פיתוח שמיעה

פיתוח שמיעה הוא תהליך לימודי אשר במהלכו מוזיקאים לומדים לזהות, אך ורק באמצעות השמיעה, גבהי צליל, מרווחים, מלודיות, אקורדים, מקצבים, ומרכיבים בסיסיים מוזיקליים אחרים. יישום מיומנות זו מקביל לפעולת הכתיבה בזמן הכתבה במסגרת השימוש בשפה כתובה ומדוברת, ומשמש כפעולה ההפוכה לפעולה של קריאת תווים מהדף. פיתוח השמיעה הנו מרכיב מרכזי וחיוני במסגרת תהליך ההכשרה המוזיקלית.

זיהוי גובה צליל באופן יחסי

זיהוי יחסי של גובה צליל הוא היכולת לגלות באופן שמיעתי מהם התפקידים או הפונצקציות שממלאים צלילים בודדים במסגרת ההקשר של טוניקה מבוססת. לאחר שהתקיים ביסוס של הטוניקה, כל גובה צליל שיופיע לאחר מכן ימלא תפקיד כלשהו במסגרת הסולם, גם ללא קשר ישיר לצלילים הנלווים אליו. לדוגמה, ברגע שביססנו את הצליל סול כטוניקה, המאזינים יוכלו לזהות שהצליל רה מהווה את הדרגה החמישית לצליל סול. לשם כך, אין צורך להתייחס אל צלילים אחרים המנוגנים באותו הזמן עם הצליל רה.

מוזיקאים רבים משתמשים בזיהוי יחסי של גבהי צליל על מנת לזהות, להבין ולהעריך את המשמעויות של צלילים במסגרת הסולם. לטובת המטרות האלה, החלפת שמות הצלילים במספרי דרגות (במספרים 1-7), או לחלופין הזזה של שמות הצלילים (׳דו׳, ׳רה׳, ׳מי׳) מגבהי הצליל האבסולוטים המקובלים שלהם, יכולים להיות מועילים למדי. במהלך השימוש במערכות כאלה, גבהי צליל בעלי תפקיד זהה (הטוניקה או הדרגה הראשונה בסולם, לדוגמה), יקושרו אחד אל השני באמצעות תווית זהה (לדוגמה, דרגה מס׳ 1 או ׳דו׳).

זיהוי גבהי- צליל באופן יחסי נבדל מזיהוי אבסולוטי, המובוסס על סולפג׳ בו התווית ׳דו׳ היא קבועה. זיהוי יחסי של גובה צליל מדגיש את התפקידים והמשמעויות בהתייחס אל הטוניקה, ובזיהוי אבסולוטי של שמות הצלילים, השמות אינם משתנים בהתאם להקשר הטונאלי. בסולפג׳ עם ׳דו׳ קבוע (שנעשה בו שימוש רחב בקונסרבטוריונים בפריז, מדריד, רומא, ובארה״ב: בג׳וליארד ומכון קרטיס), סימני הסולפג׳ אינם מייצגים את דרגות ביחס אל הטוניקה, אלא גבהי צליל ממשיים. במערכת המבוססת על ׳דו׳ נייד, סימני הסולפג׳ וגבהי הצלילים אמנם מתואמים בדר״כ באותו אופן כמו במערכת המנוגדת, אך אין שום דרישה מחייבת שהמוזיקאים יקשרו את סימני הסולפג׳ עם גבהי הצליל הממשיים. מוזיקאים רבים משתמשים בדרך כלל בתוויות הצלילים על מנת לבטא את גבהי הצלילים הממשיים, אך מזהים אותם באופן שכלי באמצעות חישוב המרווחים ביניהם וביחס לטוניקה הנתונה.

לזיהוי היחסי של הצלילים יש כמה יתרונות. מכיוון שישנה כמות לא מבוטלת של מוזיקה טונאלית, הטכניקה הזו היא שימושית וניתן ליישמה לעיתים קרובות. [באמת שאני לא מבין על מה הם מקשקשים שם בהמשך. אם יש בזה הגיון, אז זה כתוב ממש גרוע. יש להשלים בעצמנו]

עם זאת, יש לכך כמה חסרונות. ביצירה מוזיקלית שמתקיימת בה עמימות טונאלית, או במוזיקה א-טונאלית, לא מסופקת המסגרת הנדרשת לזיהוי יחסי של גבהי- צליל. בנוסף, כאשר מתקיימים שינויי סולם במוזיקה טונאלית, התלמיד צריך לשים לב לשינוי כאשר הוא מתרחש, ולדעת לזהות את גבהי הצליל ביחס אל הטוניקה החדשה. פעולה זו דורשת מיומנות גבוהה, מעין ניתוח מוזיקלי בזמן אמת במהלך האזנה, ולעיתים צפייה מראש של מה שעתיד להתרחש. מהסיבה הזו, זיהוי גבהי- צליל באופן יחסי הופכת לפעולה מסובכת ומסורבלת במהלך האזנה ליצירה עם מודולציות רבות.

זיהוי מרווחים

היכולת לזהות מרווחים מהווה מיומנות שימושית למוזיקאים. על מנת לזהות באמצעות השמיעה מהם התווים במלודיה, חייב המוזיקאי שתהיה לו יכולת מסוימת לזיהוי מרווחים. חלק מהמורים מפתחים יכולת לזיהוי מרווחים אצל תלמידיהם על ידי קישור אסוציאטיבי של כל אחד מהמרווחים אל הצלילים הראשונים בכמה שירים ידועים. שיטה זו שנויה במחלוקת בקרב המורים לפיתוח שמיעה. לדעת מתנגדי השיטה, ההיעזרות בדוגמאות משירים מוכרים היא שימושית באופן מוגבל מפני שהשיטה ניתנת ליישום רק בהקשרים טונאלים זהים לאלה שבדוגמאות. כלומר, כשהמרווחים מורכבים מאותן דרגות בסולם.

בנוסף, קיימות שיטות שונות (סולפג׳, סארגם, ושירה מהדף באמצעות מספרי דרגות) המצמידות הברות מסוימות אל כל אחד מהתווים בסולם. השיטה נחשבת למועילה, בין היתר, מפני שהיא מקלה על התלמיד לשמוע כיצד אותו מרווח נשמע בהקשרים סולמיים שונים, למשל כאשר מרווח זהה יוצא מדרגות שונות בסולם.

זיהוי אקורדים

בנוסף ליכולת לזהות מלודיה, נדרשת היכולת לזהות את המבנים ההרמונים שתומכים בה. לשם כך, מוזיקאים מתאמנים לעיתים קרובות בזיהוי שמיעתי של סוגי אקורדים שונים וההיפוכים שלהם. ישנן שתי צורות לתרגול השמיעה ההרמונית. הצורה הראשונה היא זיהוי האקורדים והיפוכיהם באופן המנותק מהקשר, המדגישה את היכולת לזהות את הצבע הצלילי הייחודי לכל סוג אקורד. הצורה השניה היא זיהוי של מהלכים הרמונים, המדגישה את היכולת לזהות את האופנים שבהם האקורדים השונים מתחברים אחד אל השני במסגרת ההקשר של יצירה מוזיקלית ממשית.

פיתוח שמיעה מיקרוטונאלית

התהליך דומה לפיתוח שמיעה המבוסס על שנים-עשר צלילים, אך כולל כמות גדולה יותר של מרווחים שיש להבחין ביניהם. ההיבטים השונים של פיתוח שמיעה מיקרוטונאלית מפורטים בספר ״החוויה ההרמונית״ מאת ו.א. מת׳יו. הספר כולל תרגילי שירת תווים מהדף, בהם נדרש התלמיד לשיר מעל לנקודת- עוגב, ולשיר מרווחים מיקרוטונאלים באינטונציה מדויקת. ישנן גם תוכנות מחשב המיועדות לפיתוח שמיעה מיקרוטונאלית ותוכנות המסייעות בביצוע של מוזיקה מיקרוטונאלית.

גרו שטליג מהאקדמיה הנורווגית למוזיקה פיתח את התוכנה Micropallete המיועדת לפיתוח שמיעה מיקרוטונאלית של צלילים, מרווחים ואקורדים. ארון האנט פיתח ב Hi Pi instruments את התוכנה Xentrone, המיועדת גם היא לפיתוח שמיעה מן הסוג הזה.

זיהוי קצב

דרך אחת שבה מתאמנים מוזיקאים בזיהוי תבניות קצב מורכבות היא שבירתן לתת- תבניות קטנות הניתנות לזיהוי ביתר קלות. לדוגמה, ניתן תחילה ללמוד את כל הקומבינציות האפשריות של ארבע שמיניות וארבע הפסקות באורך שמינית, ולאחר מכן לחבר אותן יחד לכדי תבניות ארוכות יותר.

דרך נוספת לאמן את מיומנות הקצב היא הסתמכות על זכרון שריר, או ללמד את אחד השרירים בגוף מקצב מסוים. ניתן להתחיל בתיפוף מקצב באמצעות אחת הידיים או הרגליים בנפרד, או לשיר אותו באמצעות הברה כלשהי (למשל ׳טה׳). בשלב מתקדם יותר אפשר לשמור על נגינה קבועה של מקצב מסוים ברגל, ביד או בפה, ובו- זמנית להשמיע מקצב שונה באיבר אחר, ובצורה הזו להרכיב תבנית קצב המורכבת משני מקצבים חופפים.

מטרונום עשוי להיות שימושי בשמירה על טמפו קבוע ומדויק בזמן תהליכי האימון.

זיהוי גווני צליל

לכל כלי נגינה ישנה איכות צליל מסוימת האופיינית לו, ולרוב אינה תלויה בגובה הצליל או הדינמיקה שבה מנגנים. לחלק מכלי הנגינה יש יותר מגוון אחד. למשל פריטה עם על מיתרי הכינור עם האצבעות מפיקה גוון שונה לחלוטין מנגינה על המיתרים באמצעות הקשת. ניתן ליישם טכניקות ידניות שונות או טכניקות אמבושיור על חלק מכלי הנגינה על מנת להפיק את אותו גובה הצליל בגוונים מרובים. לעיתים גוון הצליל הוא חלק בלתי נפרד מהמלודיה או היצירה המוזיקלית, למשל במוזיקת שאקוהאצ׳י. בהקשרים אלה, אימון לזיהוי גובה- צליל לא יהיה מספיק לזיהוי שמיעתי של המוזיקה במלואה. היכולת לזהות ולהבחין בין גווני הצליל השונים היא מיומנות מוזיקלית חשובה, וניתן לרכוש ולחזק אותה באמצעות אימון.

שעתוק

מורים למוזיקה לרוב ממליצים לתלמידיהם לבצע שעתוק (טרנסקריפציה) של מוזיקה מוקלטת כדרך לתרגל את כלל מיומנויות השמיעה שהוזכרו למעל: מלודיה, הרמוניה וקצב. מורים רבים משתמשים בתרגיל פשוט יותר של ״הכתבה״. בהכתבה המורים מנגנים לתלמידיהם חומר מוזיקלי קצר (מלודי, הרמוני או שניהם יחד), והתלמידים מקשיבים וכותבים אותם על דף תווים.