יוליוס קיסר

ערך זה עוסק במצביא הרומי. לערך העוסק במחזה בשם זה, ראו יוליוס קיסר (מחזה); לערכים אחרים בעלי שם דומה, ראו קיסר.

גאיוס יוליוס קיסר (13 ביולי 100 לפנה"ס - 15 במרץ 44 לפנה"ס). מנהיג צבאי ופוליטי ברפובליקה הרומית, אשר הרחיב את גבולות האימפריה אל האוקיינוס האטלנטי, והרחיב את תחום ההשפעה של התרבות הרומית אל תוך גאליה, היא צרפת של ימינו, פעולה שהשפעותיה ניכרות עד ימינו. קיסר נלחם וניצח במלחמת אזרחים, אשר הותירה אותו כאדוניו הבלתי מעורערים של העולם הרומי, והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הוכרז כדיקטטור לכל ימי חייו, והחל בריכוז המערכת הממשלתית ובהפיכת הרפובליקה הכושלת לקיסרות.

רציחתו הדרמטית באידי מרץ הפכה לזרז למלחמת אזרחים נוספת, שסימנה את סופה של הרפובליקה הרומית, ותחילתה של הקיסרות הרומית, כאשר את מלאכתו משלים בן אחיינו ובנו המאומץ אוגוסטוס קיסר.

פרטי חייו ומסעותיו הצבאיים של קיסר ידועים לנו בפירוט מהזיכרונות שכתב בעצמו, ומכתבי היסטוריונים מאוחרים כסווטוניוס פלוטארכוס ודיו קסיוס.

קובץ:Hw-caesar.jpg

ביוגרפיה

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת

קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה (גנס היוליים) אשר התיימרה כי מוצאה מן הנסיך הטרויאני איניאס, אשר על פי המיתולוגיה היוונית היה בנה של האלה אפרודיטה. בשיא כוחו, בשנת 45 לפנה"ס, החל יוליוס בבניית מקדש לאלה ונוס (שמה הרומי של האלה) ברומא, על מנת להדגיש את מוצאו מן האלה. הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, אשר הגיע למשרת פרטור. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבאית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, אב אמו, הגיע לדרגת קונסול.

משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית. איש מן המשפחה לא הגיע לדרגה בכירה, אם כי אביו של קיסר הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי של המשפחה. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא ורפורמיסט מוכשר, מנהיג "הסיעה הפופולרית", אשר היה יריבו המר של לוקיוס קורנליוס סולה מנהיג "סיעת האופטימטים" השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעו ענייני הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס וסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, בה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס: לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, תומכו הגדול ביותר של מריוס, ואויבו המושבע של סולה. מטעמו של קינה מונה קיסר לכהונתו הפומבית הראשונה, בהיותו בן 16 - כהונת כוהן יופיטר (Flamen Dialis).

כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים, והחל במסע "טיהורים" המכונה "הפרוסקריפציות", היה קיסר בן ה-20 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. התערבותם של קרובי משפחה עשירים השיגה לקיסר את חנינתו של סולה. מסופר כי סולה התנבא במעמד זה, כי "בקיסר חבוי לא מריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (היא תורכיה) ובקיליקיה, פרובינקיה בין תורכיה וסוריה של ימינו. בשירותו הצבאי הצטיין וזכה לעיטורים על גבורתו בשדה הקרב. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב תורכיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של רינונים בדבר יחסים הומוסקסואלים עם מלך ביתיניה, ניקומדס. על פי ההיסטוריון סויטוניוס היו יחסים אלו לכתם מתמיד על שמו והביאו לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת במשך כל ימיו גילה תאווה למין הנשי והיה ראוי לכינוי שכינהו קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים ואשת כל הגברים".

קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה כעורך דין פרטי, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח ויציאתו כנגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ופילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו.

בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כאשר אלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, קיסר הורה להם לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו במשך 38 ימים עד שהכופר נתקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. לאחר ששוחרר, עם תשלום הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם בטרם יתחיל התהליך האיטי והמכאיב של הצליבה.

בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר, כאשר אשתו קורנליה כרעה ללדת בטרם עת. באותה השנה מתה עליו דודתו יוליה, אליה היה קרוב מאד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל ה"רוסטרה" היא במת הנואמים הציבורית. הלוויתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, ניצל היטב את מעמד ההלוויה לקדם את שאיפותיו הפוליטיות, לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקווסטור.

דרכו של קיסר אל משרת הקונסול

בשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קווסטור, כנדרש על פי ה"Cursus Honorum" הוא מסלול הקידום של כל רומאי צעיר. הקווסטור היה מעין עוזר מנהלי לקונסול, בנוגע לענייני כספים לרוב. לקיסר הוקצתה הקויסטורה של "היספניה הרחוקה", פרובינקיה המצויה בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל. משרה זו עזב בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקווסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט.

עם שובו לרומא המשיך במסלול השיפוטי, ונבחר לאדיל (הממונה על העבודות הציבוריות והבניינים הציבוריים, מקביל למשרת "ראש העיריה" בימינו) בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו נשאה קסם מיוחד בעיני קיסר שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים.

כאדיל היה קיסר ראוותני ונוצץ. הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך בזבז עליהם מאות כיכרות זהב (המקבילה המודרנית למיליוני שקלים חדשים). תחנתו הפוליטית הבאה הייתה משרת "הכהן הגדול" (Pontifex Maximus) לה שאף על מנת לכסות את חובותיו, שכן לכהן הגדול הייתה הזכות לבית חדש על חשבון הציבור והכנסות גדולות מנכסי הקודש.

משרה זו הביאה לו רווחה כספית, אך בעת ששימש במשרה, אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיאה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיאה ממונה על ארגון חגיגות "האלה הטובה" בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיאה, כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול הקודש שכמותו לא נודע עד אז, וקיסר גירש מעליו את פומפיאה. קיסר עצמו הודה כי פומפיאה הינה אך קורבן תמים למעשי פולכר, אך התבטא בטבעו אמרה מפורסמת כי "אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד".

שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן בחיי הרפובליקה הרומית הגוססת והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה הקונסול הבכיר, וקיסר נתמנה לפרטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים ולהשתלט על המדינה. קשר זה, שאותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולט בהן נבחר קיקרו, נתגלה על ידי קיקרו והביא למותו של קטילינה ולהכרזה על מצב חירום. קיקרו ערך דיון בסנאט בהטלת עונש מוות ללא משפט על חמישה מתומכי קטילינה מקרב האצילים, שכן היה צורך למנוע את השתלטות הקושרים על הצבאות שחיכו להם מחוץ לגבולות רומא. עמדתו של קיסר בדיון הייתה עשויה להביא אותו אל התהילה או להרוס את הקריירה שלו. מחד, היו שזיהו אותו עם הקושרים, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך באנשי הסנאט בתקיפות ולדרוש לקושרים את העונש המקסימלי. מאידך, זיהויו עם אנשי הסנאט, האופטמיטים ואנשי האצולה הגבוהה, היה עשוי לפגום בתדמיתו כאיש העם. קיסר דיבר בחריפות כנגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאה להורג ללא משפט. דעותיו לא נתקבלו, ולאור נאומו המזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג. אך שמו הטוב של קיסר והפופולריות שלו לא ניזוקו.

לאחר סיום כהונתו כפרטור יצא קיסר לספרד בשנת 61 לפנה"ס כמושל "היספניה הרחוקה". בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס.

הטריאומווירט הראשון והמלחמות בגאליה

בחירתו של קיסר לקונסול

ערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, המורכב מ"אופטימטים" שמרנים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גניאוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי, אשר חזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי היה קונסול לשעבר, מרקוס ליקיניוס קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, אשר עמד בסכסוך עם הסנאט כמייצג מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, אשר שאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מסים באסיה. אל מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה, אשר לא ראה כי הרפובליקה מצויה בסכנה כתוצאה משאיפותיהם האישיות של שלושה אישים אלה.

בבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס. מעשהו הראשון של ביבולוס במשרת הקונסול היה גם האחרון. הוא הודיע על פרישתו מעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו הייתה כפי הנראה לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם נתגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי המשרות, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 לא שנת "ביבולוס וקיסר" כי אם שנת "יוליוס וקיסר".

בפועל שלט קיסר על פי ברית סודית עם פומפיוס וקראסוס אשר כונתה "הטריאומווירט הראשון", לפיה לא ייעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם מסכימים לו. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה.

מלחמות קיסר בגאליה

לאחר ששימש בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר הפרובינקיה גאליה שמעבר לאלפים (כיום בדרום צרפת) ואיליריה (כיום בחוף דלמטיה) למשך חמש שנים. היו אלו פרובינקיות שלוות, וקיסר לא אמר בהן די. הוא יצא במסע כיבושים המכונה "המלחמות הגאליות" אשר נמשכו תשע שנים, משנת 58 לפנה"ס, עד לשנת 49 לפנה"ס. במהלך מלחמות אלו כבש את כל גאליה (צרפת של ימינו), וחלקים מגרמניה. בין המפקדים בצבאו היו מרקוס אנטוניוס וקווינטוס טוליוס קיקרו, אחיו הצעיר של מרקוס טוליוס קיקרו.

משהגיע קיסר לגאליה מצא שהיא מיושבת בעמים קלטיים, שכונו בפי הרומאים "גאלים". עמים אלו היו בעלי תרבות ייחודית, ושונה מזו הרומאית. תרבותם הייתה קשורה באופן עמוק לדת הדרואידית, ולאמונה בהישארות הנפש אשר גרמה להם להיות עזי רוח במלחמה. הגאלים חיו בשבטים שיישבו כפרים חקלאיים, או אף ערים בצורות, ונשלטו על ידי מעמד שליט של בעלי קרקעות שנלחמו לעיתים זה בזה. תרבותם הייתה מפותחת, והם היוו יריב ראוי לקיסר, אשר הכניעם רק לאחר מלחמה שנמשכה תשע שנים. בתחילה החל קיסר את דרכו בראש 25,000 לוחמים. בקרבות כנגד צבאו של ורסינגטוריקס כבר עמד בראשם של 70,000 לוחמים. ברוב הקרבות הייתה לגאלים עדיפות מספרית, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק, הוא שהכריע את הכף לטובת הרומאים.

קיסר לחם כנגד עמים רבים, הביס את ההלווטים בשווייץ בשנת 58 לפנה"ס, ואת הנרווים בבלגיה בשנת 56 ואת הוונטים בשנת 56. בשנת 55 ניסה לכבוש את בריטניה ובשנת 52 הביס איחוד של שבטים גאלים שהונהג על ידי המנהיג הכריזמטי ורסינגטוריקס. ורסינגטוריקס נלקח לרומא, צעד במצעד ניצחון כשבוי, והוצא להורג לאחר שהיה במאסר במשך שש שנים. כיום יש הרואים בוורסינגטוריקס גיבור לאומי צרפתי. הניצחון על השבטים הקלטים המאוחדים בהנהגת ורסינגטוריקס נחשב לגדול הישגיו הצבאיים של קיסר.

על כל אלה כתב בספרו הקלאסי, המשמש עד היום את תלמידי השפה הלטינית בשל סגנונו המשובח, "על המלחמות הגאליות" - De Bello Gallico.

על פי ההיסטוריון פלוטארכוס הסתכמה המערכה של קיסר בגאליה בכיבושן של 800 ערים, 300 שבטים שהוכנעו, מיליון גברים שנמכרו לעבדות ושלושה מיליון שנהרגו בשדה הקרב. היסטוריונים עתיקים ידועים לשמצה כגוזמאים, אך כפי הנראה היה מסעו של קיסר בגאליה בין מסעות המלחמה המוצלחים והאכזרים שידע העולם העתיק מאז זמנו של אלכסנדר הגדול.

סופו של הטריאומווירט הראשון

הצלחותיו, אשר הביאו לרומא טריטוריות, עבדים, ממון ותהילה, התקבלו בקרב אנשי השכבה השלטת ברומא בעין צרה. בשנת 55 לפנה"ס כיבדו שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, אשר שימשו בקונסולט, התחייבות שניתנה בפגישה משולשת שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס, והאריכו את משרתו כפרוקונסול בגאליה לחמש שנים נוספות, אך היה זה המעשה האחרון שנעשה במסגרת הטריאומוירט הראשון.

בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר בניסיונה ללדת את בנו של פומפיוס. הדבר הותיר את שני האישים בשברון לב. קראסוס, אשר נשא אף הוא את לבו למלחמות וכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל בארץ הפרתים. ללא קראסוס ששימש כגורם מאזן ביחסים בין שני האישים, ולאחר מותה של יוליה, הפך פומפיוס לאיטו ליריבו של קיסר, תוך שהוא מעביר את נטייתו הפוליטית אל סיעת האופטימאטים. בעודו בגאליה חש קיסר כיצד תמיכתו של פומפיוס בו הולכת ומתרופפת. בתחילה הציע לו את נכדתה של אחותו לאישה, אך פומפיוס סירב ונשא את בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה כי השבר בין שני האישים עתיד להפוך את השותפות ליריבות.

מלחמת האזרחים

בהעדרו של קיסר חלו תמורות משמעותיות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלודיוס מרקלוס, דרש את מינויו של ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, הוכשל על ידי חוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית.

הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, אשר הכנסת הצבא אל תחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Iacta Alea Est" - "נפל הפור!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד לברינדיסיום, ומשם לספרד שם הכה בו בשדה הקרב. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו מרובים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועמו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של הקיסרות למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס באופן סופי. הוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא שם מונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. או אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבותיו של פומפיוס. עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. מכיוון ששהה במקום עם צבאו מצא עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה, עמה ניהל רומן שהביא ללידת בן בשם קיסריון.

בדרכו חזרה לרומא ניהל מלחמה קצרה כנגד המלך פארנקס מפונטוס. הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר מצא לסכם אותו במילים "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי) אשר היו לאמרה ידועה. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 כנגד כוחותיהם של הסנטורים ובניו של פומפיוס, אשר נמלטו לספרד. המלחמה נמשכה עד לשנת 45, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס חיסל קיסר את אחרוני תומכי פומפיוס בקרב מונדה.

שלטונו כדיקטטור וההתנקשות בחייו

קיסר כשליט יחיד ברומא

מייד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשי פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מן האסמים הציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל אנשי גאליה שמעבר לאלפים, ולמעשה ניתנה האזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לותיקי מלחמותיו, וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא, והנהיג שנה בת 365 יום, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת בת יום אחד נוסף. חידושים אלו, הקרויים על שמו הלוח היוליאני החזיקו מעמד עד לשנת 1582 עת ביצע האפיפיור גרגוריוס ה-13 את תיקון הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.

קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט אשר לא ניתנו לאיש מלפניו. הוא קיבל את התואר "אבי המולדת", הורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש השביעי נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור למשך עשר תקופות כהונה מצטברות בנות שנה.

בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצדו מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בנוסח מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את ה"דיאדמה" רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח היסטורי בשאלה האם נתכוון להתמנות למלך בסופו של דבר, אם לאו.

התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. הוא קיבל בישיבה את נציגי הסנאט שבאו לפניו על מנת לעטרו באותות כבוד. היה זה עלבון בלתי נסלח. גל של שמועות החל לפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא.

רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניס סופרבוס כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך על מנת להביא למשטמה עזה בקרב האצולה הרומית, אשר נפגעה ממילא מן הרפורמות שניסה קיסר להנהיג. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע.

וינצ'נזו קאמוצ'יני, "מותו של קיסר", 1798

ההתנקשות

מסופר כי כמה ימים לפני ההתנקשות אמר רואה עתידות לקיסר "היזהר מאידו של מרץ", הוא היום בו התכנס הסנאט (בתיאטרון על שם פומפיוס, שכן מקום הכינוס המסורתי, הוא הקוריה, נשרף שנים מספר לפני כן). כאשר הגיע קיסר לכינוס הסנאט הותקף על ידי קבוצת סנאטורים, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני נטיותיו המלכותיות של קיסר. בין המתקיפים היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא. רבים מהם אנשים החבים לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. מרקוס ברוטוס אחד מראשי הקושרים, היה קרוב מדרגה שנייה של קיסר, והוזכר כאחד מיורשיו בצוואתו. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון. שייקספיר (בהתבססו על מקורות בני התקופה) שם בפיו את המילים האחרונות - ?Et Tu Brute (הגם אתה, ברוטוס?).

האלהה לאחר המוות

מותו האלים של קיסר גרם לסדרה של מלחמות אזרחים בין המתנקשים בו, ובין אלה שרצו להמשיך את דרכו, ובראשם מרקוס אנטוניוס, לפידוס, ואוקטביאנוס שייקרא לימים "אוגוסטוס קיסר", שהיה אחיינו ובנו המאומץ של קיסר. אם סברו הקושרים כי בהורגם את קיסר יזכו לאהדת ההמונים, הרי שטעו. אם אירעו הדברים כפי שמתאר שייקספיר, לאחר נאום חוצב להבות של אנטוניוס, אם לאו, עובדה היא כי ההמון פנה כנגד הקושרים, ועוד ביום מותו של קיסר ניסו להרוג כמה מן הקושרים. מלחמות האזרחים הסתיימו במותם האלים של כל הקושרים, שהובסו בקרב פיליפי. במחזה "יוליוס קיסר" מופיעה רוחו של קיסר המת בפני ברוטוס ומתרה בפניו "ניפגש בפיליפי". עובדה היסטורית היא כי מן הקושרים לא נותר איש כמעט בחיים בשלוש השנים שלאחר הרצח. סויטוניוס כותב כי כמה מהם שמו קץ לחייהם באותו הפגיון עצמו בו דקרו את קיסר. לאחר מלחמות אלו, ולאחר מלחמה נוספת בין אוגוסטוס ואנטוניוס, הפך אוגוסטוס קיסר לשליט יחיד ברומא. שם המשפחה "קיסר" הפך מעתה לתוארו של השליט היחיד ברומא. קיסר עצמו הועלה על ידי הסנאט בשנת 42 לפנה"ס לדרגת אל.

קיסר והיהודים

פומפיוס כבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס. יוליוס ניסה להיעזר במלחמתו בפומפיוס באריסטובולוס השני בנו של אלכסנדר ינאי אך זה הורעל בטרם נסתייע הדבר, כן נרצח אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס בידי מתנגדיו של יוליוס. לאחר נצחונו על פומפיוס מינה קיסר את הורקנוס השני להיות לכהן גדול, כינה אותו בשם "אתנרך" (מעין "ראש העם"), ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס (תואר שקדם לתואר "נציב") על ממלכת יהודה. הוא התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב לממלכה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו. כן אסר, לדברי יוספוס פלביוס בספרו "קדמוניות היהודים", על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם.

לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים, וסווטוניוס כותב כי לילות רבים באו יהודים לבקר במקום בו נשרפה גוויתו.

קיסר בספרות ובאמנות

דמותו ההיסטורית של קיסר היא בין המרתקות שבדמויות האימפריה הרומית. עד היום ישנם מחקרים, ויכוחים, מאמרים ויצירות אומנות המתייחסות לחייו ולמורשתו. קיסר שימש כהשראה למחזות ולספרים, שנכתבו על ידי יוצרים רבים ומגוונים מויליאם שייקספיר אשר כתב את המחזה "יוליוס קיסר" ועד ג'ורג' ברנרד שאו וכן תורנטון וילדר וקולין מקאלוג, וכן אופרה מאת גיאורג פרידריך הנדל. שמו של קיסר הפך לתואר, וכן הוא משמש בהקשרים שונים כגון "ניתוח קיסרי" (שכן המסורת טוענת כי קיסר הוא הראשון שנולד באופן זה).

שייקספיר, במחזהו "ריצ'רד השלישי" שם בפיו של המלך הצעיר אדוארד החמישי את הפסקאות הבאות, המהוות הערכה היסטורית ראויה לקיסר:

,That Julius Caesar was a famous man

,With what his valour did enrich his wit

,His wit set down to make his valour live

,Death makes no conquest of this conqueror

.For now he lives in fame if not in life

נראה כי אכן, מזמנו של קיסר ועד ימינו, "חי הוא בתהילה, אם לא בחיים".

ראו גם

• צופן יוליוס קיסר - סוג הצפנה המיוחס ליוליוס קיסר, בו כל אות מוחלפת באות עם מרחק קבוע ממנה (א' תוחלף בד', ב' בה', ג' בו', וכו')

קישורים חיצוניים

• All Julius Caesar אתר ובו תקציר של המחזה, ביוגרפיות של שייקספיר ושל קיסר.
• Julius Caesar אתר פרטי של סוזן קרוס הכולל לוח זמנים של חיי קיסר, וביוגרפיה.
• C. Julius Caesar מאתר ליביוס העוסק בתולדות גדולי רומא.
• Julius Caesar — virgil.orgמדריך מוער למקורות רשת הנוגעים ליוליוס קיסר.
• Julius Caesar דף הכולל קישורים לאתרים המתייחסים לקיסר בשפות רבות.
• Suetonius: The Life of Julius Caesar (Latin). הקטע מספרו של סויטוניוס העוסק בקיסר. לטינית וכן תרגום לאנגלית.
• Plutarch: The Life of Julius Caesar הקטע העוסק בקיסר בספרו של פלוטראכוס.
• כתביו של קיסר בלטינית, איטלקית ואנגלית

לקריאה נוספת

• יוליוס קיסר. מלחמת גאליה. בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח שמות נ' רבן. תל אביב, יבנה, תשי"ט (1958).
• גאיוס סויטוניוס טרנקוילוס. חיי שנים-עשר הקיסרים. תירגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור ז"ל. תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט.
• פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
• צבי יעבץ. יוליוס קיסר - תהפוכותיה של כריזמה. הוצאת דביר.
• צבי יעבץ, קיסר וקיסריזם, הוצאת ספריית פועלים, ת"א, תשל"א.