שום – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 72: שורה 72:
[[קטגוריה:תבלינים]]
[[קטגוריה:תבלינים]]
[[קטגוריה:צמחי מרפא]]
[[קטגוריה:צמחי מרפא]]
[[קטגוריה:שומיים|הגינה]]
[[קטגוריה:שומיים|שום הגינה]]

גרסה מ־15:16, 12 באוגוסט 2016

קריאת טבלת מיוןשום הגינה
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: מכוסי הזרע
מחלקה: חד-פסיגיים
סדרה: אספרגאים
משפחה: שומיים
סוג: שום
מין: שום הגינה
שם מדעי
Allium sativum
ליניאוס, 1753
דוכן שום טרי בשוק
שום
שום סגול טרי

שום הגינה או בקיצור שוּם (שם מדעי: Allium sativum) הוא מין בסוג שום שבמשפחת השומיים, והוא גאופיט. השום משמש כצמח תבלין ולמטרות רפואיות. מבין חלקי השום, הבצל (מוכר גם כ-"ראש שום") הוא החלק הנמצא בשימוש תדיר ומורכב ממספר שיניים אשר ניתנות למאכל (חי או לאחר בישול).

הרכבו של השום

אליצין הינה תרכובת אורגנית המקנה לשום את ריחו וחריפותו האופייניים. הודות לתכולתן, שיני השום יעילות מאוד נגד טפילים, זיהומים ודלקות. בין החומרים המצוים בשיני השום מונים את האליצין, גופרית, זרחן, פלואור, קרוטן (פרו-ויטמין A), ויטמין B1 וויטמין B3.

לשום מיוחסות הפעילויות הבאות:[דרוש מקור]

השום במקורות

השום והבצל מוזכרים בתנ"ך פעם אחת בלבד, כאחד מהמאכלים שמזכירים בני ישראל כשהם רוצים לשוב למצרים:
שגיאות פרמטריות בתבנית:הדגשה

פרמטרים [ 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
”זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים (במדבר יא). גם החציר המוזכר בפסוק זה, הוא ממשפחת השומים, והיה בשימוש במצרים העתיקה לתיבול ולאכילה[1].

חז"ל מנו בשום כמה תכונות טובות: ”משביע, משחין, ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים וי"א מכניס אהבה ומוציא את הקנאה” (בבא קמא פ"ב, ע"א). בתלמוד הירושלמי נכתב על עזרא הסופר ש”הוא התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה"” (ירושלמי, מסכת מגילה פ"ד ה"א), וכן עולה מעוד מקורות שהשום הפך להיות המזון המיוחד לסעודת ליל שבת.

השום הפך למאכל כה מובהק ליהודים, עד שבמשנה מובא שמי שמשתמש בביטוי "אוכלי שום", הרי כוונתו ליהודים (מסכת נדרים ג', י). אכילת השום אצל היהודים בולטת במיוחד לעומת התיעוב שהיה קיים לשום אצל הרומאים.

מנהג זה בטל לפני דורות רבים, כפי שכתב הרמב"ם שהמנהג התאים לפי טבע וידיעת הקדמונים ולא בזמן המאוחר[2], ואינו מוזכר בספרות הפוסקים.

ריחו העז של השום שימש בסיס לביטוי שמופיע בתלמוד הבבלי מספר פעמים: ”מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף?” (מסכת ברכות נ"א, א; מסכת שבת ל"א, ב), הנמשל הוא: מי שחטא פעם אחת, אל לו להוסיף ולחטוא, למרות שמצבו עכשיו אינו טוב. עוד מובא בגמרא סיפור שבו מסופר על ריח השום שהפריע ללימוד בבית המדרש עד כדי כך שרבי יהודה הנשיא ביקש שאוכל השום ייצא (מסכת סנהדרין י"א, א).

ריח השום לאחר אכילתו

אחד מרכיבי השום אליל מתיל סולפיד (Allyl methyl sulfide, ובקצרה AMS), אינו מתפרק בזמן העיכול, מה שגורם לו להשתחרר מהגוף באמצעות הנשימה והזיעה.

מספר מאכלים נמצאו במחקר יעילים להפגת הריח ובהם תפוח וכוס חלב[3]. המשותף למאכלים אלו הוא היותם מכילים פוליפנולים, המסייעים בפירוק ה-AMS.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל זהרי, אנציקלופדיה מקראית, חציר, כרך ג' עמ' 272
  2. ^ רמב"ם, פירוש המשניות, נדרים שם
  3. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    מאיה נבון, זה מדעי: המאכלים שיעלימו ריח שום מהפה, באתר ynet, 29 ביוני 2014

תבנית:אזהרה רפואית