דמטריוס מפארוס – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
שורה 24: שורה 24:
* F. W. Walbank, '''A Historical Commentary on Polybius''', 3 vols (1957, 1967, 1979).
* F. W. Walbank, '''A Historical Commentary on Polybius''', 3 vols (1957, 1967, 1979).
* Walbank, F. W., Polybius, Rome, and the Hellenistic World: Essays and Reflections, Cambridge University Press (2002),
* Walbank, F. W., Polybius, Rome, and the Hellenistic World: Essays and Reflections, Cambridge University Press (2002),
* Arthur Eckstein, "'''Rome Enters the Greek East From Anarchy to Hierarchy in the Hellenistic Mediterranean, 230-170 BC'''", Wiley-Blackwell, 2008
* Walbank, F. W., Philip V of Macedon, The University Press (1940).
* Walbank, F. W., Philip V of Macedon, The University Press (1940).
* Wilkes, John, The Illyrians (Peoples of Europe), Blackwell Publishers, (December 1, 1995)
* Wilkes, John, The Illyrians (Peoples of Europe), Blackwell Publishers, (December 1, 1995)
שורה 34: שורה 35:
* Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
* Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
</div>
</div>

==הערות שוליים==
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים|טורים=כן}}
{{הערות שוליים|טורים=כן}}

גרסה מ־22:44, 7 ביוני 2016

דמטריוס מפארוס (ביוונית: Δημήτριος ἐκ Φάρου; המאה ה-3 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי אילירי-יווני אשר שימש כמושל פארוס מטעם אגרון מלך איליריה ומאוחר יותר אף שימש כשליט בפועל של איליריה כולה בעקבות המלחמה האילירית השנייה נמלט אל חצרו של פיליפוס החמישי, מלך מוקדון והיה לאחד האנשים שהשפיעו יותר מכל על מדיניותו של המלך

ביוגרפיה

אין הסכמה באשר למוצאו של דמטריוס, יש הטוענים שהיה אילירי,[1] ויש הטוענים שהיה יווני.[2] הוא נולד במושבה היוונית פארוס (Pharos), הנמצאת כיום באי הוואר השייך לקרואטיה. באותם ימים האי היה שייך לממלכת איליריה. דמטריוס מונה כמושל האי בידי מלך איליריה אגרון.[3] בשנת 230 לפנה"ס מת אגרון, ואשתו טאוטה מונתה כמלכה החדשה. דמטריוס המשיך לכהן בתפקידו בתקופת מלכותה.

בשנת 229 לפנה"ס פרצה המלחמה האילירית הראשונה, בין איליריה לבין קואליציה שכללה את הרפובליקה הרומית, הליגה האכאית והליגה האיטולית. הצי האילירי הביס כוח אכאי-איטולי משותף בקרב פאקסוי, ובעקבות כך נכנעה קורקירה, ודמטריוס מונה כמושל שלה.[4] אולם מסיבה לא ברורה החליט דמטריוס לערוק לצד הרומאי. פוליביוס כותב שדמטריוס "נחשד בעיני טאוטה וחשש מפניה".[5] דמטריוס יצר קשר עם הקונסול הרומאי גניאוס פולביוס קנטומלוס, קנטומליוס לא ידע שקורקירה נכנעה כבר ותכנן לעגון בה. דמטריוס הסגיר את העיר לידיו, הצטרף לצבא הרומאי התלווה אליו כמדריך.[5]

הרומאים ניצחו את טאוטה בקלות, והיא נמלטה אל עיר המבצר ריצון. פוליביוס כותב שדמטריוס דאג לשחרר מהשבי את כל החיילים האילירים בני פארוס.[5] הרומאים כרתו ברית שלום עם טאוטה, היא התחייבה לא לשוט באזורים יווניים או רומאיים ולסגת מכל אילריה למעט חלקים מעטים. הרומאים סיפחו לעצמם חלקים אחרים, ומינו את דמטריוס כמושל מטעמם על השטחים שלא כבשו.[6] פוליביוס כותב כי הרומאים "מינו אותו לשליט על מרבית האילירים ומסרו בידו כוח שלטון רב".[5] אם כי מקובל להניח שפוליביוס מגזים, ושלטונו של דמטריוס הוגבל לפארוס וחוף היבשה הסמוך לו בלבד.[7] כדי לחזק את מעמדו, נישא דמטריוס לטריטאוטה, אשתו הראשונה של אגרון, שהייתה גם אמו של בנו פינס. דמטריוס מינה עצמו כעוצר עד שפינס יגיע לבגרות.[8]

לאחר מכן החל דמטריוס לנסות להשיב לארצו את כבודה האבוד, הוא חיזק את הקשרים הדיפלומטיים שלה עם אנטיגונוס השלישי דוסון מלך מוקדון.[9] ובמהלך המלחמה הקלאומנית חיילים אילירים לחמו לצד המוקדונים בקרב סאלסיה, ודמטריוס עצמו פיקד עליהם.[10] עובדה זו נסכה ביטחון בליבו של דמטריוס. בסתיו של 220 לפנה"ס רומא הייתה במשא ומתן עם המצביא מושל היספניה מטעם קרתגו, חניבעל ברקה, ונראה היה שמלחמה חדשה בין רומא לקרתגו בפתח. דמטריוס ניצל את העובדה שתשומת לבם של הרומאים מרוכזת בקרתגו, ותקף ערים איליריות שהיו בשליטת הרומאים. הוא הפליג עם צי של 50 ספינות אל מעבר לליסוס, מפר בכך סופית את החוזה משנת 229, שעל פיו לאילירים ייאסר להפליג מעבר לליסוס עם יותר משתי ספינות.[11] הרומאים רצו לבטח את ענייני הבלקן לקראת המלחמה הקרבה עם קרתגו, והחלו במשלוח כוחות לאיליריה.

במקביל ביוון פרצה "מלחמת בעלות הברית", בין הליגה האכאית ומוקדון, לליגה האיטולית. בראשית שנת 220 לפנה"ס יצאו דמטריוס ומצביאו סקרדילאידאס עם 90 ספינות למסע שוד וביזה. הם תקפו את פילוס, אולם לא הצליחו לכובשה. לאחר מכן החליטו להתפצל, סקרדילאידאס עם ארבעים ספינות עצר בנאופקטוס וסייע שם לאיטולים לתכנן את הפלישה לאכאיה. דמטריוס עם שאר הצי שדד כסף מאיים שונים.[12] הצי החזק של רודוס נשלח נגדו, ועל כן קיבל בשמחה את הצעת הגנרל האכאי טאוריון לסייע לו למנוע את השתלטות האיטולים על קינאיתה. אולם דמטריוס הגיע יומיים מאוחר מדי, ועל כן הסתפק בכמה פשיטות על חופי איטוליה. לאחר מכן חזר לאיליריה להתכונן לקראת ההתקפה הרומאית.[13] שלא כמו טאוטה, דמטריוס היה מוכן היטב למלחמה. הוא הציב חילות מצב באזורים שבהם היו עלולים הרומאים לנחות, ודאג לסלק מהם את אלו שלא היו נאמנים לו. אולם המפקד הרומאי לוקיוס אמיליוס פאולוס, הצליח להערים עליו על ידי כך שפיתה אותו לצאת עם כל כוחותיו לנמל של פארוס, בעוד שבפועל תקפו הרומאים מכיוון אחר. בעקבות כך נכבשה פארוס, ודמטריוס נאלץ לצאת לגלות.

דמטריוס יצא למוקדון, בתקווה להתקבל לשירותו של מלך מוקדון הצעיר פיליפוס החמישי. דמטריוס מצא חן מאוד בעיני פיליפוס, שבטח בו ללא עוררין. לאחר שהמצביא הקרתגי חניבעל הכה את הרומאים בקרב טראסימנוס, שקל פיליפוס לכרות ברית עם חניבעל, ולצאת למלחמה נגד רומא. פוליביוס מספר, ששליח הביא לפיליפוס איגרת עם ידיעות על הקרב בזמן שהלה צפה בחגיגות הנמאיות, פיליפוס הראה את האיגרת לדמטריוס כשואל לדעתו, ודמטריוס מסיבות ברורות יעץ לו לסיים במהירות את המלחמה עם האיטולים ולצאת למלחמה על רומא.[14] כחלק מההסכם שחתם פיליפוס עם חניבעל, סוכם שחניבעל ישחרר את כל ידידי דמטריוס שהיו כלואים ברומא.[15][16] הברית לא הניבה תוצאות משמעותיות, ורק סיבכה את פיליפוס במלחמה המוקדונית הראשונה. דמטריוס המשיך לשרת את פיליפוס בנאמנות, ונהרג כאשר ניסה לדכא עבור פיליפוס מרידה שפרצה במסניה.[17]

לקריאה נוספת

  • F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient history, vol 7, Cambridge university press, 1984.
  • F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, 3 vols (1957, 1967, 1979).
  • Walbank, F. W., Polybius, Rome, and the Hellenistic World: Essays and Reflections, Cambridge University Press (2002),
  • Arthur Eckstein, "Rome Enters the Greek East From Anarchy to Hierarchy in the Hellenistic Mediterranean, 230-170 BC", Wiley-Blackwell, 2008
  • Walbank, F. W., Philip V of Macedon, The University Press (1940).
  • Wilkes, John, The Illyrians (Peoples of Europe), Blackwell Publishers, (December 1, 1995)
  • Sinnige, William Gurnee, Arthur Edward Romilly Boak, A History of Rome to A.D. 565, Macmillan, 1977.
  • Hoyos, B. Dexter, Unplanned Wars: The Origins of the First and Second Punic Wars, Walter de Gruyter, 1998.
  • Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, Collected Studies: Alexander and His Successors in Macedonia, 1994.
  • Edwards, Iorwerth Eiddon Stephen, The Cambridge Ancient History, Volume 7, Part 1, University Press, 1984.
  • Chamoux, François, Hellenistic civilization, Wiley-Blackwell, 2003,
  • Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu
  • Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  1. ^ לדוגמה: Walbank, F. W., Polybius, Rome, and the Hellenistic World: Essays and Reflections, Cambridge University Press (2002) p 117
  2. ^ ראו כאן.
  3. ^ Wilkes, p. 115.
  4. ^ פוליביוס, ספר שני, 10.
  5. ^ 1 2 3 4 פוליביוס, ספר שני, 11.
  6. ^ גולן עמ' 165.
  7. ^ גולן עמ' 385, הערה 29.
  8. ^ גולן עמ' 385.
  9. ^ Wilkes, p. 162.
  10. ^ פוליביוס, ספר שני, 65.
  11. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 16.
  12. ^ פוליביוס, ספר רביעי, 16.
  13. ^ פוליביוס, ספר רביעי, 19.
  14. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 101.
  15. ^ Walbank vol II pp 42 - 56
  16. ^ גולן עמ' 393.
  17. ^ גולן עמ' 394.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דמטריוס_מפארוס&oldid=18750476"