גירושי יהודי צרפת

יהדות צרפת, מהקהילות היהודיות העתיקות באירופה, עברה גירושים חוזרים ונשנים במהלך ימי הביניים, כשהמכנה המשותף להם הוא אנטישמיות, כמו גם תאוות בצע.

גירוש צרפת הראשון

ערך מורחב – גירוש צרפת (1182)

פיליפ השני, מיד לאחר הכתרתו למלך צרפת - 14 במרץ 1181, החל ברדיפת היהודים ובהחרמת חלק מרכושם, ובהמשך, בשנת 1182 (ד'תתקמ"ב), הסתיים בגירושם מאזור המלוכה, והפקעת שאר רכושם הנייח. המטרה בכל התהליך הייתה העשרת קופת המלוכה.

לאחר 16 שנה, בשנת 1198 (ד'תתקנ"ח), שוב משיקולים כספיים, התיר המלך פיליפ השני את חזרת היהודים.

הגירוש הגדול ב-1306

ערך מורחב – גירוש צרפת הגדול

לקראת אמצע שנת 1306 (ה'ס"ו), המלך פיליפ הרביעי הוציא צו גירוש על היהודים, על מנת למלאות את קופת הממלכה שהתרוקנה. רכושם הופקע מהם, כולל אדמות, בתים ומטלטלים, שאלה האחרונים נמכרו במכירה פומבית. ב-י' באב (22 ביולי) של אותה השנה, יום למחרת תשעה באב, נעצרו היהודים בבתי הכלא, שם הם קיבלו הודעה כי הם נידונו לגלות, ועליהם לעזוב את כל שטחי הממלכה בתוך חודש, בלא ליטול עמהם דבר, מלבד הבגדים שעליהם.

תשע שנים חלפו מאז הגירוש, כשלואי העשירי, בשנת מלכותו הראשונה - 1315 (ה'ע"ה), התיר ליהודים לשוב למקומות בהם התגוררו לפני הגירוש. בעיקרון, תוקף ההיתר היה לתקופה של עשר שנה בלבד, והוא היה כפוף למספר הגבלות על היהודים השבים. לאחר חלוף עשרת השנים נתן המלך ארכה בת שנה להסדרת עזיבת היהודים, שאף זו הייתה עשויה להתבצע בהגבלות מסוימות, אך לבסוף הצהיר כי הוא פורש עליהם את חסותו.

הגירוש ב-1394

ב-17 בספטמבר 1394 (כ"ב בתשרי ה'קנ"ה), בחג שמיני עצרת, המלך שארל השישי, ששנתיים קודם לכן לקה במחלת נפש שגרמה לו התקפות חוזרות ונשנות של שיגעון, פרסם צו, כי מחמת תלונות חוזרות ונשנות על פשעים שביצעו היהודים כלפי הנוצרים, נאסר על כל היהודים להתגורר בתחומי הממלכה. הצו לא נאכף מיידית. ניתן ליהודים שהות למכור את נכסיהם.

הגירוש ב-1270

גירושים נוספים נערכו ביהודי צרפת במהלך ימי הביניים, אלא שגירושים אלו היו בקנה-מידה קטן יותר מאשר הגירוש הראשון והגירוש הגדול. גירושים אלו התבצעו בשנים: האחד מהם היה בשנת 1270 (ה'ל'), במהלך מסע הצלב השמיני, בו הוציא המלך לואי התשיעי צו גירוש על כל יהודי צרפת. בפועל, הגירוש התבצע רק בנחלותיו של המלך. 1322 (ה'פ"ב) ו-1501 (ה'רס"א).

הגירוש ב-1289

ב-1289 היהודים גורשו מאנז'ו, מיין, נוור וגסקוניה. רובם עברו להתגורר בפריז, שם התקבלו על ידי פיליפ הרביעי, מלך צרפת, אם כי הוטלו הגבלות על עסקיהם.

בשנת 1306 הוא פרסם שוב צו אשר אסר על יהודים להתגורר על אדמת צרפת, וזאת על מנת לזכות בממונם וברכושם. בעקבות צו זה נמלטו כ-100,000 יהודים בבהלה מן המדינה כדי לחפש מקלט במדינות אירופה השכנות. רוב היהודים נמלטו לפלנדריה, פרובאנס, אראגון ולממלכת נווארה. אחרי שהיהודים גורשו הוא מינה פקידים מלכותיים כדי לגבות את ההלוואות שניתנו על ידי היהודים והכסף עבר לאוצר הכתר הצרפתי. אולם תוכניתו זו לא עלתה יפה כי הלווים לא היו מרוצים מפקידיו של המלך וביקשו להחזיר את היהודים.

פסל אנטישמי טיפוסי בחזית קתדרלה באלזס

ב-1315 לואי העשירי, מלך צרפת שהיה בנו של פיליפ הרביעי, החזיר את היהודים לצרפת תמורת תשלום חד פעמי לתקופה של שתים עשרה שנה שבה הם היו אמורים להיות חופשיים מכל התערבות ממשלתית בעסקיהם. אולם למעשה הם לא הורשו להלוות כספים, אם כי הותר להם לעסוק במשכון. הם הוכרחו לענוד טלאי שהעיד על יהדותם. ב-1322 היהודים גורשו שוב על ידי שארל הרביעי, מלך צרפת (בנו הצעיר של פיליפ הרביעי) שלא היה מרוצה מן ההכנסות שקיבל מן הקהילות היהודיות. היהודים הספורים שנותרו סבלו מרדיפות, וב-1348 - 1349 בוצע בהם טבח המוני אחרי שכמרים בכל רחבי צרפת האשימו את היהודים בהפצת המגפה השחורה אשר הפילה מיליוני חללים באירופה. הטבח התרחש על אף שהאפיפיור קלמנס השישי שישב באביניון דחה את ההאשמות הללו ואף פרס על היהודים את חסותו.

בתקופתו של ז'אן השני, מלך צרפת ב-1359 ושוב ב-1361 נעשו ניסיונות לאפשר ליהודים להתיישב שוב בצרפת. ניתנה להם ערובה לביטחונם למשך עשרים שנה, והם הורשו אפילו לגבות ריבית גבוהה על הלוואות. בנו של ז'אן השני, שארל החמישי, מלך צרפת ניסה להגן על היהודים במשך כל ימי מלכותו, ואף האריך בעשרים שנה את הערובה לביטחונם ואת זכותם להתגורר בצרפת - זכויות שניתנו לראשונה בתקופתו של אביו. אך ב-1365-1366 חוגים מסוימים ניסו להשפיע עליו לגרש את היהודים. ב-6 בינואר 1367 הוא נאלץ לחתום על צו גירוש שלא יצא לפועל, וציווה לערוך רשימה של נכסי היהודים. (צווים דומים הוצאו על ידו ב-1368 וב-1370). אחרי מותו של שארל החמישי ב-1380, ההמון תקף את היהודים. רבים מהם נרצחו וילדים יהודים נחטפו. ראש עיריית פריז איג אובריו ניסה למנוע את הפוגרום ביהודים, ואפילו החזיר מספר ילדים להוריהם, אך הוא פוטר והושם בכלא. ב-1382, איג אובריו והיהודים היו קורבנות של מהומות נגד הכתר הצרפתי.

שארל השישי, מלך צרפת נכנע ללחץ ההמון, וב-17 בספטמבר 1394 (שבע שנים לפני שפקעה התקופה של עשרים שנה שבה ניתנה ליהודים ערבות לביטחונם על ידי אביו שארל החמישי) הוציא צו לגירושם המוחלט של היהודים מכל נחלותיו. הוא הכריז כי הגיעו לאוזניו תלונות על היהודים שביצעו עבירות נגד הנוצרים וכי התובעים מטעמו שחקרו בעניין מצאו כי היהודים לא עמדו בהסכם שנחתם בינם לבינו. ניתנה ליהודים שהות כדי למכור את רכושם ולשלם את חובותיהם. כמו כן הוטל על כל אלה שלוו מן היהודים להשיב להם את ההלוואות. הוא נתן להם שומרים שליוו אותם בדרכם עד שחצו את גבול צרפת במשך החורף של 1395. אחרי הגירוש המלך שיחרר את הנוצרים מכל התחייבות ליהודים. הלחץ לגרש יהודים הלך וגדל גם במחוזות עצמאיים, שהיו נוחים באופן מסורתי ליהודים הגרים בהם, דוגמת פרובאנס. ב-1498 בוצע הגירוש האחרון של יהודים ממחוזות אלה, ויהודים נותרו רק באיים בודדים של סובלנות במזרח צרפת ובדרומה, בעיקר בעיר הגדולה אביניון.

ראו גם

• יהדות צרפת