משה שטרנשוס

משה שטרנשוס

לידה	1903 יז'רז'ני, גליציה
פטירה	1992 (בגיל 89 בערך)
תחום יצירה	פיסול, ציור, הוראה
זרם באמנות	אופקים חדשים
יצירות ידועות	הפסל אשת לוט, פארק הפסלים במצפה רמון
פרסים והוקרה	פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול
בן או בת זוג	רות צרפתי (1949–1992)
www.moshesterenshuss.com

משה שטֶרנשוּס (1903 – 1992) היה פסל ומורה לפיסול. ממקימיו של מכון אבני ומנהל מחלקת הפיסול בו, חבר קבוצת אופקים חדשים. שטרנשוס היה מראשוני פסלי המופשט בארץ ויצירותיו משולבות בבניינים ובמתחמים שתוכננו בידי הארכיטקטים נחום זולוטוב, מרדכי (מוטי) בן חורין, שולמית נדלר ומיכאל נדלר ועוד. משה שטרנשוס זכה פעמיים בפרס דיזנגוף של עיריית תל אביב וב- 2001 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של יצירותיו במוזיאון תל אביב.

כפי שגדעון עפרת כתב במאמרו על שטרנשוס, "כיוון שמעטים ביותר פסליו הציבוריים, מוכר שטרנשוס בעיקר כמי ששימש מורה לפיסול במכון אבני במשך עשרות בשנים. כפסל, אף שזכה פעמיים בפרס דיזנגוף (1954, 1956) נותרה יצירתו עלומה למדי... מעולם לא לחם להכרה כל שהיא, הגם שיש לראותו כאחד האבות הגדולים של הפיסול המופשט בארץ. לפיכך, מרוכז בביתו התל אביבי - עיקר מפעל חייו של משה שטרנשוס, ופה, משלוות נווהו, משקיף שטרנשוס על דורות של פסלים, רבים מהם תלמידיו, שפרצו אל במת האמנות וזרקוריה בעוד הוא ספק נהנה מהצללים, ספק משלים עמהם."

ביוגרפיה

תמונת כיתה, בצלאל. שטרנשוס שלישי מימין בשורה שלישית מלמטה ושץ יושב במרכז בשורה שנייה.

משה שטרנשוס נולד ב- 1903 בעיירה יז'רז'ני שבגליציה לאב סוחר תבואות ובעל טחנת קמח. בן זקונים אחרי שתי אחיות בוגרות. המשפחה הייתה שומרת מסורת אך מתונה בהשקפותיה וכך נשלח משה הצעיר ללמוד בחדר משם עבר לתיכון ריאלי בו שפת ההוראה הייתה גרמנית ובמקביל ביקר בבית ספר עברי. למרות שגדל והתחנך בסביבה המנוכרת לכל ביטוי אמנותי, חלומו הגדול היה לעלות לארץ ישראל וללמוד בבצלאל שכבר אז נחשב לבית ספר בעל מוניטין. 

ב-1926 הגשים את חלומו כשעלה לארץ והחל את לימודיו בבצלאל. שלוש שנים למד אצל הפרופסור בוריס שץ שקרבו אליו ונתן לו להתגורר בחדר בתוך מבנה בית הספר ואף סיפק לו הזמנות לביצוע ריקועי נחושת בסטודיו מיסודם של מאיר גור-אריה וזאב רבן. יחד עם הפסל זאב בן-צבי בצעו השניים רבות מהמסגרות לציוריו של פרופסור שץ. 

בין 1930 ל-1934 השלים את לימודיו בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות דקורטיביות (École nationale supérieure des Arts Décoratifs), תוך שמירת קשר קרוב עם פרופסור שץ. שטרנשוס התמקד בפיסול, אנטומיה פלסטית וארכיטקטורה. הוא סיים את לימודיו עם עיטורי כבוד ואף נבחר להציג בסלון הסתיו (Salon d'Autumn) ובסלון האמנים הצרפתיים (Salon des Artistes Français) בפריז.

בשלהי 1934 שטרנשוס חזר לארץ. באותו הזמן בצלאל נסגר, פרופסור בוריס שץ נפטר ושטרנשוס השתקע בתל אביב ושימש מורה לאמנות בגימנסיה הרצליה. שנתיים לאחר מכן, ב-1936, הוא ייסד יחד עם הצייר אהרן אבני את הסטודיה לציור ופיסול, מוסד שחינך רבים מהאמנים שפעלו באותה תקופה כמו מנשה קדישמן, בוקי שוורץ, משה גרשוני ורבים נוספים. בין אותם תלמידים הייתה גם הפסלת, ציירת ומאיירת, רות צרפתי, אשר נישאה למשה בשנת 1949. ב-1958 נולדה ביתם היחידה, חגית.

שטרנשוס, אשר לא הרבה להציג בתערוכות יחיד, השתתף באופן קבוע בתערוכות קבוצתיות של אגודת הציירים והפסלים ושל אמני ישראל וב- 1947 הצטרף לקבוצת "אופקים חדשים" והחל להציג עם הקבוצה, שחרתה על דגלה את האמנות האוונגרדית של הפשטה צרופה. למרות השתייכותו לקבוצה, שטרנשוס לא עבר למופשט מוחלט ושמר על זיקה חזקה למציאות. נושאי יצירתו הן בפיסול והן בציור עסקו בעיקר בגוף האדם, בעולם החי, דימויי האם והילד וסיפורי התנ"ך. בשנות ה-60 הִרבה לעבוד בשיתוף אדריכלים כדוגמת נחום זולוטוב ומרדכי בן-חורין, ולהציב את פסליו בבנייניהם. בין 1969–1974 כיהן כמרצה בכיר (לפיסול) באוניברסיטת חיפה. החל משנת 1953 ועד 1085 שטרנשוס ניהל את המחלקה לפיסול במכון אבני, אשר היווה המשך ישיר לסטודיה לציור ופיסול שהקים עם אבני.

משה שטרנשוס הלך לעולמו בשנת 1992 בתל אביב.

פיסול

עבודתו הפיסולית של משה שטרנשוס שאפה תמיד לפיסול מונומנטלי. אפילו פסליו הזעירים ביותר היו מעין סקיצה לפסלי ענק המוצבים במרחב אך רק חלק קטן זכה להיות מבוצע בגדול ואכן הוצב במקומות שונים בארץ. הפסלים העשויים גבס, מלט, טרקוטה, איטונג, מקשת נחושת ופוליאסטר, עץ, ברונזה, ברזל ואלומיניום, היו מתוכננים בקפידה כשהיסוד הצורני הנקי עומד בבסיסם.

תקופתו הראשונה כאמן התאפיינה בעבודה מול מודל. מלימודיו בבצלאל בירושלים, גילה את משיכתו לפיסול והושפע עמוקות ממורו הנערץ בוריס שץ שראה בריאליזם את הדרך הנכונה לאמנות טובה. לימודיו בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות דקורטיביות בפריז היו לימודים קשים ומדוקדקים ע"פ הפיסול הרומי והיווני ומודלים חיים. בפריז באותה תקופה רחשו גישות אמנותיות שונות - הפיסול המודרני עליו נמנו אמנים כמו אלברטו ג'קומטי, פבלו פיקאסו ואלכסנדר קלדר, הפיסול האפריקאי ומולו הסוריאליזם, אך הזרם המרכזי בפיסול היה זרם נאו-קלאסי שהתבטא באדריכלות, פיסול וריהוט והוביל את הטון באקדמיה השמרנית בה למד שטרנשוס. כשהצליח שטרנשוס להתקבל לסלון הסתיו, ולאחר מכן הציג בסלון השמרני סלון האמנים הצרפתיים, הוא ראה בכך הישג משמעותי במיוחד לאור היותו יהודי וזר בחברה הצרפתית. בפסליו מאותה תקופה ניכרות השפעות של פסלים צרפתיים ריאליסטים-קלאסיים כגון אריסטיד מאיול, אנטואן בורדל ובעיקר שארל דספיו. בתקופה זו יצר במיוחד דיוקנאות, לרוב ראשים בסגנון ריאליזם אקדמאי ובגישה רוחנית-פסיכולוגית. גישה פיסולית זו התקיימה בו עד לראשית שנות הארבעים כשהגבס, המלט והאבן היצוקה, משמשים כחומר העיקרי בעבודתו באותה תקופה. כפי שכתב חיים גמזו בספר אמנות הפיסול בישראל, "שטרנשוס נסך את סם החושנות במתינות ובמידה, והיה מעדן את עומס הרחשים על ידי הבעת דיוקן נוגה, רוחנית."

כשהצטרף לקבוצת אופקים חדשים, ייצג שטרנשוס יחד עם דב פייגין את הפיסול הקלאסי, במסורת צרפתית-ספרדית לעומת המחנה האנגלי עליו נמנו יצחק דנציגר ויחיאל שמי. לאחר מכן פנה לפיסול בהשראתה של התרבות הכנענית הקדומה ואמנות פרימיטיבית לסוגיה השונים בניסיון להינתק מגלותיות, וייצר סדרת פסלים זעירים של אנשים כהרים, מבני סלע כדמויות כורעות העשויות מבטון, הקבלה בין הגוף האנושי לטופוגרפיה והנוף ודמות האישה כמייצגת את הטבע. כאן החל לוותר על הריאליזם, במיוחד ממחויבותו לאנטומיה והחל לצעוד לכיוון ההפשטה, דרך בה צעד שנים ארוכות.

"דרך המופשט אינה צריכה להיות זרה לנו, כי דווקא אנו, היהודים, היינו רחוקים מן ההמחשה, והאידאות הגדולות ביותר בחיי הרוח שלנו התגלמו בסמלים מופשטים של האלוהות", אמר שטרנשוס עם קבלת פרס דיזנגוף. כפי שכתב גדעון עפרת, "משה שטרנשוס מעולם לא ניתק הפשטה מפיגורטיביות... ציפורים, המלאכים והדמויות המכונפות, הפרים והאריות ובעיקר הנשים והזוגות, היוו השראה ליצירתו. את הנושאים הפיגורטיביים עיבד ליחידות גאומטריות תלת ממדיות, ויצר עולם של נפחים תמציתיים המשולבים בהומור, במשחקיות, אך לא פחות מכן, באחריות דייקנית ובמתח פנימי שבצורה ובתוכן."

ציור ורישום

אצל משה שטרנשוס הייתה קיימת הפרדה ברורה בין הפסלים וציורי הנייר – להוציא כמובן את הסקיצות לפסלים, אותם רישומי הכנה מפורטים שלעתים נותרו כרעיונות על נייר שלא הוגשמו בחומר. בעוד שהפסלים היו פרי מחשבה קונסטרוקטיבית שהתבססה על תפיסת מרחב, ציוריו ורישומיו נתנו ביטוי לצד המופנם של אישיותו בצורה יצרית ללא חוקים והגבלות. רישומיו ובעיקר רישומי החיות התאפיינו בהרבה הומור ודמיון כשהוא מנסה לתת ביטוי למצבים קשים באמצעותן. בציוריו ישנן תחושות קשות של פחד משתק, קורבן ופגיעות אך בו זמנית שטרנשוס נתן גם ביטוי לנחמה, ליופי והעדנה בהיטמעות לתוך האחר.

כמו בפסליו, כך גם ברישומיו נושא האישה הוא מקור ההשראה העיקרי, אך גם עלילות מהתנ"ך כמו פולחן עגל הזהב, לידת חווה, סולם יעקב ומאבקו של יעקב במלאך השאירו עליו רשם מיוחד ובהם הרבה לעסוק.

"אם נחזור ונתבונן בדימויים שהעסיקו את שטרנשוס (האישה, האם והילד, החיה, והזוג) נמצא שהפרשנות שנתן לדימויים ואופן הצרנתם כיוונו תמיד ליצירתן ולהעלאתן של תחושות חמלה ונחמה – מצבים רגעיים אמנם אך אפשריים, שבהם חש הסובייקט (או למצער, מדמה) את תחושת איחודו עם העולם שמחוץ לו, חלום האיחוד הטוטאלי הוא שמזין ומניע את המעגלים החופפים של הדימוי, הצורה והתוכן ביצירתו של שטרנשוס...דומה שכל פיסת נייר שהזדמנה לידיו חייבה את שטרנשוס לפעולה. הוא רשם, שרבט, הוסיף ותיקן מבלי משים, לעתים על נייר מכתבים, עיתונים ואפילו על ציוריה של בתו חגית..."

ציוריו הרבים היו מעין יומן אישי שרק לעתים נדירות חלק עם זרים. מה שהתקשה לבטא במילים הביע בציוריו, וכל מה שהחסיר מהפיסול, הוסיף בציור ושניהם כאחד מהווים שלמות יצירתית.

בציוריו ורישומיו הרבה להשתמש בעטים, טושים, ניירות צבעוניים, פנדות צבעי מים ועפרונות ולעתים בכולם גם יחד כשכתמי דיו אקראיים שמשו לו כהשראה ועוררו את דמיונו. 

הוראה

תמונת כיתה, הסטודיה לציור ופיסול של שטרנשוס ואבני, ת"א. שטרנשוס במרכז ורות צרפתי רוכנת משמאלו.

כמורה נהג שטרנשוס להרצות על תולדות הפיסול, אך התרכז בהקניית יסודות בסיסיים והבנה של תלת-המימד, לימוד האנטומיה הפלסטית, הבנת הפרופורציות והתנועה בגוף האדם, ויכולת העבודה בחומרים שונים דרכם כל תלמיד היה אמור למצוא את ביטויו האישי ולהתקדם לפי נטיותיו. בפתח דבר לספר "משה שטרנשוס" שהוציא מוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2001, ציטט מרדכי עומר כמה מתלמידיו הבולטים של שטרנשוס: "מורה נפלא"-אומר בני אפרת על משה שטרנשוס, "למדנו ממנו אמות מידה לשיפוט"- מציין בוקי שוורץ; "קבלתי ממנו חופש ולגיטימציה"- זוכר מנשה קדישמן-"לחפש דברים חדשים, צורות חדשות שלא יצאו מהפיסול הארכאי שהיה שגור אז בארץ, אלא מתוך התייחסות לפיסול הבינלאומי של ראשית המאה ה-20" .

כפי שכתבה אירית הדר במבוא לספרה על שטרנשוס, "לרבים מהאמנים הישראלים ולרבים יותר שהתכוונו להיות אמנים, מעלה השם משה שטרנשוס את זכרה של תקופת לימודיהם, שכן במשך כיובל שנים לימד שטרנשוס תלמידים רבים פיסול מהו ועודדם לפנות איש-איש לדרכו."

פסלים במקומות ציבוריים

• 1953 נער קורא (האדריכל נחום זולוטוב בצעירותו), בטון, בי"ס גורדון תל אביב
• 1955 פסל ילדה, בטון, מוסד חינוכי ויצ"ו חיפה, אדריכל נחום זולוטוב
• 1960 מזרקת ציפורים, ברונזה, מכון ויצמן למדע, רחובות, אדריכל אריה אלחנני
• 1962 אשת לוט, אבן, 3 מ' גובה, יגר שהדותא, סימפוזיון בינלאומי לפיסול (פארק הפסלים), מצפה רמון
• 1963 קיר דקורטיבי מבטון, קיבוץ שפיים, אדריכלים אקסלרוד-גולדנר
• 1963 אנדרטה לנופלים מברזל, מוסד חינוכי מגדיאל
• 1966 קיר דקורטיבי, פריקסטים בטון, לשכת המס, ארלוזורוב, תל אביב, אדריכל מרדכי בן-חורין
• 1966 ידיים, אנדרטה לנופלים, בית הנצחה, קיבוץ ניצנים, אדריכל נחום זולוטוב
• 1968 קיר פיסולי, בטון, בית הארחה יערות הכרמל, אדריכל נחום זולוטוב
• 1968 קיר ויטראז' וכיור מפוסל בבית כנסת, נצרת עילית, אדריכל נחום זולוטוב 
• 1975 תבליט אלומיניום, חזית בית אגד, תל אביב, אדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון
• 1983 משה ולוחות הברית, ברונזה, גן אריסון תל אביב מטעם קרן תל אביב לספרות ולאמנות
• 2010 דיוקן חיים ויצמן, ברונזה, מרכז המבקרים, מכון ויצמן למדע, רחובות

יצירות באוספים

• מוזיאון תל אביב לאמנות
• קריית המוזיאונים-יד לבנים, פתח תקווה
• מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד
• המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן

מבחר תערוכות יחיד

• 1941 גלריה כץ, תל אביב (עם שוורין)
• 1945 מוזיאון תל אביב (עם שטיינהרדט)
• 2001 נפחים וקווים, מוזיאון תל אביב לאמנות

מבחר תערוכות קבוצתיות בארץ

• 1935 ואילך התערוכות הכלליות של אגודת הציירים והפסלים במוזיאון תל אביב
• 1940 גלריה כץ בהשתתפות סטמצקי, פלדי, קסטל, שטרייכמן, ועוד
• 1945 פסל מופשט ראשון בתערוכה כללית של אגודת הציירים והפסלים
• 1946 גלריה שרמן בהשתתפות הציירים נבון, ינקו, לבנון, משה מוקדי, מירון סימה, ראובן, יעקב שטיינהרדט והפסל משה ציפר
• 1948-1959 תערוכות אופקים חדשים, פרט לזו של 1956
• 1957 ו-1959 פסל בגן, גן האם, חיפה
• 1958 תערוכת העשור, המשכן לאמנות עין חרוד
• 1961 אמנות חדשה בישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות
• 1962 "עשרה ציירים ושלושה פסלים" הביתן לציור ופיסול, גני התערוכה, תל אביב
• 1962 יגר שהדותא, סימפוזיון בינלאומי לפיסול, מצפה רמון
• 1965 גלריה מאליה תל אביב
• 1970 פתיחת בית ליוויק, תל אביב
• 1974 תערוכת הסתיו, בית יד לבנים, פתח-תקווה והומור וסאטירה בבית האמנים, ירושלים
• 1981 דמות האשה באמנות הישראלית, אמנות לעם, בית אריאלה תל אביב
• 1986 שמונים שנות פיסול, מוזיאון ישראל, ירושלים
• 1988 ארבעים שנה למדינת ישראל ומאה ועשר לאם המושבות, בית יד לבנים, פתח-תקווה
• 1990 מקורות הפיסול הארצישראלי 1939-1906 מוזיאון הרצליה לאמנות
• 1996 אופקים חדשים, פיסול, מוזיאון תל אביב
• 2005 השונה והדומה - דיוקן של משפחה וחברים, המשכן לאמנות, בית מאירוב, חולון

מבחר תערוכות קבוצתיות בחו"ל

• 1933 סלון הסתיו, פריז
• 1934 סלון העצמאיים, פריז
• 1934 גלרי דה פראנס, פריז
• 1939 הביתן הארצישראלי בתערוכה העולמית, ניו-יורק
• 1960 אמנות ישראלית בת זמננו, המוזיאון לאמנות מודרנית, פריז

פרסים וציונים לשבח

• 1930-1933 מדליות מטעם בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות דקורטיביות, פריז
• 1954 פרס דיזנגוף, עיריית תל אביב
• 1956 פרס דיזנגוף, עיריית תל אביב

גלריה

• 
  פסל ראש מברונזה המתאר את ראשו של הנער נחום זולוטוב
• 
  עירום, שנות השלושים
  אבן
• 
  דיוקן חיים ויצמן
  ברונזה
  בית חיים ויצמן, מכון ויצמן למדע
• 
  אנדרטה לנופלים בקבוץ ניצנים, 1966
  סמוך לבית זיכרון לבנים בתכנון האדריכל נחום זולוטוב
• 
  שלושה גוזלים
  מתכת וקיר אבן
  מכון ויצמן למדע, רחובות, 1959
• 
  תבליט קיר, 1975
  בניין אגד, תל אביב
• 
  סורג ברזל
  מצודת זאב, תל אביב
• 
  משה, 1983
  ברונזה
  גן אריסון, תל אביב
• 
  לוחית זיכרון על ביתם של משה שטרנשוס ורות צרפתי ברח' בירנבוים 6 בתל אביב

ראו גם

• אופקים חדשים
• רות צרפתי

לקריאה נוספת

• 1941 ד"ר קרל שוורץ, האמנות היהודית החדשה בארץ ישראל, ירושלים
• 1942 גזית, כרך ד', גיליון העשור
• 1951 ד"ר חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל, האמנות הפלסטית מתקופת בצלאל ועד עתה, הוצאת אשכול
• 1956 משא, דברים שאמר שטרנשוס עם קבלת פרס דיזנגוף
• 1957 א. קולב האמנות היהודית
• 1957 חיים גמזו, אמנות הפיסול בישראל, הוצאת מכלול       
• 1962 ד"ר חיים גמזו מתוך עיתון הארץ
• 1963 בנימין תמוז, אמנות ישראל, הוצאת מסדה
• 1980 גילה בלס, אופקים חדשים, תל אביב
• 1960 צ. זהר-א. קולב, הגרפיקה הישראלית
• אנציקלופדיה עברית, ערך אמנות, כרך ישראל
• 1963 קטלוג יגר שהדותא, סימפוזיון בינלאומי של פסלים בישראל, מצפה רמון, הוצאת משרד ראש הממשלה, משרד החינוך והתרבות והמועצה הציבורית לתרבות ואמנות
• 1976 שיר השירים, הוצאת שטייר
• 1990 גדעון עפרת, הפיסול הארץ ישראלי 1906-1939, קטלוג מוזיאון הרצליה
• 1992 גדעון עפרת, נשים, גלילים וחרוטים, סטודיו (כתב עת)
• 1996 מרדכי עומר, אופקים חדשים: פיסול, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות
• 2001 אירית אדר, משה שטרנשוס לרגל תערוכת נפחים וקווים, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות
• 2001 רות צרפתי, נשיפתו של ארוס, ציורים ורישומים של משה שטרנשוס, הוצאת הד ארצי
• 2008 גליה בר אור, גדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, המשכן לאמנות עין חרוד
• 2014 זלי גורביץ, קול דודים, הוצאת בבל

קישורים חיצוניים

• משה שטרנשוס האתר הרשמי
• משה שטרנשוס בקטגוריה "אמנים במשפחה" באתר הרשמי של רות צרפתי
• משה שטרנשוס, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל