אסכולת אלכסנדריה (נצרות) – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1רובדי\2, מוזיק
שורה 7: שורה 7:
שיטה זו אפשרה לאוריגנס ולדומיו התמודדות נוחה עם קטעים רבים בברית הישנה שנראו מבחילים מוסרית או מעליבים לחסידי הפילוסופיה שאותם ניסו לקרב אל הנצרות. מחיית [[שבעת העממים]] בידי [[יהושע בן נון]] הפכה בעיניהם מאירוע היסטורי לאלגוריה: הכנענים סימלו תאוות וחטאים שונים, ויהושע ששמו אוית ב[[תרגום השבעים]] באופן דומה לזה של ישו היה בעצם משל לנוצרי עצמו. הסיפור כולו, אם כן, לא היה אלא אלגוריה על ישו המתגבר על החטא והתאווה. חוט השני של [[רחב הזונה]] ושני המרגלים פורש כסמל לדמו הגואל של ישו, והעץ השתול על פלגי מים בתהילים רימז על טקס הטבילה. האלכסנדרונים מצאו נבואות ורמזים על בוא ישו בכל רחבי המקרא, וראו אפילו את שלוש מאות ושמונה-עשרה משרתי אברהם כייצוג לשמו ולצליבה בשל הדמיון בין האותיות ב"ישו" למספר ב[[ספרות יווניות]].
שיטה זו אפשרה לאוריגנס ולדומיו התמודדות נוחה עם קטעים רבים בברית הישנה שנראו מבחילים מוסרית או מעליבים לחסידי הפילוסופיה שאותם ניסו לקרב אל הנצרות. מחיית [[שבעת העממים]] בידי [[יהושע בן נון]] הפכה בעיניהם מאירוע היסטורי לאלגוריה: הכנענים סימלו תאוות וחטאים שונים, ויהושע ששמו אוית ב[[תרגום השבעים]] באופן דומה לזה של ישו היה בעצם משל לנוצרי עצמו. הסיפור כולו, אם כן, לא היה אלא אלגוריה על ישו המתגבר על החטא והתאווה. חוט השני של [[רחב הזונה]] ושני המרגלים פורש כסמל לדמו הגואל של ישו, והעץ השתול על פלגי מים בתהילים רימז על טקס הטבילה. האלכסנדרונים מצאו נבואות ורמזים על בוא ישו בכל רחבי המקרא, וראו אפילו את שלוש מאות ושמונה-עשרה משרתי אברהם כייצוג לשמו ולצליבה בשל הדמיון בין האותיות ב"ישו" למספר ב[[ספרות יווניות]].


בפן ה[[כריסטולוגיה]], האסכולה הרבתה להדגיש את הרצף והאחדות בין המימד האלוהי של [[האל הבן]] ובין ישו האנושי, בעוד שיריביה האנטיוכיים עמדו על הבידול והשוני בין שני הטבעים שחוברו ב[[אינקרנציה]]: מתנגדיה שאפו להגן על השלמות והאופי הבלתי-משתנה של האלוהי בישו באמצעות התעקשות על כך שהיה גם אדם רגיל עם נפש ומוח אנושיים; האלכסנדרונים ודומיהם ביקשו, לעומת זאת, להבליט את נוכחותו בעולם הגשמי ואת פועלו בתוכו על ידי העלאת חשיבות הצד השמימי בו, שביטל או שינה את האדם. בגרסאותיה הקיצוניות, תפישה זו התבטאה בהגותו של אפולינאריס, שהושפע מהאלכסנדרוני [[אתנסיוס]] והטיף כי לצלוב לא היו כלל שכל ונפש אנושיים אלא האל הבן-ה[[לוגוס]] לבש את בשרו כקליפה. התורה האפולינארית הוקעה ככפירה. אתנסיוס עצמו התפרסם כלוחם חסר-פשרות ב[[אריאניות]] שנטתה לבדל בין האלוהי לאנושי עד כדי כך ששללה את [[השילוש הקדוש]] והכריזה כי הבן נברא על ידי האב בשלב מאוחר. עוד גרסה קיצונית שצמחה מאלכסנדריה הייתה ה[[מונופיזיטיות]], שמנסחה [[אוטיכס]] שאב רבות מן האסכולה; המונופיזיטים טענו כי שני הטבעים הותכו ויצרו טבע חדש, אחד ויחיד, כאישיותו של ישו. גם תורה זו גונתה ככפירה. המצרים מן הזרם המרכזי, במיוחד [[קירילוס האלכסנדרוני]], לא נסחפו להפרזות כאלו אך דחו מכל וכל את הטיעונים לפיהם ניתן היה לבדל בכל עת בין המימד האלוהי לזה האנושי בישו, ושרק האנושי שבו סבל ומת על הצלב. לשיטתם, האדם שבו היה ספוג כל-כולו בלוגוס ובאלוהות ושני פנים אלה עונו כאחד ונשאו בחטאי האנושות. קירילוס אמנם נזהר מלייחס תכונות אנושיות של יכולת לחוש כאב לצד העל-טבעי בנוצרי, והקפיד לציין שלא סבל ממש, ותירץ זאת באמרו שהמימד האחר "התענה מבלי להתענות." התאולוגיה שלהם הדגישה כי כל העניינים הקשורים בישו היו מעבר להשגה ולא ניתן היה לתארם בהגיון ובשפה מקובלים. בניגוד לאויביהם האנטיוכיים, שנזהרו מאוד בניסוחיהם וראו את לשון הדרשות והספרים כמיועדת להעביר בדיוק רב רעיונות מסובכים ולמנוע סילופים וטעויות, האלכסנדרונים התייחסו לדרשותיהם וכתביהם כמו שעשו לפרשנות המקרא: המשמעות הרוחנית והחינוכית, האופן בו השפיעו על נפש המאזין והקורא, הייתה לדידם הדבר החשוב, גם אם הניסוחים הבומבסטיים היו עשויים שלא להיות מדויקים פילוסופית.
בפן ה[[כריסטולוגיה]], האסכולה הרבתה להדגיש את הרצף והאחדות בין המימד האלוהי של [[האל הבן]] ובין ישו האנושי, בעוד שיריביה האנטיוכיים עמדו על הבידול והשוני בין שני הטבעים שחוברו ב[[אינקרנציה]]: מתנגדיה שאפו להגן על השלמות והאופי הבלתי-משתנה של האלוהי בישו באמצעות התעקשות על כך שהיה גם אדם רגיל עם נפש ומוח אנושיים; האלכסנדרונים ודומיהם ביקשו, לעומת זאת, להבליט את נוכחותו בעולם הגשמי ואת פועלו בתוכו על ידי העלאת חשיבות הצד השמימי בו, שביטל או שינה את האדם. בגרסאותיה הקיצוניות, תפישה זו התבטאה בהגותו של [[אפולינריוס מלאודיקאה]], שהושפע מהאלכסנדרוני [[אתנסיוס]] והטיף כי לצלוב לא היו כלל שכל ונפש אנושיים אלא האל הבן-ה[[לוגוס]] לבש את בשרו כקליפה. התורה האפולינרית הוקעה ככפירה. אתנסיוס עצמו התפרסם כלוחם חסר-פשרות ב[[אריאניות]] שנטתה לבדל בין האלוהי לאנושי עד כדי כך ששללה את [[השילוש הקדוש]] והכריזה כי הבן נברא על ידי האב בשלב מאוחר. עוד גרסה קיצונית שצמחה מאלכסנדריה הייתה ה[[מונופיזיטיות]], שמנסחה [[אוטיכס]] שאב רבות מן האסכולה; המונופיזיטים טענו כי שני הטבעים הותכו ויצרו טבע חדש, אחד ויחיד, כאישיותו של ישו. גם תורה זו גונתה ככפירה. המצרים מן הזרם המרכזי, במיוחד [[קירילוס האלכסנדרוני]], לא נסחפו להפרזות כאלו אך דחו מכל וכל את הטיעונים לפיהם ניתן היה לבדל בכל עת בין המימד האלוהי לזה האנושי בישו, ושרק האנושי שבו סבל ומת על הצלב. לשיטתם, האדם שבו היה ספוג כל-כולו בלוגוס ובאלוהות ושני פנים אלה עונו כאחד ונשאו בחטאי האנושות. קירילוס אמנם נזהר מלייחס תכונות אנושיות של יכולת לחוש כאב לצד העל-טבעי בנוצרי, והקפיד לציין שלא סבל ממש, ותירץ זאת באמרו שהמימד האחר "התענה מבלי להתענות." התאולוגיה שלהם הדגישה כי כל העניינים הקשורים בישו היו מעבר להשגה ולא ניתן היה לתארם בהגיון ובשפה מקובלים. בניגוד לאויביהם האנטיוכיים, שנזהרו מאוד בניסוחיהם וראו את לשון הדרשות והספרים כמיועדת להעביר בדיוק רב רעיונות מסובכים ולמנוע סילופים וטעויות, האלכסנדרונים התייחסו לדרשותיהם וכתביהם כמו שעשו לפרשנות המקרא: המשמעות הרוחנית והחינוכית, האופן בו השפיעו על נפש המאזין והקורא, הייתה לדידם הדבר החשוב, גם אם הניסוחים הבומבסטיים היו עשויים שלא להיות מדויקים פילוסופית.


היבט נוסף של אלכסנדריה, שהיה קשור לניגודים האחרים בינה ובין אנטיוכיה, היה התפקיד ואופן המעורבות שייחסה לאל בהבאת הישועה. הבורא נתפש לא כישות מרוחקת ששומה על האדם להתקרב אליו באמצעות שיפור מוסרי מתמיד, אלא כגורם פעיל ואינטימי שהתעניין מאוד בגורל בריותיו ופעל ללא הרף בעולם. בני האנוש כלל, טובים ככל שיהיו, כלל לא היו מסוגלים להתעלות בעצמם ורק חסד אלוהי מתמיד היה ערובה לגאולה. רחמי האל, לא השיפור באדם, היו המפתח לתהליך הישועה.
היבט נוסף של אלכסנדריה, שהיה קשור לניגודים האחרים בינה ובין אנטיוכיה, היה התפקיד ואופן המעורבות שייחסה לאל בהבאת הישועה. הבורא נתפש לא כישות מרוחקת ששומה על האדם להתקרב אליו באמצעות שיפור מוסרי מתמיד, אלא כגורם פעיל ואינטימי שהתעניין מאוד בגורל בריותיו ופעל ללא הרף בעולם. בני האנוש כלל, טובים ככל שיהיו, כלל לא היו מסוגלים להתעלות בעצמם ורק חסד אלוהי מתמיד היה ערובה לגאולה. רחמי האל, לא השיפור באדם, היו המפתח לתהליך הישועה.

גרסה מ־10:42, 5 באוקטובר 2016

קלמנס מאלכסנדריה, ראשה השני של האסכולה.

אסכולת אלכסנדריה או הדידְסָקאלִיה (יוונית: Διδασκαλία, "הוראה") הייתה מרכז לתאולוגיה ופילוסופיה נוצריות שפעל בעיר אלכסנדריה שבמצרים מן המאה השנייה ועד המאה השביעית. האסכולה הייתה אחת משתי המובילות בעולם הנוצרי בשעתה, לצד וכנגד אסכולת אנטיוכיה. היא דגלה בפרשנות כתבי הקודש באמצעות אלגוריה ובהדגשת טבעו האלוהי של ישו בתחום הכריסטולוגיה.

הגות

המאפיין הבולט ובעל ההשפעה הרבה ביותר של אסכולת אלכסנדריה היה השימוש בפרשנות אלגורית לכתבי הקודש, כמעט תמיד עבור הברית הישנה וכאמצעי להצביע על רצף בינה לברית החדשה. הוגיה שאבו נטייה זו מהקהילה היהודית של העיר שהשיטה האלגורית רווחה בקרבם, ובמיוחד מהפילוסוף פילון שנקט בכך כדי לפשר בין קדושת המקרא לרעיונות האפלטוניים בהם דגל. האלכסנדרונים לא נרתעו מעקירה גמורה של פשט הטקסטים בנימוק שהספרים חוברו בהשראה אלוהית ישירה וככאלה ממילא לא ניתן היה לקרוא אותם כחיבורים רגילים; נדרש למצוא את המשמעות העמוקה אליה כיוון יוצרם. כך, למשל, בעוד שיריביהם האנטיוכיים הסבירו שלמשפטים סתומים קיים מובן פשוט שיכול להיות מטאפורי, המצרים סירבו להכיר בכך שייתכן והכתוב משתמש באמצעים ספרותיים כאלה. התייחסויות אנתרופורמורפיות לאלוהים, כמו ”וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ”, שעוררו לעג רב מצד אויבי הנצרות מבין הפילוסופים היוונים, תורצו על ידי האנטיוכיים ודומיהם כדימויים פיגורטיביים אך התקבלו כמות שהם על ידי האלכסנדרונים. הם הסבירו שהכתוב מעולם לא נועד להעביר דיווח רגיל על עובדות היסטוריות, אלא להביא לאנושות מסר רוחני קדוש. אוריגנס, גדול הוגי האסכולה, הצהיר בספרו "על העיקרים" שכל מקום בו נראה שיש סתירה בין ספרי הקודש להגיון או לפילוסופיה הגבוהה נוצר ככזה בכוונת מכוון כדי לעורר את האדם לתהייה ולמחשבה ולבסוף להפנמה של המשמעות האמיתית. בכל נקודה כזו, הכתובים כללו במודע "אירועים שלא התרחשו, לעתים אירועים שלא יכלו כלל להתרחש, או אירועים שאולי יכלו להתרחש ובכל זאת לא התרחשו." לכל פסוק ולכל מילה היו רובדי משמעות מרובים, לא-חופפים, שניתן היה לחלץ רק באמצעות אלגוריה. אפילו קטעים שיכלו להיחשב כדימויים פשוטים, כמו זה בו מראה השטן לישו את כל ממלכות האדם מראש הר גבוה, נתפסו כפשוטם על ידי המצרים שקבעו שהיות ואין הר גבוה דיו ממנו יכל ישו לראות את הכל, אין אפשרות להבין את הפסוקים מילולית אלא יש לחתור אל המשמעות הנסתרת בהם.

שיטה זו אפשרה לאוריגנס ולדומיו התמודדות נוחה עם קטעים רבים בברית הישנה שנראו מבחילים מוסרית או מעליבים לחסידי הפילוסופיה שאותם ניסו לקרב אל הנצרות. מחיית שבעת העממים בידי יהושע בן נון הפכה בעיניהם מאירוע היסטורי לאלגוריה: הכנענים סימלו תאוות וחטאים שונים, ויהושע ששמו אוית בתרגום השבעים באופן דומה לזה של ישו היה בעצם משל לנוצרי עצמו. הסיפור כולו, אם כן, לא היה אלא אלגוריה על ישו המתגבר על החטא והתאווה. חוט השני של רחב הזונה ושני המרגלים פורש כסמל לדמו הגואל של ישו, והעץ השתול על פלגי מים בתהילים רימז על טקס הטבילה. האלכסנדרונים מצאו נבואות ורמזים על בוא ישו בכל רחבי המקרא, וראו אפילו את שלוש מאות ושמונה-עשרה משרתי אברהם כייצוג לשמו ולצליבה בשל הדמיון בין האותיות ב"ישו" למספר בספרות יווניות.

בפן הכריסטולוגיה, האסכולה הרבתה להדגיש את הרצף והאחדות בין המימד האלוהי של האל הבן ובין ישו האנושי, בעוד שיריביה האנטיוכיים עמדו על הבידול והשוני בין שני הטבעים שחוברו באינקרנציה: מתנגדיה שאפו להגן על השלמות והאופי הבלתי-משתנה של האלוהי בישו באמצעות התעקשות על כך שהיה גם אדם רגיל עם נפש ומוח אנושיים; האלכסנדרונים ודומיהם ביקשו, לעומת זאת, להבליט את נוכחותו בעולם הגשמי ואת פועלו בתוכו על ידי העלאת חשיבות הצד השמימי בו, שביטל או שינה את האדם. בגרסאותיה הקיצוניות, תפישה זו התבטאה בהגותו של אפולינריוס מלאודיקאה, שהושפע מהאלכסנדרוני אתנסיוס והטיף כי לצלוב לא היו כלל שכל ונפש אנושיים אלא האל הבן-הלוגוס לבש את בשרו כקליפה. התורה האפולינרית הוקעה ככפירה. אתנסיוס עצמו התפרסם כלוחם חסר-פשרות באריאניות שנטתה לבדל בין האלוהי לאנושי עד כדי כך ששללה את השילוש הקדוש והכריזה כי הבן נברא על ידי האב בשלב מאוחר. עוד גרסה קיצונית שצמחה מאלכסנדריה הייתה המונופיזיטיות, שמנסחה אוטיכס שאב רבות מן האסכולה; המונופיזיטים טענו כי שני הטבעים הותכו ויצרו טבע חדש, אחד ויחיד, כאישיותו של ישו. גם תורה זו גונתה ככפירה. המצרים מן הזרם המרכזי, במיוחד קירילוס האלכסנדרוני, לא נסחפו להפרזות כאלו אך דחו מכל וכל את הטיעונים לפיהם ניתן היה לבדל בכל עת בין המימד האלוהי לזה האנושי בישו, ושרק האנושי שבו סבל ומת על הצלב. לשיטתם, האדם שבו היה ספוג כל-כולו בלוגוס ובאלוהות ושני פנים אלה עונו כאחד ונשאו בחטאי האנושות. קירילוס אמנם נזהר מלייחס תכונות אנושיות של יכולת לחוש כאב לצד העל-טבעי בנוצרי, והקפיד לציין שלא סבל ממש, ותירץ זאת באמרו שהמימד האחר "התענה מבלי להתענות." התאולוגיה שלהם הדגישה כי כל העניינים הקשורים בישו היו מעבר להשגה ולא ניתן היה לתארם בהגיון ובשפה מקובלים. בניגוד לאויביהם האנטיוכיים, שנזהרו מאוד בניסוחיהם וראו את לשון הדרשות והספרים כמיועדת להעביר בדיוק רב רעיונות מסובכים ולמנוע סילופים וטעויות, האלכסנדרונים התייחסו לדרשותיהם וכתביהם כמו שעשו לפרשנות המקרא: המשמעות הרוחנית והחינוכית, האופן בו השפיעו על נפש המאזין והקורא, הייתה לדידם הדבר החשוב, גם אם הניסוחים הבומבסטיים היו עשויים שלא להיות מדויקים פילוסופית.

היבט נוסף של אלכסנדריה, שהיה קשור לניגודים האחרים בינה ובין אנטיוכיה, היה התפקיד ואופן המעורבות שייחסה לאל בהבאת הישועה. הבורא נתפש לא כישות מרוחקת ששומה על האדם להתקרב אליו באמצעות שיפור מוסרי מתמיד, אלא כגורם פעיל ואינטימי שהתעניין מאוד בגורל בריותיו ופעל ללא הרף בעולם. בני האנוש כלל, טובים ככל שיהיו, כלל לא היו מסוגלים להתעלות בעצמם ורק חסד אלוהי מתמיד היה ערובה לגאולה. רחמי האל, לא השיפור באדם, היו המפתח לתהליך הישועה.

היסטוריה

הדידסקאליה נוסדה סביב 180 על ידי פנתנוס, יליד סיציליה שהתחנך כפילוסוף סטואי ולבסוף קיבל את הנצרות. המוסד נועד לפנות אל הפילוסופים האפלטוניים במצרים ואל המוני חסידיהם ולשכנעם באמיתות הדת. פנתנוס עזב את הארץ ב-189 ויצא לשליחות בחצי האי ערב (או בהודו). הוא הוחלף על ידי תלמידו והדמות הבולטת באסכולה בימיה הראשונים, קלמנס האתונאי. בשלב זה הדידסקאליה שימשה עדיין יותר כבית-הוראה למומרים טריים, לפני טבילתם. קלמנס הפך אותה למוסד שבו נלמדו כל המקצועות, כולל פילוסופיה ומוזיקה, והעניין הנוצרי היה רק אחד מהם. כך נמשכו רבים, אפילו פגנים, למקום, ונוצר לו המוניטין ששירת אותו בהמשך להפצת עקרונותיו הדתיים. קלמנס היה תאולוג ופילוסוף בעל שם, ודוגמתו עודדה את הנוצרים בעיר להגן בשיטתיות ובתחכום על אמונתם כנגד הפגנים והיהודים.

תלמידו וממשיכו היה אוריגנס, גדול הוגיה של האסכולה. הוא היה זה שביסס עיונית את השיטה האלגורית בפרשנות כתבי הקודש, ולמרות תרומתו העצומה למחשבה הנוצרית חלק מרעיונותיו נחשבו כפרניים ולכן מעולם לא הוכרז כקדוש. אחרים שפעלו בדורו של אוריגנס ומעט אחריו היו גרגוריוס תאומטורגוס (עושה המופתים), הפטריארך הרקלס מאלכסנדריה, דיוניסיוס הגדול ודידימוס העיוור. בתקופה זו הייתה הדידסקאליה כבר המרכז ההגותי הנחשב ביותר בנצרות, עד כדי כך שאסכולת אנטיוכיה היריבה התגבשה מתוך התנגדות לשימושה באלגוריות ומתוך חתירה לפשט הכתוב.

הכריסטולוגיה של הדידסקאליה זכתה למייצג נאמן בדמותו של אתנסיוס, שהוביל את המלחמה באריאניות והיה אולי התאולוג החשוב ביותר בוועידת ניקאה, בה נוסחו הקרדו ועקרון השילוש. עם זאת, אתנסיוס התרחק במידת-מה מהאלגוריות של אוריגנס ביחס לפרשנות הכתובים. את מקומו כלוחם למען הדגש על אחדות הטבעים בישו תפס כעבור כמה עשורים קירילוס האלכסנדרוני, שכמעט והאפיל על קודמו בעת מאבקו להוקעת המינות הנסטוריאנית. קירילוס ניצח על ועידת אפסוס ב-431 בה הוחרם נסטוריוס, ששלל ממרים אם ישו את התואר "מולידת האלוהים" (תאוטוקוס) והטיף לכך ששני טבעיו היו נבדלים. כעבור שמונה שנים כונסה ועידת אפסוס השנייה, בה היה לאלכסנדרונים רוב חזק והם הדיחו כמה בישופים אנטיוכיים והכריזו על האסכולה השנייה כנגועה בנסטוריאניות ללא תקנה. אבל מותו של קירילוס פינה את הבימה לגישות קיצוניות יותר בכיוון הכריסטולוגי שהתווה. אוטיכס אבי המונופיזיטיות, אחוז קנאות אנטי-נסטוריאנית, ביטל לחלוטין את ההפרדה בין האנושי לאלוהי וטען כי לישו היה טבע אחד. האנטיוכיים המושפלים ובעל-בריתם לאו בישוף רומא גברו עליהם ועידת כלקדון ב-451. אסכולת אלכסנדריה, אף שלא נסחפה אחרי המונופיזיטים, ספגה מכה קשה ויומרתה לעליונות בעולם הנוצרי התערערה. הכנסייה המצרית (יחד עם כמה אחרות במזרח) לא קיבלה את החלטות כלקדון, שנראו לה כנסיגה לכיוון נסטוריאני, ונוצר קרע בינה ליתר הכנסייה. המונופיזיטיות הייתה פופולרית מאוד במצרים, והפטריארכים הבאים באלכסנדריה נבחרו לרוב רק אם גילו לפחות אהדה כלפי הזרם. הדידסקאליה הלכה ונחלשה, ונעלמה לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השביעית.

למרות שספגה מפלה חלקית בתחום הכריסטולוגיה, בפן אחד ניצחה כליל מורשת אלכסנדריה. הפרשנות האלגורית שניסחה הייתה פופולרית וכמעט בלעדית בכל חוגי הכנסייה למשך למעלה מאלף שנים, עד הרפורמציה הפרוטסטנטית שסימנה מגמה של שיבה לפשט הכתוב והתרחקות מייחוס משמעויות מרחיקות-לכת.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים