יעקב יצחק הורוביץ – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
Zevlander (שיחה | תרומות)
41 עריכות
שורה 117: שורה 117:
* [http://www.mytzadik.com/tadik.asp?kever_id=417&safaid=6 ר' יעקב יצחק הלוי הורוויץ - החוזה מלובלין] באתר "MyTzadik"
* [http://www.mytzadik.com/tadik.asp?kever_id=417&safaid=6 ר' יעקב יצחק הלוי הורוויץ - החוזה מלובלין] באתר "MyTzadik"
* {{היברובוקס||זיכרון זאת|3624}}
* {{היברובוקס||זיכרון זאת|3624}}
* [http://www.sefaria.org/Divrei_Emet דברי אמת] טקסט מוקלד באתר [http://www.sefaria.org/ Sefaria]


==הערות שוליים==
==הערות שוליים==

גרסה מ־14:10, 1 בנובמבר 2016

תבנית:אדמו"ר רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, המכונה החוזה מלובלין (תק"ה, 1745 – ט' באב תקע"ה, 9 באוגוסט 1815) היה תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק, מחשובי האדמו"רים בפולין בשלהי המאה ה-18. נודע כבעל ראיה רוחנית ועל כן נקרא "החוזה".

ביוגרפיה

החוזה נולד ביוזפוב (אנ'), 25 ק"מ ממזרח לבילגוריי (לפי גרסה אחרת, בלוקאוו), למשפחה מיוחסת: אביו אברהם אליעזר היה אב בית-הדין המקומי, ואמו הייתה בתו של רבי יעקב קופל מהעיר לוקאוו. הוא גדל בטרנוגרוד ולמד מפי הרב משה צבי מייזלס בז'ולקיב. אז נעשה תלמידו של רבי שמעלקה מניקלשבורג ועבר לישיבתו בשיניאווה. בהמשך שהה גם בחצר רבי המגיד ממעזריטש, והיו לו קשרים אף עם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. עם פטירת המגיד ב-1772 חזר אל רבי שמעלקא ושהה עמו עד פטירתו ב-1778. אז נעשה תלמידו הקרוב של רבי אלימלך מליז'נסק.

בסביבות 1780, עבר ללאנצוט ונשא את הרבנית תהלה שפרינצה בת ר' צבי הירש (מאשתו הראשונה, ששמה לא ידוע, נפרד כמעט מיד). הוא הנהיג בעיר עדת חסידים. צעד זה נעשה כשרבו עוד היה בחיים: לפי עדויות שונות, הלך רבי אלימלך ונעשה מסוגר ופרוש מן הציבור, ועוד קודם העדיף להפקיד את המגע היום-יומי עם הקהל בידי תלמידו הצעיר יחסית, שהקים חצר משלו בברכתו. רשימות אחרות מדווחות על מתח ביניהם.

לאחר פטירת רבי אלימלך הוא נעשה לבכיר מנהיגי החסידות בגליציה ופולין, עמדה בה החזיק עד מותו שלושים שנה אחר כך. הוא מיקד את תורתו – שהדגישה את מחויבות הצדיק לסייע לחסידיו במישור החומרי והיום-יומי – בשכבות הנמוכות, אך צבר הצלחה גם עם צעירים למדנים ומיוחסים שהסתופפו בצלו; הידועים מביניהם היו רבי יעקב יצחק מפשיסחה (היהודי הקדוש), רבי ישראל יצחק קאליש ורבי שמחה בונים מפשיסחה. אלה הובאו על ידי תלמידו רבי דוד בידרמן מלעלוב.

הוא עזב את לאנצוט וחצרו נדדה לרוזבדוב, וייניאבה ולבסוף לצ'כוב הסמוכה ללובלין, ממנה התכוון לבסס את השפעתו בתוך העיר הגדולה עצמה, שהייתה בה נוכחות מתנגדית חזקה בראשות האב"ד עזריאל הורוביץ. ב-1794 הוקם על ידו בית-מדרש שהיה יכול להכיל 180 איש בתוך לובלין, ברחוב הראשי מול הטירה. זה נתקל בקשיים רבים שהערימו עליו ראשי הקהל. ב-1803 הגיע לבסוף לפשרה עמם, והמוסד הוכר רשמית: הפרנסים הצהירו כי ניתן לקיים תפילות בנוסח האר"י וכי המניין לא יסבול עוד הצקות מהם ומהדורות הבאים. הסיבה שניתנה לכך בפנקס הקהילה היא קריסת קיר בבית-המדרש הישן, שהצריכה מבני תפילה אחרים בדחיפות, אך ההיסטוריון גלן דיינר שיער כי עוצמתו הגוברת של החוזה ושגשוגו הכלכלי בתקופה בה היה הקהל שרוי בקשיים כספיים הניעו את הפרנסים לקבל אותו.[1]

חתימתו

בראשית המאה ה-19, הפך את לובלין למוקד חסידות חשוב, יחד עם רבי ישראל הופשטין – המגיד מקוז'ניץ. קיבל על עצמו תקופה ארוכה ללכת עם כיסוי סביב עיניו כדי להישמר ממראות אסורים ונודע אחר כך כבעל ראיה רוחנית ועל כן נקרא "החוזה". הוא גם סמך אדמו"רים וראשי שושלות חסידיות אחרות ברחבי פולין כולה, ופעל להפצת החסידות בפולין. בנוסף, עסק בלימוד תלמידים רבים אשר חלק נכבד מהם היו לרבני ערים בפולין.

ב-1812 פרש מעליו תלמידו הבכיר, "היהודי הקדוש" רבי יעקב יצחק מפשיסחה, שהיה למדן אליטיסט והתנגד לשיטת רבו שהתמקדה בחשיבות עשיית המופתים עבור פשוטי העם. ניצתה ביניהם מחלוקת קשה, וחסידי השניים הרבו להתעמת. בערב שמחת תורה תקע"ה נפל מחלון ביתו בנסיבות שלא הובררו מעולם. תלמידיו הפיצו את הטענה כי ניסה לקרב את הגאולה ונאבק עם מלאכים, בעוד שהן המתנגדים והן המשכילים לעגו לתקרית והיו משוכנעים כי השתכר. החוקר דוד אסף מעלה תאוריה אפשרית לפיה סבל מדיכאון ממושך וניסה להתאבד. החוזה שרד את הנפילה, אך גופו שותק והוא נפטר כעבור עשרה חודשים בתשעה באב. עם פטירתו, ירדה לובלין ממעמדה כמרכז חסידי. הוא נקבר בבית העלמין בלובלין, על הר הארמון.

עם מות אשתו שפרינצא, נשא לאישה בשלישית את בילה מימעלס. היו לו ארבעה בנים ובת, כולם מזוגתו השנייה: רבי ישראל, ששימש מעט באדמו"רות; רבי יוסף מטורטשין; אברהם, שנפטר בחיי אביו בט' בתשרי ה'תק"ע; בנו רבי צבי ובתו מרת שרה צירל, נישאה לרבי שמואל מקוריץ.

שיטתו

החוזה מלובלין גיבש שיטה עיונית מקורית סביב תורת הצדיק אותה למד ממוריו המגיד ר' דב בער ממזריטש ור' אלימלך מליז'נסק, אך הוסיף עליה ממדים חדשים והעמיק בה מניסיונו המעשי בהנהגת עדה בגליציה מאז שנות השמונים של המאה השמונה עשרה. בספריו "זאת זיכרון", "זיכרון זאת", ו"דברי אמת" הכתובים בחלקם כאוטוביוגרפיה, פרש את לבטיו בהנהגת הציבור ואת מחשבותיו אודות יסודות המחשבה המיסטית שההנהגה הצדיקית נשענת עליה.

דרכו בחסידות פנתה בעיקר אל השכבות העממיות. הוא הדגיש כי על ההמון להיות נאמן ודבוק בצדיקיו, לציית להם ולתמוך בהם. במקביל, תפקידו של האדמו"ר כמשפיע רווחה חומרית היה מרכזי בראיית עולם זו, עד כדי כך שעוני נחשב כסימן לאי-נחת מהבורא, והחסידים יכלו להגיע לתכליתם הרוחנית כמעט רק על ידי דבקות בצדיק. דרכו זו קוממה עליו מבקרים, כולל נאמנו "היהודי הקדוש", שייצג לבסוף גישה הפוכה בתכלית.

שמו וזכרו נערצים בעיקר בחסידויות פולין וגליציה שיצאו בעיקר מתלמידיו, ומכונה בהן: "הרבי מלובלין".

היחס אליו מצד תלמידיו

ההמון האמין כי בכוחו של "החוזה" לנבא עתיד, לחזות בעבר, לגלות את שושלת היוחסין של נשמת האדם ואת תיקונה מגלגול לגלגול, וכל זאת יכול היה לקרוא מעל מצחו של אדם או מעל פתק שהוגש לו. לפי מעשיות החסידים נקרא ה"חוזה" על שם שיכל לראות למרחקים עצומים בראייה טבעית, בזכות שמירת העיניים שנהג בצעירותו. על נפילתו ופטירתו (ופטירת חבריו המגיד מקוז'ניץ ורבי מנדל מרימנוב באותה שנה) מסופר בפי החסידים שזה היה עקב ניסיונם להביא את המשיח, והתערבותם השמימית במלחמת נפוליאון ברוסיה ברצונם להופכה לגוג ומגוג.[2] גם זכרונו הפך לאגדה ידועה. על "החוזה" נאמר מפי רבי אורי מסטרליסק (השרף), מתלמידיו המובהקים, שלובלין היא ארץ ישראל, חצר בית המדרש שלו היא ירושלים, בית המדרש עצמו הוא הר הבית, דירת "החוזה" - אולם העזרה וההיכל, וחדר "החוזה" – הם קודש הקודשים, וה' בעצמו מדבר מגרונו של "החוזה מלובלין".

היהודי הקדוש, תלמידו של החוזה, הוא גיבור הרומן ההיסטורי של מרטין בובר גוג ומגוג, והרומן מתמקד ביחסיו הנפתלים עם רבו.

מתלמידיו

ספריו

  • דברי אמת
  • זיכרון זאת
  • זאת זיכרון

ניגון המלאכים

בחצרות בית רופשיץ-צאנז ישנו ניגון שלימדו החוזה מלובלין, המכונה "ניגון המלאכים". הניגון מושר בטיש בליל שבת על הפיוט (מתוך זמירות השבת) "לאל אשר שבת". לניגון שתי נוסחאות, אחת מהירה וקלילה המושרת ברוב החצרות, ושנייה איטית יותר ובעלת קישוטים המושרת בחצרות דז'יקוב באבוב ווויז'ניץ, בשינויים קלים בין החצרות וכן בשינויים קלים במנגינה לצורך התאמתה למילים. בנוסף ירמיה דמן, שר ניגון זה בגרסה שונה, כפי שקיבלו מאביו ממסורת חסידות רוזבדוב.

הניגון בגירסת דז'יקוב:

{ % 0 \numericTimeSignature \tempo "Andante" 4 = 120 \time 4/4 \key d \major d'4 d'8 d'8 d'4 d'8 d'8 d'4 e'8 d'8 cis'4 d'4 e'4 e'4 e'4 e'4 b'8 b'4 b'8 a'4 g'4 a'2 fis'2 fis'2 e'4 d'4 e'8 e'4 fis'8 g'8 g'4 fis'8 e'1 g'8 g'4 fis'8 g'8 g'4 fis'8 e'1 fis'8 fis'4 e'8 fis'8 fis'4 e'8 d'1 fis'2 \times 2/3 {fis'4 [d'4 fis'4]} a'2 g'2 fis'4 e'4 \times 2/3 {g'4 [g'4 fis'4]} e'1 fis'8 fis'4 e'8 fis'8 fis'4 e'8 d'1 g'8 g'4 fis'8 g'8 g'4 fis'8 e'1 a'2 \times 2/3 {b'4 [a'4 g'4]} fis'2 e'2 a'2 \times 2/3 {b'4 [a'4 g'4]} fis'2 e'2 a'4 a'8 a'8 a'4 a'4 fis'1 }

משפחתו ושושלתו

תקופת חייו של הרב יעקב יצחק הורוביץ על ציר הזמן
ציר הזמןתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן


לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הפרק מתבסס על: Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 26-29, 68-70 והערות שוליים.‏; רחל אליאור, "בין היש לאין" (בקישורים החיצוניים).
  2. ^ בניגוד לדעת בעל התניא שתמך בצאר, וכן דעת תלמידם רבי נפתלי צבי מרופשיץ.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יעקב_יצחק_הורוביץ&oldid=19544940"