פצוע דכא וכרות שופכה

פצוע דכא (או דכה) וכרות שופכה הם כינויים הלכתיים לגברים שאיבר מינם נכרת באופן מלא או חלקי, באופן ההופך אותם לסריסים. ישנו איסור מהתורה לאנשים אלו לישא אישה יהודיה כשרה.

מקור האיסור

מקור האיסור מופיע בספר דברים: ”לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'.” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב').

על פי התורה שבעל פה, האיסור 'לבוא בקהל ה' מתפרש במובן של איסור לשא אשה יהודית כשרה, ולא בצורך להיות מורחק מהציבור כמצורע.

המשנה במסכת יבמות מבארת את הפסוק המקראי:

איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן, וכרות שפכה? כל שנכרת הגיד.

— משנה, מסכת יבמות, פרק ח', משנה ב'

פצוע דכה פסול מלבוא בקהל רק כשאשכיו נפגעו בידי אדם, אבל אם הפגיעה היא מום מולד (סריס חמה, ולדעות שונות גם אם המום הוא תוצאה של מחלה, ולא של פציעה) - מותר לשא אשה כשרה ('לבוא בקהל')

לאנשים אלו מותר לשאת גיורת ושפחה משוחררת וכן נתינה וספק ממזרת - אסופי ושתוקי, שאינם נחשבים 'קהל ה', אך לא עם ממזרת ודאית שאסורה מהתורה.

הגדרת פצוע דכא וכרות שופכה

המשנה במסכת יבמות אומרת:

ואם נשתיר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר.

— משנה, מסכת יבמות, פרק ח', משנה ב'

כלומר: אם נשאר חתיכה קטנה בעובי של שערה של עטרה בהיקפו של כל האיבר - אינו נחשב כרות שופכה, אך אם גם זה לא נשאר - הוא כרות שופכה.

השולחן ערוך מוסיף עליהם עוד חלק באיבר שגורם בפציעתו לפסילת האדם, "השבילים שבהם נתבשל שכבת הזרע, והם הנקראים חוטי ביצים" דהיינו צינורות הזרע. גם פגיעה בחלק זה מגדירה את האדם כפצוע דכה או ככרות שופכה.

הספרי מביא הבדל אחר ביניהם:

מה בין פצוע דכה לכרות שפכה - אלא שפצוע דכה חוזר, וכרות שפכה אינו חוזר. זו מהלכות רופאים.

— ספרי על ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב'

כלומר אם הוא יכול להבריא מאי-היכולת להוליד - הוא פצוע דכה, ואם לא יכול לחזור ולהבריא - הרי הוא כרות שופכה. המדרש מוסיף לנו גם שכל ההלכות של פצוע דכה וכרות שופכה נתונות להכרעה בידי רופאים שבקיאים בעניינים האלו האם יכול לחזור ולהוליד.

פצוע 'דכה' או 'דכא'

אחד הדברים הבולטים ביהדות הוא השמירה על המסורת והנוסח המדויק של התורה שבכתב לאורך אלפי שנים, דבר שאינו קיים בשום עם. על אף המסורת החזקה, עם השנים נפלו כמה טעויות בודדות בנוסח הנכון לכתיבת ספרי התורה. השינויים הללו נוצרו משיבוש אחד עתיק, וכעת איננו יודעים מהו הנוסח המקורי הנכון. ישנם תשעה הבדלים כאלו בין ספרי התורה של יהודי תימן ובין ספריהם של שאר העדות, כאשר בימינו נוסח הספרים האשכנזים ונוסח בני עדות המזרח שווה.

אחד ההבדלים הידועים הוא האם לכתוב בפסוקים: "פצוע דכה" או "פצוע דכא". נוסח בני תימן הוא "דכא" וכן היה הנוסח של בני אשכנז עד סביבות המאה ה-18. לעומתם בהרבה מספרי ספרד היה הנוסח "דכה", וכך הכריע הרמ"ה בספרו "מסורת סייג לתורה", ואחריו הלכו רבי מנחם די לונזאנו בעל "אור תורה" ורבי ידידיה שלמה רפאל נורצי בעל "מנחת שי". במהלך מאות השנים האחרונות שינו רוב האשכנזים (למעט חסידי חב"ד) את הנוסח ל"דכה" כפי מנהג הספרדים והכרעת בעלי המסורה. בחומשים רבים עדיין מופיעה הערה המתייחסת לנוסח האשכנזי הקדום, והמציינת כי בספרי אשכנז כתוב "דכא", אליה מתייחסים הפוסקים שציינו כי על אף ההבדלים לא נאסרה עלייה של ספרדי לספר תורה אשכנזי ועלייה של אשכנזי לספר תורה ספרדי, אלא כל אחד יעלה לספר של השני בלי לחשוש.

אמנון ותמר

מוכר הסיפור התנ"כי על אמנון ותמר בני דוד המלך. אמנון בכורו של דוד, אהב את תמר אחותו וחשק בה. בעצת רעהו יונדב בן שמעה, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד ובעת שהגישה לפניו את הלביבות ביקש אמנון מהמשרתים להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ואנס אותה למרות מחאתה. לפי חלק מהדעות בחז"ל, הייתה תמר בתו של דוד המלך מאשת יפת תואר שהיא גויה שבוית מלחמה שהתגיירה מאוחר יותר. במקרה כזה לפי ההלכה תמר איננה מתייחסת אחר אביה, על כן תמר הייתה מותרת להינשא לאמנון, כיוון שלא היה אחיה מהבחינה ההלכתית ולכן חטאו לא היה חמור כל כך.

בכל מקרה, כתוב שם פסוק מוזר מאוד:

וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ

— ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ט"ו

המפרשים נחלקו בפירוש פסוק זה - מדוע אמנון שנא את תמר?

אחת השיטות לפירוש הפסוק מופיעה בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א': ”אמר רבי יצחק: [...] קשרה לו נימא (שערה) ועשאתו כרות שפכה” - כלומר אמנון שנא את תמר מכיוון שהפכה אותו ל"כרות שופכה", על ידי כריכת שערה סביב איבר מינו.

ראו גם

• פסולי חיתון
• נישואים בהלכה
• סריס
• סריס חמה