פיתוח שמיעה

פיתוח שמיעה הוא תהליך לימודי אשר במהלכו מוזיקאים לומדים לזהות, אך ורק באמצעות השמיעה, גבהי צליל, מרווחים, מלודיות, אקורדים, מקצבים, ומרכיבים בסיסיים מוזיקליים אחרים. יישום מיומנות זו מקביל לפעולת הכתיבה בזמן הכתבה במסגרת השימוש בשפה כתובה ומדוברת, ומשמש כפעולה ההפוכה לפעולה של קריאת תווים מהדף. פיתוח השמיעה הנו מרכיב מרכזי וחיוני במסגרת תהליך ההכשרה המוזיקלית.

זיהוי גובה צליל באופן יחסי

זיהוי יחסי של גובה צליל הוא היכולת לגלות באופן שמיעתי מהם התפקידים או הפונצקציות שממלאים צלילים בודדים במסגרת ההקשר של טוניקה מבוססת. לאחר שהתקיים ביסוס של הטוניקה, כל גובה צליל שיופיע לאחר מכן ימלא תפקיד כלשהו במסגרת הסולם, גם ללא קשר ישיר לצלילים הנלווים אליו. לדוגמה, ברגע שביססנו את הצליל סול כטוניקה, המאזינים יוכלו לזהות שהצליל רה ממלא את תפקיד הדומיננטה לצליל סול. לשם כך, אין צורך להתייחס אל צלילים אחרים המנוגנים באותו הזמן עם הצליל רה.

מוזיקאים רבים משתמשים בזיהוי יחסי של גבהי צליל על מנת לזהות, להבין ולהעריך את המשמעויות של צלילים במסגרת הסולם. לטובת המטרות האלה, החלפת שמות הצלילים במספרי דרגות (במספרים 1-7), או לחלופין הזזה של שמות הצלילים (׳דו׳, ׳רה׳, ׳מי׳) מגבהי הצליל האבסולוטים המקובלים שלהם, יכולים להיות מועילים למדי. במהלך השימוש במערכות כאלה, גבהי צליל בעלי תפקיד זהה (הטוניקה או הדרגה הראשונה בסולם, לדוגמה), יקושרו אחד אל השני באמצעות תווית זהה (לדוגמה, דרגה מס׳ 1 או ׳דו׳).

זיהוי גבהי- צליל באופן יחסי נבדל מזיהוי אבסולוטי, המובוסס על סולפג׳ בו התווית ׳דו׳ היא קבועה. זיהוי יחסי של גובה צליל מדגיש את התפקידים והמשמעויות בהתייחס אל הטוניקה, ובזיהוי אבסולוטי של שמות הצלילים, השמות אינם משתנים בהתאם להקשר הטונאלי. בסולפג׳ עם ׳דו׳ קבוע (שנעשה בו שימוש רחב בקונסרבטוריונים בפריז, מדריד, רומא, ובארה״ב: בג׳וליארד ומכון קרטיס), סימני הסולפג׳ אינם מייצגים את דרגות ביחס אל הטוניקה, אלא גבהי צליל ממשיים. במערכת המבוססת על ׳דו׳ נייד, סימני הסולפג׳ וגבהי הצלילים אמנם מתואמים בדר״כ באותו אופן כמו במערכת המנוגדת, אך אין שום דרישה מחייבת שהמוזיקאים יקשרו את סימני הסולפג׳ עם גבהי הצליל הממשיים. מוזיקאים רבים משתמשים בדרך כלל בתוויות הצלילים על מנת לבטא את גבהי הצלילים הממשיים, אך מזהים אותם באופן שכלי באמצעות חישוב המרווחים ביניהם וביחס לטוניקה הנתונה.

לזיהוי היחסי של הצלילים יש כמה יתרונות. מכיוון שישנה כמות לא מבוטלת של מוזיקה טונאלית, הטכניקה הזו היא שימושית וניתן ליישמה לעיתים קרובות. [באמת שאני לא מבין על מה הם מקשקשים שם, אם יש בזה הגיון, אז זה כתוב ממש גרוע. יש להשלים בעצמנו]

עם זאת, יש לכך כמה חסרונות. במוזיקה שמתקיימת בה עמימות טונאלית, או במוזיקה א-טונאלית, לא מסופקת המסגרת הנדרשת לזיהוי יחסי של גבהי- צליל. בנוסף, כאשר מתקיימים שינויי סולם במוזיקה טונאלית, התלמיד צריך לזהות