דרך בורמה (ישראל) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Danny Herman (שיחה | תרומות)
שורה 60: שורה 60:
==בתרבות ובספרות==
==בתרבות ובספרות==
* [[נתן אלתרמן]] פרסם ב[[הטור השביעי|טור השביעי]], ב-[[10 בדצמבר]] [[1948]] את השיר "דבר מבקיעי הדרך"
* [[נתן אלתרמן]] פרסם ב[[הטור השביעי|טור השביעי]], ב-[[10 בדצמבר]] [[1948]] את השיר "דבר מבקיעי הדרך"
* בכרך ל"ז של "[[דבר לילדים]]" הופיע הסיפור המצויר "דרך בורמה", שכתב וצייר מרדכי אלון. הסיפור הופיע ב-14 חלקים בגיליונות 37-51 של הכרך, בין ה-23 במאי וה-29 באוגוסט 1967
* בכרך ל"ז של "[[דבר לילדים]]" הופיע הסיפור המצויר "דרך בורמה", שכתב וצייר מרדכי אלון. הסיפור הופיע ב-14 חלקים בגיליונות 37-51 של הכרך, בין ה-23 במאי וה-29 באוגוסט 196. את הסיפור המצוייר ניתן למצוא ברשת במגזין "תרבות "יקום תרבות "http://www.yekum.org/2015/04/%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%94-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A1-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A8%D7%93%D7%9B%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F/


==על הדרך למטיילים==
==על הדרך למטיילים==

גרסה מ־09:32, 4 ביוני 2016

תוואי דרך בורמה
שלט במשלט 21 המציג את תוואי הדרך
קובץ:לוחמים מעלים שקי קמח לירשלים ב"דרך בורמה".jpg
לוחמים מעלים שקי קמח ב"דרך בורמה" בקטע שעדיין לא היה עביר לתנועת משאיות
דחפור של חיל המהנדסים פורץ את דרך בורמה
אמבולנס נגרר על ידי טרקטור במעלה דרך בורמה בשנת 1948
שלט המורה על דרך בורמה
שיירה בדרך בורמה ("כביש 7") בשנת 1948
קטע מדרך בורמה (חופף לשביל ישראל) ליד היישוב בית מאיר
מראה במשלט 16
משלט 21
דמויות תש"ח לצד דרך הגבורה

דרך בּוּרְמָה הישרְאלית היא דרך עוקפת ששימשה מַעבר לכוחות צבא ישראלים ואספקה מאזור קיבוץ חולדה לירושלים.

דרך בורמה נסללה כדרך עפר במהלך מלחמת העצמאות מאחר שהכביש מהשפלה לירושלים נחסם בלטרון ובשער הגיא. נקראה על שם דרך בורמה ההיסטורית המקורית, שהייתה ציר אספקה בין בורמה לסין במלחמת סין-יפן השנייה.

דרך בורמה התחילה ממזרח לכפר דיר מוחיסין (היום מושב בקוע), שעל כביש מסמיה - לטרון (היום כביש 3) עברה סמוך לכפרים בית ג'יז ובית סוסין (היו ממוקמים צפונית לקיבוץ הראל). הדרך התפתלה ועלתה לרכס ממזרח לבית סוסין ואחר כך ירדה וחצתה את כביש הר-טוב - שער הגיא (היום כביש 38 מצומת שמשון לשער הגיא). שם עלתה לבית מחסיר (היום בית מאיר) ושמורת המסרק‏‏. משם המשיכה לסאריס (היום שורש ושואבה) שם התחברה לכביש לירושלים[1]. יש מקורות בהם נקראת הדרך בשם "דרך 7" או "כביש 7" (ראו תמונה) וזאת על שם חטיבה 7 שהייתה אחראית על מרחב הלחימה של הדרך.

המצור על ירושלים

במהלך החלק הראשון של מלחמת העצמאות (מ-29 בנובמבר 1947 עד 15 במאי 1948) הצליחו הכוחות הערבים המקומיים להשתלט על גבעות שחלשו על כביש הגישה לירושלים מ"באב אל וואד" (שער הגיא) ועד הקסטל וירו על כלי רכב ישראלים שניסו לעבור בכביש, שהיה עורק התחבורה היחיד שקישר את ירושלים ומישור החוף. למעשה, הם הטילו מצור על היישוב היהודי בירושלים. השיירות לירושלים, שהכילו נשק ומזון ספגו אבדות כבדות, ובמקרים רבים אף לא הצליחו להגיע ליעדן. במהלך מבצעי נחשון, הראל ומכבי נתפסו הכפרים הערביים בתווך שבין שער הגיא וירושלים והדרך נפתחה לכל ארכה. תחנת המשטרה בלטרון הייתה תפוסה בתקופה זו על ידי כוחות בריטיים.

אור ל-15 במאי 1948 נטשו הבריטים את תחנת המשטרה בלטרון וזו נתפסה על ידי כוחות פלמ"ח הראל, לאחר שהועברה שיירת אספקה נסוגו כוחות הפלמ"ח ושבו ועלו למשטרה בלילה הבא. אולם בליל ה-18 במאי נתפסה המשטרה על ידי כוחות הלגיון, שפלשו מירדן. מנקודה זו ואילך נכשלו כל ניסיונות הצד הישראלי לתפיסת הנקודה השולטת על הציר לירושלים.

הצורך ההולך וגובר באספקה חדשה של ציוד לחימה ומזון בחלקים היהודים של ירושלים החלישו מאוד את החזית היהודית בעיר, והיה חשש גדול שירושלים כולה תיפול לידי הלגיון הירדני. "פקק לטרון" מנע אפשרות להעביר ציוד ונשק לעיר ונוצר צורך דחוף בדרך נסתרת עוקפת.

פריצת דרך בורמה

ב-21 במאי 1948 הוחלט על מציאת דרך עוקפת נסתרת.

לא ברור מי מצא את קטע המעבר שדרכו תיסלל לימים דרך בורמה, הגרסה הרווחת מספרת על שלושה לוחמי הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-הראל, אריה טפר, יאיר מונדלק ושלמה בן שלום ששהו בקיבוץ קריית ענבים והיו חייבים לרדת לשפלה. בליל ה-27 במאי הם ניווטו בדרך מסאריס (שורש) ועד חולדה, הם עשו זאת ברגל ובחשיכה וכך לא התגלו על ידי שוכני הכפרים שבדרך (כלומר בית ג'יז ובית סוסין כיוון שבית מחסיר ודיר מוחיסין, כבר נכבשו במבצעים קודמים) אך גם על פי עדותו של אריה טפר הם הלכו בדרך לא דרך, ואת הדרך המוכרת היום, גילה משה (מוסה) אשד שהיה בכלל לוחם מחטיבת הנגב שנקלע לירושלים ורצה לרדת חזרה ליחידתו, ושני לוחמים שיצאו עמו בליל ה-28 במאי. משה אשד, אשר היה מומחה לג'יפים, זיהה שזאת דרך שבה יכולים לעבור ג'יפים בדרך לירושלים והוא מיהר לדווח על כך למפקדה (כיום יש בנקודת הדרכה בדרך בורמה לוח ציון מיוחד למשה אשד כאחד ממגלי דרך בורמה שהוצב בידי קק"ל ב-2010. סרט המתאר את הקמת לוח הציון ואת תיאור גילוי הדרך בידי משה אשד יש כאן : http://www.youtube.com/watch?v=xqk5qVSoFDo) בינתיים, ב-25 במאי התרחשה התבוסה הגדולה במבצע בן נון א', לכיבוש לטרון. כלקח מפעולה כושלת זו הוחלט לכבוש את הכפרים בית ג'יז ובית סוסין, פעולה שהסתיימה בהצלחה ב-26 במאי. כך נפתחה אפשרות לעבור בדרך מקרית ענבים ועד חולדה באמצעות ג'יפים.

בלילה שבין ה-29 במאי וה-30 במאי יצאו 11 חברי פלמ"ח וביניהם שלמה שמיר מפקד חטיבה 7, שהיה מהנדס במקצועו, וסיירי הפלמ"ח עמוס חורב וגבריאל רפפורט ("גברוש") בג'יפ מכיוון חולדה במטרה לבדוק אם ניתן להגיע עד אחרי שער הגיא בתוואי היוצא מדיר מוחיסין והאם ניתן להרחיבו עבור תנועת משאיות. ג'יפ שני יצא לסיור מקריית ענבים, ללא תיאום מראש, ובו אליהו סלע (המכונה "רעננה"), קצין המבצעים של הראל. להפתעתם הרבה נפגשו שני צוותי הפלמ"ח כאשר אלו שהגיעו ממערב נמצאים בתחילת עליה גדולה ואילו אלו שבאו ממזרח נמצאים בסופה. למעשה, 8 ק"מ (ארבעה ק"מ לכל כיוון, כלומר ממערב: מדיר מוחיסין ועד העלייה וממזרח: מבית מחסיר ועד העלייה) מתוך 10 הק"מ של הדרך היו עבירים ללא קושי מיוחד עבור ג'יפים. הבעיה הייתה לגשר על קטע העלייה של שני ק"מ.

בינתיים, על מנת לא לאבד זמן, נשלחה שיירת ג'יפים נושאי קמח ותחמושת מתל אביב ומולה יצאו משאיות ריקות מירושלים. כלי הרכב הגיעו עד להיכן שיכלו ובפער ביניהם סחבו סבלים את האספקה על גבם, צינור שהותקן במקביל שימש להעברת דלק, שהורק לתוך הצינור בצד אחד והתקבל בצידו האחר. בכך הוקל מיידית מצב ירושלים הנצורה. אחר כך אורגנו שיירות ממחנה ביל"ו ליד כפר ביל"ו ומשם כשהן נושאות בעיקר מצרכי מזון היו מגיעות עד לאותו מקום שאותו צריך היה לעבור ברגל שם היו מעמיסים הכל על גבם של סבלים, חלק מן הסבלים הגיעו עם המשאיות מנמל תל אביב. במשך שמונה ימים הועברה אספקה, שכללה מצרכי מזון ודלק על ידי סבלים, פרדות וגמלים כשבמקביל מתבצעות העבודות ההנדסיות לפריצה ולסלילת הדרך‏‏[2].

לאחר גילוי המעבר החלו חיל המהנדסים‏‏[3] ועובדים מסולל בונה להכשיר את הדרך, בגלל מחסור בציוד חפרו אף בידיים חשופות. חלק ממאמצי הפריצה נעשו באמצעות חומרי נפץ, דבר שגרר הפגזות ארטילריות לעבר הפורצים וחייב את הכוחות הישראלים לאבטח את העבודות. בעבודות הפריצה והסלילה נעשה גם שימוש בציוד מכני הנדסי דוגמת דחפורים ומדחסים כדי להכשיר את הדרך במהירות המרבית. בשלב הראשון הדרך הייתה עדיין קשה למעבר והתבצעה בעזרת כלי רכב מתאימים, אך בהמשך המלחמה שופצה הדרך. על העלייה הונחו רשתות כדי לאפשר מעבר משאיות והיו משאיות שנדחפו באמצעות טרקטור בעליה.

השימוש בדרך

שיירת המשאיות הראשונה עברה בדרך ב-10 ביוני 1948 ובכך למעשה ביטלה את חשיבותו של "פקק לטרון" ושיחררה את ירושלים מהמצור. יממה לאחר מכן נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה. לפי ההסכם נמנעו פעולות סלילה של דרכים חדשות וכמו כן נאסרה הובלת תחמושת לירושלים. ב-14 ביוני אישר האו"ם את קיומה של דרך בורמה. אולם נציגי האו"ם לא ידעו שהדרך אינה מגיעה רק עד שער הגיא אלא עוקפת את שער הגיא וממשיכה עד בית מחסיר. לפיכך, התאפשרה הובלת מזון דרך נקודת הביקורת של האו"ם בשער הגיא ללא מפריע והובלת תחמושת נעשתה בדרך שעקפה את שער הגיא והתחברה אל הכביש הראשי בבית מחסיר.

באוקטובר 1948 נכבש הרכס שמדרום לדרך בורמה, במבצע ההר, דבר שאיפשר את סלילת "כביש הגבורה" (בתואי כביש 44 מצומת נחשון לצומת שמשון וכביש 38 עד שער הגיא), דרך זו שימשה ככביש הראשי לירושלים עד 1967.

למעשה שימשה דרך בורמה באופן פעיל כחצי שנה בלבד, אך היא הצילה את העיר ירושלים וחסכה הקזת דם בניסיונות החוזרים ונשנים לכיבוש לטרון.

שם הדרך

חטיבת הראל קראה לדרך "דרך הראל" או "דרך הגברושים" (על שם גבריאל רפפורט שפיקד על פעולת הפריצה של הדרך). חטיבה שבע ביקשה לקרוא לה "דרך שבע" על שם החטיבה ולכבודו של שלמה שמיר, המח"ט שגילה אותה (לשיטתם). שם נוסף היה "דרך הג'יפים". אולם העיתונאי קנת בילבי נתן לה את הכינוי "דרך בורמה", על שם הדרך שנפרצה במזרח אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה בידי צבאות ארצות הברית ובריטניה, שעקפה את האזור שבשליטת היפנים, ושימשה להעברת אספקה לצבא סין.

מפעל השילוח

ערך מורחב – קו השילוח

במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא), שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה, ואשר תוכנן על ידי מהנדס המים שמחה בלאס ובוצע על ידי חברת "מקורות". הצינורות ששימשו לצורך המפעל נרכשו על ידי בלאס בסוף 1945 בארצות הברית ובאין קונה (הרכישה לא אושרה על ידי המוסדות) שילם בנק אנגלו פלשתינה (בנק לאומי) בעד הצינורות והם היו משועבדים לו. מספר ימים ארכה ההתדיינות בין הגורמים השונים (הבנק, האוצר, עירית ירושלים וחברת "מקורות") על התשלום בעד הצינורות, עד שהם שוחררו מן השיעבוד וניתן היה להתחיל בעבודה.

דיווח והנצחה

לאחר פריצת המצור דיווחו עיתונים רבים ברחבי העולם על יצירתה של "דרך בורמה הישראלית" אשר הצליחה לפרוץ את המצור על ירושלים.

פריצת הדרך לירושלים הונצחה באנדרטת ה"רְמָחִים" שהוקמה בדרך העולה משער הגיא וכן באנדרטת "דרך הגבורה" סמוך ליער חולדה (יער הרצל).

בתרבות ובספרות

על הדרך למטיילים

הדרך מתאימה לטיולי משפחות ברגל, באופניים ובנסיעה. אורך המסלול:14 ק"מ, כ-4 שעות. העונה המומלצת היא: כל השנה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שלמה שמיר, בכל מחיר - לירושלים, הוצאת מערכות, תל אביב, 1994, עמ' 417, 418. ‏
  2. ^ שלמה שמיר, בכל מחיר - לירושלים, הוצאת מערכות, תל אביב, 1994, עמ' 422 עד 427
  3. ^ ‏שם עמ' 452, בפקודת יום של הרמטכ"ל יעקב דורי לפתיחת כביש הגבורה לירושלים ביום 10 בדצמבר 1948:"...חיל התחבורה, חיל המהנדסים, חיל התותחנים והמרגמות,..."