תומאס ג'פרסון

תבנית:מנהיג1 תומאס ג'פרסון (באנגלית: Thomas Jefferson‏; 13 באפריל 1743 – 4 ביולי 1826) היה הנשיא השלישי של ארצות הברית ומהאבות המייסדים של האומה האמריקנית. חיבר את הכרזת העצמאות של ארצות הברית, ייסד את המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, ניסח את חוק חופש הדת בווירג'יניה ויזם וביצע את רכישת לואיזיאנה ואת משלחת לואיס וקלארק. ג'פרסון תמך בדמוקרטיה, רפובליקניזם וזכויות לפרט.

אדמס היה מזכיר המדינה הראשון, תחת ג'ורג' וושינגטון, והיה גם השגריר בצרפת. ג'פרסון וג'יימס מדיסון ארגנו את המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית אל מול המפלגה הפדרליסטית. הוא תמך בזכויות של המדינות מול הממשלה המרכזית, והתנגד לחוקי הזר וההסתה.

כנשיא, ג'פרסון הגן על המדינה במהלך פשיטות פיראטיות של ברברים ומול מדיניות הסחר הבריטי. הוא הכפיל את שטחה של המדינה במהלך רכישת לואיזיאנה, והקטין את כוחה הצבאי של המדינה לאחר חתימה על שלום בצרפת. הוא נבחר שוב ב-1804. במהלך כהונתו השנייה, סגן הנשיא לשעבר, אהרון בר, נשפט על בגידה. הסחר האמריקני נפגע לאחר חוק חרם, שהחרים סחר עם בריטניה. בנוסף, ג'פרסון העביר אינדיאנים אל לואיזיאנה, ואסר על יבוא עבדים.

למרות המחלוקת בנוגע לחייו הפרטיים (הוא עצמו התנגד לעבדות, אולם היה בעלים של מאות עבדים), הוא נחשב לאחד מהנשיאים הגדולים של ארצות הברית.

נעוריו ותחילת דרכו

ג'פרסון נולד למשפחה חקלאית אמידה בעלת מטעים בווירג'יניה. בגיל 14 התייתם מאביו פיטר ג'פרסון, וניהל את חוות המשפחה "מונטיצ'לו" בכוחות עצמו, בלי לוותר על המשך לימודיו. ב-1767 הוסמך כעורך דין, ואף כיהן ככזה למשך כמה שנים, עד שנבחר לתפקיד שופט בבית משפט השלום במחוז וירג'יניה. זמן-מה לאחר מכן נבחר כציר בבית הנבחרים בוירג'יניה. הוא לא הצטיין כנואם, אך היה הוגה-דעות מעמיק ובזכות כך נבחר לוועדה שהוטל עליה לנסח את הטענות של קונגרס המושבות האמריקניות כלפי בריטניה. למעשה יש לראות בג'פרסון את מחבר "הצהרת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה", שכן עמיתיו לוועדה המנסחת והקונגרס הקונטיננטלי אשר אישר את ההצהרה הכניסו לתוכה רק תיקונים מינוריים. מסמך זה, המבטיח את חירויות הפרט והטוען כי העם הוא מקור הסמכות של כל משטר, משקף מאז ועד היום את אופיה הדמוקרטי-ליברלי של החברה האמריקנית ושל התרבות המערבית כולה. רוח ההצהרה נשאבה מהעקרונות החדשניים שנהגו באותה תקופה בידי הפילוסופים של עידן הנאורות שג'פרסון נמנה עליהם. כשפרצה מלחמת העצמאות חזר לתפקידו הקודם כציר ובתקופה זו פעל רבות למען הפרדה בין דת למדינה בווירג'יניה עד שמונה בשנת 1779 למושל וירג'יניה.

בתום מלחמת העצמאות של ארצות הברית מונה ג'פרסון לשגריר ארצות הברית בצרפת ושהה בה ארבע שנים, כולל בעת פרוץ המהפכה הצרפתית. ביושבו בצרפת הוא בירך על החוקה שהתקבלה, אך הדגיש את חשיבות ההגנה על זכויות הפרט, ועמד, יחד עם ג'יימס מדיסון, מאחורי מגילת הזכויות, עשרת התיקונים הראשונים לחוקה. לאחר מכן שימש תקופה קצרה כנציג ארצות הברית במשא ומתן לקשרים כלכליים עם לונדון, שם נחל כישלון מה. לאחר שובו לאמריקה שימש כמזכיר המדינה (אז - שעטנז של שר חוץ ושר פנים) בממשלו של ג'ורג' וושינגטון. ג'פרסון דגל בדמוקרטיה רחבה והתנגד לשלטון ריכוזי בעל סמכויות נרחבות. יריבו הפוליטי הגדול היה שר האוצר אלכסנדר המילטון.

סגן הנשיא

כתוצאה מחילוקי דעות מרים ורבים עם הפדרליסטים הקים ג'פרסון ביחד עם מדיסון את המפלגה הרפובליקנית-דמוקרטית. ב-1797 הוא נוצח בבחירות לנשיאות ולכן שימש כסגנו של הנשיא ג'ון אדמס (אלה היו הוראות החוקה עד שהתקבל התיקון ה-12). הוא שוחח עם השגריר הצרפתי באביב 1797, ובמהלך השיחות הוא תקף את אדמס, חזה שיריבו ישמש בתפקיד הנשיא כהונה אחת בלבד, ועודד את צרפת לפלוש לאנגליה. צרפת סירבה להצעות השלום של אדמס, וג'פרסון ותומכיו לחצו כי יפרסם את התכתובת הדיפלומטית בעניין. באפריל 1798 דיווח הנשיא אדמס לקונגרס על הדרישות שהעלו הצרפתים, שכללו גם שוחד, אך נמנע מלנקוב בשמם האמיתי של הסוכנים הצרפתיים ובמקום זאת כינה אותם בקיצורים W, X, Y, ו-Z. כשנודעה פרשת "XYZ" שטף גל של פטריוטיות את הקונגרס והציבור האמריקני כאחד. צעד זה הוביל לפתיחת המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת.

הפדרליסטים בנו מחדש את הצי, הטילו מסים חדשים, והעבירו את חוקי הזרים וההסתה. ג'פרסון טען שהחוקים נועדו לפגוע בדמוקרטים-רפובליקנים ולא באויבי המדינה, וטען שהם לא-חוקתיים. הוא וג'יימס מדיסון הכריזו שלממשלה אין זכות לנצל כוח שהמדינות לא נתנו לה. מדיסון תמך בכך שהמדינות יחוקקו חוקים נגדיים, אולם ג'פרסון תמך בביטולם. רבים טענו שבכך נזרעו זרעי מלחמת האזרחים האמריקנית. וושינגטון טען שגישה כזאת תפגע באיחוד.

בניגוד למדיניות הפדרליסטית של המילטון, ג'פרסון ומדיסון פרסמו עיתון שבו ביקרו את מדיניותו של המילטון. ג'פרסון העריץ את וושינגטון אולם סבר שמדיניות פדרליסטית מדי אינה נכונה. היו לו עימותים עם וושינגטון כמזכיר המדינה ולכן הוא לא נכח בלווייתו.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1800 הביס סגן הנשיא ג'פרסון את הנשיא ג'ון אדמס בבחירות שנויות במחלוקת, שגררו את התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית.

חלוקת האלקטורים ב-1800

נשיאותו

ג'פרסון היה לנשיא הראשון שישב בבירה החדשה וושינגטון, והושבע בה ב-4 במרץ 1801. הוא העדיף שלא להתנהג בצורה טקסית, והגיע לטקס לבד, ללא ליווי, כשהוא לבוש בפשטות. בנאומו הראשון בתפקיד הכריז "כולנו רפובליקנים, כולנו פדרליסטים". הוא דרש שוויון וצדק לכל בני האדם, קרא למתן זכויות למיעוטים, ונשבע להגן על חופש הביטוי, הדת והעיתונות. הוא מינה רפובליקנים מתונים לממשלתו, ובראש ובראשונה את ג'יימס מדיסון לתפקיד מזכיר המדינה.

עם כניסתו לתפקיד, החוב הלאומי של ארצות הברית עמד על 83 מיליון דולרים. הממשל שלו סגר משרדים שטען שהיו חסרי תועלת, קיצץ בהוצאות מיותרות וביטל את המס על וויסקי. הוא טען שהבנק הלאומי מעלה את החוב הלאומי, אולם לא הצליח לפרק אותו. ג'פרסון הקטין את הצי הימי, בטענה שבעת שלום דבר זה לא היה נחוץ. החוב הלאומי ירד לאחר תקופת ג'פרסון ל-57 מיליון דולרים.

ג'פרסון חנן כמה אנשים שנאסרו בתקופת חוקי הזרים וההסתה, והעביר חוק בקונגרס שביטל את המינויים שאדמס מינה בבית המשפט לפני שעזב.

ג'פרסון דרש יצירת אקדמיה צבאית, כדי להכשיר מהנדסים צבאיים. ב-1802 הוא חתם על חוק שהקים אקדמיה בווסט פוינט. רבים טענו שמטרתו הייתה לקדם קצינים רפובליקנים על חשבון פדרליסטים.

המלחמה הברברית הראשונה

ערך מורחב – המלחמה הברברית הראשונה

החוף הברברי בצפון-אפריקה ב-1806. מרוקו משמאל, במרכז תוניס, מימין טריפולי

כל עוד ארצות הברית הייתה קולוניה, ספינותיה הוגנו בידי הצי הבריטי מפשיטות של שודדי ים מהחוף הברברי. לאחר העצמאות, שודדי הים לכדו ספינות סוחר ודרשו כופר בתמורה לאנשי הצוות. ג'פרסון אישר למפקד הצי שלו לבצע הפגנת כוח במזרח התיכון, ולאחר תקיפה של שודדי ים, אישר יציאה למלחמה בקונגרס. המלחמה הברברית הראשונה הייתה המלחמה הראשונה של ארצות הברית.

לאחר לכידת אוניית קרב בידי טריפולי, ג'פרסון אישר לויליאן איטון, השגריר בתוניס, להנהיג צבא שידיח את שליט טריפולי לטובת אחיו הגדול. הצי האמריקני הכריח את תוניס ואלג'יריה להפר את הברית עם טריפולי, והצי הפציץ חמש פעמים עד שנחתם הסכם. הניצחון היה אמנם זמני, אולם האמריקנים ראו בו כניצחון הסחר החופשי והחירות מול העריצות.

רכישת לואיזיאנה

ערך מורחב – רכישת לואיזיאנה

רכישת לואיזיאנה ב-1803 הכפילה את גודלה של ארצות הברית

לאחר שספרד העבירה את הבעלות על הטריטוריה בלואיזיאנה לצרפת, ג'פרסון נהיה מודאג מעלייתו של נפוליאון בונפרטה ומהאחיזה שהייתה לו ביבשת. ג'פרסון שלח את מונרו לדון עם נפוליאון על רכישת השטח. בתחילת 1803, ג'פרסון הציע לנפוליאון 10 מיליון דולרים על השטח.

נפוליאון חשב ששליטה בטריטוריה מרוחקת כל כך לא הייתה הכרחית, וכיוון שהיה צריך משאבים למלחמה שלו באירופה, באפריל 1803 הוא הציע מחיר של 15 מיליון דולר על השטח. האמריקנים ניצלו זאת וההסכם נחתם כבר ב-30 באפריל. ג'פרסון לא שמע על הרכישה עד ל-3 ביולי 1803. הטריטוריה הייתה עשירה במשאבים, ופגעה בניסיונות של צרפת ובריטניה לאחוז ביבשת. צעד זה הסיר את המגבלות של ארצות הברית בהתפשטות מערבה.

הרפובליקנים התנגדו לסמכות הממשל הפדרלי לרכוש אדמות, וג'פרסון דרש תיקון לחוקה, אולם לאחר מכן התנגד לכך כיוון שרצה יישוב מהיר של לואיזיאנה. הסנאט אישר את ההסכם ב-20 באוקטובר.

ג'פרסון שמר על מעמדה של הספרדית במדינה ופעל לשילוב המתיישבים בדמוקרטיה האמריקנית.

כדי לסייר בשטח החדש, ג'פרסון שלח את משלחת לואיס וקלארק ב-1804 כדי למפות את השטח. הסיור הוביל להרחבת הידע והמפות. בנוסף למשלחת של לואיס וקלארק, ג'פרסון שלח משלחות נוספות כדי לסייר בהרי הרוקי.

מדיניותו כלפי הילידים

ג'פרסון שאף לשילוב הילידים האמריקניים בחברה ותמך בשוויון. כמושל וירג'יניה, הוא המליץ להעביר את השבטים שתמכו בבריטים ממערב לנהר המיסיסיפי. בתקופתו כנשיא, ג'פרסון ניסה למנוע מלחמות מול השבטים. הוא הבטיח לבטל כל תביעה לשטחים ממערב לג'ורג'יה אם הילידים יתמכו בו. הוא חתם על הסכמים עם נכבדים וראשי שבטים, על אף שהיו לכך מתנגדים. לעומת זאת, במקרים רבים טען שאם הילידים יתקפו אותם, הוא יכחיד אותם או שיגלה אותם אל מעבר לנהר המיסיסיפי. מתנגדיו טענו שג'פרסון השתמש במדיניות כתירוץ לקחת אדמות מהילידים.

בחירתו מחדש

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1804

חלוקת האלקטורים ב-1804

ג'פרסון נבחר שוב לנשיאות ב-1804, אולם הפעם סגנו היה ג'ורג' קלינטון ולא בר. המפלגה הפדרליסטית הריצה את צ'ארלס קוטסוורת' פינקני מדרום קרולינה, שהיה סגנו של אדמס ב-1800. ג'פרסון זכה ב-162 אלקטורים כשהדגיש במצע הבחירות את הכלכלה, המסים הנמוכים ואת רכישת לואיזיאנה.

במרץ 1806, נוצר קרע במפלגה הרפובליקנית כשג'ון רנדולף טען שג'פרסון אימץ מדיניות פדרליסטית מדי. ג'פרסון ומדיסון הסכימו לעצור יבוא בריטי לאחר פעולות בריטיות נגד הספינות האמריקניות. ב-1808 ג'פרסון הציע לבנות תעלות ודרכים במדינות שונות, בתקציב של 20 מיליון דולר. רנדולף ושאר תומכי הגבלת כוח הממשלה התנגדו לכך.

תגובתו של ג'פרסון למלחמות באירופה פגעה בו עוד יותר. היחסים החיוביים עם בריטניה נמוגו. לאחר שנפוליאון הפך לתקיף יותר בדרישותיו לזכויות הסחר הצרפתיות עקב ניצחונותיו, האמריקנים סבלו. ג'פרסון הוביל חרם על תוצרת בריטית וצרפתית ב-1807. החרם פגע בכלכלה ובוטל כעבור שנה.

במהלך המהפכה, המדינות ביטלו את הסחר בעבדים, אולם דרום קרולינה החזירה את הסחר. ג'פרסון טען שמדובר בהפרת זכויות אדם, וקרא לקונגרס לאסור על כך. הקונגרס אסר על יבוא עבדים מבחוץ, אולם לא נקט צעדים כנגד סחר פנימי.

ג'פרסון החליט לרכוש את פלורידה מספרד, בתיווכו של נפוליאון. הקונגרס נתן לנשיא אישור לכך, תחת ביקורת של רנדולף שטען שהכסף יזרום אל נפוליאון. המשא ומתן לא עלה יפה וג'פרסון איבד מהאהדה שלו. בהאיטי, הנייטרליות של ג'פרסון איפשרה למשטר לדכא את מרד העבדים. בכהונתו השנייה, ג'פרסון סירב להכיר במדינה בעקבות היחס שנתנה לבעלי עבדים דרומיים. ב-1806 נולד לו ילד, הראשון שנולד בבית הלבן.

קשירת הקשר של בר

ארון בר ב-1802

לאחר התיקו בבחירות של 1800, מערכת היחסים של ג'פרסון עם סגנו, הסנאטור לשעבר מניו יורק, ארון בר, עלתה על שרטון. ג'פרסון חשש שבר רוצה את הנשיאות לעצמו, ובר כעס על סירובו של הנשיא למנות את תומכיו למשרות ממשלתיות. ב-1804 בר לא היה חלק מהמפלגה.

לאחר מכן בר הובס בניסיונו להיות מושל מדינת ניו יורק. בתקופה שלאחר הבחירות למושלות ניו יורק דווח בעיתונות כי המילטון ייחס לבר "דעה נבזית" במהלך מפגש פוליטי. בר איתגר את המילטון לדו-קרב, והרג אותו ב-11 ביולי 1804. בר הואשם ברצח בניו יורק ובניו ג'רזי, אבל ברח לג'ורג'יה. הוא נשאר בתפקידו כנשיא הסנאט. לאחר סיום תפקידו, בר נפגש עם תומכים מניו אינגלנד שהציעו שינהיג ברית מדינות חדשה מניו אינגלנד. לאחר הפסדו של בר בבחירות, התוכנית בוטלה.

לאחר תום כהונתו בבית הלבן ב-3 במרץ 1805, עזב בר לפילדלפיה. שם פגש את ג'יימס וילקינסון המקורב לספרד ואת האריסטוקרט האירי הרמן בלנרהאסט, איתם קשר קשר כנגד ארצות הברית ומלכות המשנה של ספרד החדשה. מטרתו הייתה ליצור מדינה עצמאית במרכז אמריקה הצפונית. רוב ההיסטוריונים סבורים כי השטחים המדוברים הם שטחי לואיזיאנה הצרפתית, אוהיו, טריטוריית המיסיסיפי, מדינת קנטאקי או טנסי וכן טקסס או פלורידה הספרדיות. סיבת הקשר איננה ברורה, אך ההנחה היא כי בר שאף להשתלט על שטחי ספרד החדשה ולעמוד בראש הרפובליקה החדשה, לאחר שכשל לעשות זאת בארצות הברית עצמה. לאחר שמפגש בין מיליציות הקשר לכוחות ספרדיים כמעט והסתיים בעימות מזוין, וילקינסון חזר בו מכוונותיו ושלח את תוכניות בר לנשיא ג'פרסון. הנשיא בתגובה הוציא כנגד בר צו מעצר, וזה הסגיר את עצמו לרשויות הפדרליות לאחר שקרא על צו זה בעיתון מקומי בטריטוריית אורלינס (כיום ארקנסו) ב-10 בינואר 1807.

המשפט הפך לבעיה לאומית. ג'פרסון ניסה להשפיע על פסק הדין, אבל יריבו הפוליטי, ג'ון מרשל, היה האחראי על התיק. במשפט עצמו, קבע השופט מרשל כי כדי להוכיח בגידה יש להציג עדות שמיעה של שני עדים. התביעה מצידה לא מצאה שני אנשים שיעידו נגדו, ולכן זוכה בר בשל חוסר ראיות ב-1 בספטמבר, וזאת למרות העובדה שכל ממשל ג'פרסון עבד מאחורי הקלעים כדי שיצא אשם במשפט. ג'פרסון הסיר את וילקינסון ממעמדו כמושל השטחים אבל שמר עליו בצבא.

תקרית צ'סאפיק-ליאופרד

ערך מורחב – תקרית צ'סאפיק-ליאופרד

הבריטים פשטו על ספינות סוחר אמריקניות וחטפו את מלחיהם שהפכו לחיילים. הצו שמנע יבוא בריטי לא נאכף. ג'פרסון ביקש ממונרו ומפינקני לשאת ולתת עם בריטניה. ההסכם שהשיגו נדחה בידי ג'פרסון. אוניית המלחמה הבריטית "ליאופרד" ירתה על הפריגטה האמריקנית "צ'סאפיק" בחוף וירג'יניה ביוני 1807, וג'פרסון התכונן לקרב. הוא מנע מספינות בריטיות להיכנס למים הטריטוריאליים של ארצות הברית וגייס את הצבא.

מנגד הרחיב נפוליאון את הסגר שלו על בריטניה. המלך ג'ורג' השלישי לא הסכים לוותר על הפגנת כוח מול ארצות הברית. ג'פרסון הטיל רק חרם על הבריטים. רבים טענו שבזאת ג'פרסון ביצע צעדים שהתנגד להם במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית.

מדיסון תמך בחרם ומזכיר האוצר גלאטלין התנגד. המצב הכלכלי החמיר. ג'פרסון הקשיח את המדיניות שלו כנגד מבריחים. רוב הפרשנים טוענים שהצעד של ג'פרסון רק פגע בארצות הברית. אחרים טענו שהצעד שמר על הנייטרליות האמריקנית ועדיין עזר לצרפת. ג'פרסון עצמו האמין שהמבריחים היו אחראיים לכישלון החרם וטען ששמירה עליו הייתה מונעת את מלחמת 1812.

בדצמבר 1807, ג'פרסון הכריז שלא ירוץ לכהונה שלישית. קצת לפני עזיבתו במרץ 1809, ג'פרסון חתם על ביטול החרם. לאחר עזיבתו, הוא טען שהרגיש כמו "אסיר ששחררו משרשראותיו".

לאחר נשיאותו

בשנים שלאחר מכן שקע ג'פרסון בחובות כלכליים בשל אורח חיים פזרני ומתן ערבות לחבר פושט רגל. חובות אלו כמעט גרמו לו למכור את אחוזתו, אולם כאשר התפרסמה בארצות הברית הידיעה כי ג'פרסון נמצא במצב כלכלי קשה ועומד למכור את אחוזתו, נערכה מגבית שסייעה לו להשיב את מרבית חובו. לאחר שמת אחוזתו נמכרה (למעט שטח קטן ששימש לו כאחוזת הקבר) כדי להשיב את חובו לנושיו.

בזמן חייו שלטה בדרום ארצות הברית תופעת העבדות (זאת בשל התפתחות ענף הכותנה, שדרשה ידיים עובדות רבות). אפילו החוקה האמריקנית, למרות הדגש ששמה על שוויון לכל אזרח, הכירה באותה תקופה בהמצאות "אנשים חסרי זכות בחירה וחופש", ואף הכילה חוק להסגרת עבד בורח. ג'פרסון כתב מאמרים רבים בעד הפסקת העבדות, והיה ממובילי המאבק בה, עם זאת, העסיק בעצמו כ-70 עבדים באחוזתו. מכיוון שהיה שקוע בחובות כספיים מרבית חייו, לא היה יכול להרשות לעצמו לשחררם.

במשך 50 שנה אסף ג'פרסון ספרים רבים במגוון תחומים רחב, כולל פילוסופיה, מדעים, ספרות, ספרים בשפות שונות, ספרים הקשורים להיסטוריה של אמריקה ועוד. בשנת 1814 נשרף אוסף הספרים המקורי של ספריית הקונגרס, אשר הכיל באותה עת כ-3,000 כרכים, יחד עם בניין הקונגרס, בידי הצבא הבריטי במסגרת מלחמת 1812. תוך חודש הציע ג'פרסון למכור את הספרייה שלו לקונגרס. לאחר משא ומתן נמכרו ב-1815 6,487 הספרים בספריותו תמורת 23,940 דולר, סכום גדול באותם ימים, והם מהווים את הבסיס לספרייה הנוכחית.

ג'פרסון היה גם אדריכל פעיל והוא היה אחראי לתכנונם של מבני ציבור רבים בארצות הברית. הוא הושפע רבות מסגנונות האדריכלות הקלאסיים ותכנן מבנים רבים בסגנון פלדיאני מתוך השקפה שהאדריכלות בארצות הברית צריכה לייצג את הדמוקרטיה ואת רוח האומה. אדם מלומד היה, איש אשכולות בעל ידע נרחב בתחומים רבים ושלט בשבע שפות. הוא התכתב תכופות עם החשובים בהוגי הדעות והמדענים של זמנו ברחבי העולם והשאיר אחריו ארכיון שלם של עותקים של עשרות אלפי מכתבים שעסקו במגוון רב של נושאים שהוציא תחת עטו במשך חייו, כולם כתובים בשפה רהוטה ובכתב יד למופת. בשנת 1819 יסד את האוניברסיטה של וירג'יניה, שעד היום נחשבת מהמובחרות בכל ארצות הברית. כשהנשיא קנדי ארח בבית הלבן 42 חתני פרס נובל בשנת 1962 הוא אמר: "אני חושב שזוהי ההתקבצות המיוחדת ביותר במינה של כשרון וידע אנושי בבית הלבן אי פעם — למעט אולי מתי שתומאס ג'פרסון סעד כאן לבדו".

לפי אחת הסברות במקביל לנישואיו למרתה ויילס סקלטון ג'פרסון ניהל במשך 38 שנים יחסים עם אחת משפחותיו, בשם סאלי המינגס. עיתונאי שחשף את הפרשה ב-1802 טען כי כמה מילדיה של המינגס הם צאצאיו של ג'פרסון. ב-1998 הוכיחה בדיקת די-אן-איי קשר בין צאצאי המינגס למשפחת ג'פרסון.

ג'פרסון מת ביום השנה ה-50 לעצמאות ארצות הברית, ה-4 ביולי 1826. באופן אירוני, באותו יום בדיוק נפטר גם ידידו ויריבו לרוב ימיו, ג'ון אדמס.

הנשיאות, הייתה כה מעיקה עבור ג'פרסון עד כדי כך שהוגדרה כשפל של הקריירה הפוליטית שלו, והושמטה לבקשתו מהמצבה שעל קברו.

מורשתו

דיוקנו של גפרסון על שטר בן שני דולר

ג'פרסון אהוד בחוגים המקדשים את החירות האישית, הדמוקרטיה והרפובליקניות. הוא כתב את הכרזת העצמאות והיה פעיל במהפכה. הדמוקרטיה שהטיף לה התגשמה בדורות מאוחרים. הוא נחשב לאחת מהדמויות המשפיעות ביותר על הרפובליקה הדמוקרטית בחמישים השנים הראשונות שלה. המוניטין שלו דעך במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית כי תמך בזכויות המדינות, ובסוף המאה התשע-עשרה הוא נחשב לנשיא גרוע: שמרנים הרגישו שהפילוסופיה שלו הובילה לתנועות פופוליסטיות, ופרוגרסיבים דרשו ממשלה פעילה יותר. שתי הקבוצות העדיפו את המילטון, והנשיא וודרו וילסון טען שג'פרסון "לא היה אמריקני דגול".

בתקופת הניו דיל היללו הדמוקרטים את ג'פרסון כנציג האנשים הפשוטים וכמקים מפלגתם. ג'פרסון הפך לסמל הדמוקרטיה במהלך המלחמה הקרה. במהלך עלייתה של התנועה לזכויות האזרח, בעלותו על עבדים הייתה נושא למחקר.

ג'פרסון נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר בתולדות ארצות הברית. הוא אחד מארבעת הנשיאים שדיוקנם מונצח באנדרטה בהר ראשמור.

לקריאה נוספת

• ארנון גוטפלד, ממושבות למלחמת אזרחים - היסטוריה אמריקנית עד 1861, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1986, עמ' 72-66.

קישורים חיצוניים

• לקראת שלום היסטורי - מכתבי תומאס ג'פרסון בעקבות התקלות בשגריר הטריפוליטאי בשנת 1886 באנכי
• דפנה ארד, כשאמריקה גילתה את השמפניה, הצ’יפס והקרם ברולה, באתר הארץ, 28 באפריל 2013