ויקרא

תבנית:ספר תנכ"י חומש וַיִּקְרָא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי תורה. שמו נגזר מהמילה הראשונה בספר, בדומה ליתר חומשי התורה. חומש ויקרא נודע גם בכינויו התלמודי "תורת כהנים", לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות ושאר דיני המקדש. בדומה לכך, ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Λευιτικός בתרגום השבעים היווני, או Leviticus בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר, "של הלווים", והוא כלול ב"Pentateuch" (חמשת הספרים) שבברית הישנה. מבקרי מקרא מייחסים את הספר כולו לשיכבה כוהנית (אם כי משתי אסכולות שונות), בשונה משני הספרים הקודמים לו שמנותחים כמיזוג של שלוש תעודות שונות.

רובו המוחלט של ספר ויקרא עוסק במצוות וחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי.

על פי המדרש, פרשת ויקרא הפותחת את החומש היא הפרשה הראשונה אותה לומדים ילדי ישראל, וזאת כדי ש"יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות".

תוכן ומבנה הספר

מצוות הקרבנות (פרקים א-ז)

הספר פותח בפרטי מצוות הקרבנות, ומפרט את סדר הקרבתם של העולה, המנחה, שלמים, חטאת, אשם מעילות ואשם גזילות. לאחר מכן מצווה התורה על תרומת הדשן, ומוסיפה פרטים שונים למצוות המנחה, החטאת, האשם, התודה והשלמים. באמצע דיני השלמים בא איסור על אכילת חֵלֶב.

שבעת ימי המילואים (פרקים ח-י)

משה, אהרן ובניו מקיימים את המצווה שנצטוו בספר שמות, כט:א-לז, להקריב קרבנות ולקדש בהם ובשמן המשחה את המזבח, המשכן, הכהנים ובגדיהם. מצווה זו נמשכת שבעה ימים. ביום השמיני נכנסים אהרן ובניו לתפקידם בקרבנות מיוחדים לאותו יום. אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת על המזבח את העולה והחלבים. נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרון, מקריבים קטורת זרה. הם נענשים במוות. אהרן ושני בניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, מצווים שלא לנהוג עליהם מנהגי אבילות. אהרן ובניו מצטווים על איסור שתיית יין לפני ובזמן העבודה ומתמנים על הוראת התורה לעם, עם דגש על דיני קדשים וטומאה. משה מצווה לאהרן ובניו לאכול את שיירי הקרבנות. מתקיים דיון באשר לשעיר החטאת שנשרף.

דיני טומאה וטהרה (פרקים יא-טו)

כאן מפורטים דיני בעלי החיים הכשרים לאכילה והטמאים, ופרטי טומאת נבילה. לאחר מכן באים דיני טהרת היולדת וקרבנה. מוזכרת מצוות מילה ביום השמיני. בסוף חלק זה באים דיני צרעת הגוף, הבגד והבית, ודיני הזב והזבה.

סדר עבודת יום הכיפורים (פרק טז)

הפרק פותח באיסור על אהרן הכהן להיכנס בכל עת אל קדש הקדשים. התורה מפרטת את הקרבנות שעליו להביא בבואו - פר חטאת, איל לעולה ושני שעירים - ואת סדר הקרבתם והקטרת הקטורת לפני ולפנים. על שני שעירים הוטלו גורלות, "לה'" ו"לעזאזל": זה של ה' הוקרב לחטאת, והשני נשלח לשאת את עוונות ישראל אל ארץ גזרה במדבר. התורה נוקבת בזמן בו יש לערוך את הסדר הזה - אחת בשנה, ביום הכיפורים - ומוסיפה פרטי דינים הנוהגים בו, כגון עינוי נפש ואיסור מלאכה.

איסור שחוטי חוץ ואיסור דם (פרק יז)

התורה אוסרת בפרק זה לשחוט בהמות מחוץ למחנה, מבלי לזרוק את הדם על מזבח ה' באוהל מועד. זאת כהרחקה מעבודת השעירים שהיו רגילים בה. התורה מאריכה באיסור אכילת דם ומצווה על כיסוי דם חיות ועופות.

איסור עריות (פרק יח)

התורה אוסרת על הליכה בחוקות ארץ מצרים וארץ כנען ותועבותיהם, ומפרטת את סוגי העריות שנאסר על מגע מיני איתם. בפרק נמנים ערוות אב, אם, אשת אב, אחות, בת הבן, בת הבת, בת אשת אב, אחות אב, אחות אם, אחי האב, אשת אחי האב, אשת הבן, אשת האח, אשה ובתה, בת בנה או בת בתה, שתי אחיות, נידה, אשת איש, (באמצע נכנס איסור המולך, שאיננו ערווה כי אם עבודה זרה), משכב זכר ורביעת בהמה, בין לאיש הרובע בין לאשה הנרבעת. התורה מאיימת בעונש - "ולא תקיא הארץ אתכם".

מצוות שונות (פרק יט)

בפרק זה באות מצוות שונות, ללא סדר הנראה לעין. הפרק פותח במעין מצווה כללית - "קדושים תהיו". לאחר מכן מצווים אנו על השבת, עבודה זרה, נותר, פגול, פאה ולקט, עוללות ופרט, איסור גניבה, כחש, שקר, שבועת שווא, עושק, גזל, הלנת שכר, קללת חרש, הכשלת עיוור, הטיית משפט, הליכת רכיל, הימנעות מהצלת אדם מישראל, שנאה בלב, מצוות תוכחה, איסור נקימה ונטירה, כלאי בהמה, כלאי זרעים, שעטנז, מצוות אשם שפחה חרופה, ערלה ונטע רבעי, איסור אכילה על הדם, ניחוש, הקפת פאת הראש והשחתת הזקן, שריטה על מת וכתובת קעקע, הזניית הבת, שמירת שבת, מורא מקדש, איסור אוב וידעוני, הידור זקן ושיבה, איסור הונאת גר, מצוות מידות ומשקלות.

עונשי עריות (פרק כ)

בפרק זה מפורט עונש ספיציפי למעביר בנו ובתו למולך ולכל סוגי העריות המוזכרים בפרק יח.

קדושת הכהנים, וקצת דיני קודשים (פרקים כא-כב)

בפרק זה מוזהרים הכהנים מלהיטמא למת. כהנים רגילים ("הדיוטות") מותרים להיטמא לקרוביהם, כהן גדול - גם זה לא. כמו כן מוזהרים הכהנים מלשאת אשה זונה, חללה או גרושה, וכהן גדול - גם אלמנה. כמו כן נאסרים כהנים בעלי מום לעבוד בעבודת הקרבנות. כהנים טמאים, וזרים (שאינם כהנים), נאסרים לאכול תרומה וקדשים. מבוארים פרטי דיניהם של תושב כהן ושכירו, עבדו, בניו ובנותיו. נאסר להביא קרבנות מבהמות בעלי מום. נאסר להקריב מחוסר זמן. נאסר לשחוט בהמה ובנה ביום אחד. התורה חוזרת כאן על איסור נותר. הפרקים האלה חותמים באיסור על חילול השם ובציווי לקדש את השם.

מצוות המועדים (פרק כג)

פרק זה עוסק במועדי השנה. מוזכרים שבת, פסח, קרבן העומר, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות.

נר התמיד, לחם הפנים והמגדף (פרק כד)

בפרק זה חוזרת התורה על פרשת נר התמיד, מפרטת את דיני לחם הפנים ומספרת את סיפורו של המגדף ועונשו. בעקבות מעשה המגדף נוספים עונשים למגדף, למכה אדם, למכה בהמה, ולמטיל מום באדם.

שמיטה, יובל ודינים נלווים (כה,א-כו,ב)

בפרשה זו מפרטת התורה את דיני השמיטה והיובל, גאולת קרקע, איסור ריבית, דיני עבד עברי, גאולת עבד הנמכר לגוי, ואיסור פסל, מצבה ואבן משכית.

התוכחה (פרק כו)

בפרק זה באים ברכות אם ישמרו ישראל את התורה, וקללות אם לא ישמעו. בסוף הקללות באה הבטחה - "וזכרתי את בריתי... ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים..."

מצוות ערכים וחרמים (פרק כז)

בפרק זה באים דיני הנודר ערך אדם, דיני המקדיש בהמה "טהורה" או "טמאה" (בעלת-מום), המקדיש בית, שדה אחוזה או שדה מקנה, דיני בכור, דיני חרם, מעשר שני ופדיונו, מעשר בהמה, דיני תמורה.

חלוקת הספר

בספר ויקרא 10 פרשות:

• ויקרא
• צו
• שמיני
• תזריע
• מצרע
• אחרי מות
• קדושים
• אמור
• בהר
• בחקתי

פרשנות הספר

פרשנות מסורתית

בשל חשיבותו לחוק המקראי ולמשפט העברי שהמשיך אותו, ספר ויקרא זוכה להתייחסות רבה בספרות חז"ל, בעוד שבמסורת הנוצרית אין מסורת פרשנית נרחבת עליו (בהשוואה לספר בראשית, למשל). שני קובצי מדרשים הנחשבים מהמוקדמים ביותר נערכו על ספר ויקרא, ספרא שהוא מדרש הלכה וויקרא רבה שהוא מדרש אגדה. אחד מקובצי הדרשות הבודדים המוקדשים לויקרא מבין אבות הכנסייה חובר על ידי אוריגנס, שחי בקיסריה וקיים קשרים קרובים עם רבנים יהודים, כך שאפילו בפרשנות הנוצרית ניכרת השפעת העניין היהודי בספר.

פרשנות מודרנית

בעת החדשה שוייך בתחילה רובו ככולו של ספר ויקרא לס"כ (P), שהוא, לפי ביקורת המקרא, מקור כהני המרכיב את התורה. רד"צ הופמן השתמש בדוגמאות רבות מספר ויקרא בחיבורו "ראיות מכריעות כנגד ולהויזן", ובנוסף חיבר פירוש לספר ויקרא, בו פיתח את שיטתו. מאוחר יותר, הגדירו חוקרים אבחנה בין שתי שכבות עריכה כהניות בספר ויקרא: "תורת הכהנים" (תו"כ, או P) ו"אסכולת הקדושה" (אה"ק, או H). עיקר החומר של אה"ק מופיע בחלק המכונה "תורת הקדושה" (ויקרא י"ז-כ"ו), אך חוקרים סיווגו גם קטעים נוספים בחומש כתוספות ועריכות של אה"ק. לצד פירושו המונומנטלי של יעקב מילגרום לספר ויקרא, פיתחו שיטה זו גם שני חוקרים מן האוניברסיטה העברית: ישראל קנוהל וברוך שורץ. אף כי שלושתם מסכימים לגבי אבחנת היסוד בין תו"כ לאה"ק, הם חלוקים באשר לתארוך כל אחת מן השכבות וביחס בין טומאה לחטא (או בין טהרה ומוסר) בשתי השכבות.

לקריאה נוספת

• קנוהל, ישראל. מקדש הדממה - עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה. ירושלים: מאגנס, תשנ"ג.
• שורץ, ברוך יעקב. תורת הקדושה - עיונים בחוקה הכהנית שבתורה. ירושלים: מאגנס, תשנ"ט.

קישורים חיצוניים

• פרופ׳ שמואל אחיטוב,יעקב מילגרום, ויקרא - ספר הפולחן והמוסר, פתח הדבר, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך

• הטקסט המלא באתר ויקיטקסט
• ספר ויקרא עם פירושים, באתר "תורת אמת"
• ויקרא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"