהודה הם האבות החשובים של שתי הממלכות – ממלכת ישראל וממלכת יהודה. גם בסיפור הזה ניתן להבחין בהשוואות שעושה המקרא בין שתי דמויות האב הללו:

• קשר הדוק לפרק ל"ז (מכירת יוסף): גם כאן מעורב גדי עזים בתרמית והביטוי "הַכֶּר-נָא" משותף ליהודה מול חפציו, ויעקב מול הכותונת המוכתמת בדם. בעוד יהודה עושה בביטוי "הכר נא" שימוש פסול, שנועד להונות את יעקב אביו, עושה תמר שימוש בדיוק באותו הביטוי על מנת להוציא את חפותה לאור ולהציג בפני יהודה את חטאו – סירובו לייבם אותה.
• השוואה נוספת היא בין יכולתו של יוסף לעמוד בפני פיתוי מיני מפורש כבפרשת אשת פוטיפר, מול אי יכולתו של יהודה לעמוד אף בפני פיתוי מרומז בדמותה של אישה היושבת בצד הדרך.

השוואה לשלמה המלך

יש חוקרים הסבורים כי הסיפור מרמז על נישואי בתי אב מיהודה עם משפחות כנעניות. לדבריהם שמה של אשת יהודה המצוין בסיפור זה – בת־שוע – הוא שם חיתי מובהק, ומרמז על שמה של אם שלמה – בת שבע (אשר מופיעה בספר דברי הימים אף היא בשם בת שוע), ומכאן שאף היא כנענית. כל זה בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" – יהודה לקח לו כנענית לאישה, דבר שמכשיר את האישה הכנענית של דוד ואת היותו של שלמה בנה של כנענית.

פן נוסף של "מעשה אבות" הוא החזרה על מוטיב הבן הרביעי: יהודה הוא בנו הרביעי של יעקב, פרץ הוא בנו הרביעי של יהודה, ושלמה הוא בנו הרביעי (בסדר ירושת הכתר, לאו דווקא בפועל) של דוד.

אקטיביזם נשי

אפשר לראות בסיפור זה גישה אוהדת ומשבחת של המקרא לאקטיביזם נשי. למול הגבר המהסס והמובל שחושש מהעתיד, ניצבת אישה אקטיביסטית, שלוקחת את גורלה בידיה ואיננה מחכה באופן פאסיבי שיקרה משהו. אף שהיא מסכנת את עצמה, לבסוף זוכה להיות להתחלה של שושלת חשובה מאוד בעם ישראל. סיפור זה מזכיר את המסופר במגילת רות אודות רות המואביה שיוזמת מפגש עם בעז (מבניו של פרץ) בגורן בליל ויולדת לו את עובד, סבו של דוד המלך.

ראו גם

• עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה

לקריאה נוספת

• יוכי ברנדס, הפרק "תמר", שבע אימהות, הוצאת זמורה ביתן, 2010, עמ' 119-73
• יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן,גם כך לא כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים 2004. - פרק י"א: 'והשוכב עם כלתו ישרפוהו באש למען יבער בה': מעשה יהודה ותמר בראי ספר היובלים, עמ' 142-133.
• אברהם נחום, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, ה'תשע"א, עמ' 151-144.
• ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009, עמ' 184-167.
• יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 53-51.
• יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, מעשה יהודה ותמר, ירושלים: אקדמון, 1992.

קישורים חיצוניים

• "תָּמָר", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמוד 272, באתר היברובוקס
• עדי אביטל-רוזין, "עַל אַלְמָנָה שֶׁיָּשְׁבָה וְקָּמָה עַל שׁוֹבֶיהָ: קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפור תמר (בראשית, לח)", בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא, הוראה וחינוך

• John R. Huddlestun, Unveiling the Versions: The Tactics of Tamar in Genesis 38:15, College of Charleston, SC