הרברט הובר

תבנית:מנהיג1 הרברט קלרק הובר (באנגלית: Herbert Clark Hoover;‏ 10 באוגוסט 1874 - 20 באוקטובר 1964) היה נשיאה ה-31 של ארצות הברית. בתקופת כהונתו כנשיא (1929 - 1933) פרץ השפל הגדול. התמשכות המשבר הכלכלי ובמידת מה גם תמיכתו בחוק היובש הביא להפסדו בבחירות שנערכו בשנת 1932 ולעלייתו של הנשיא הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט.

תולדות חייו

הובר נולד באיווה למשפחה קווייקרית. אמו הייתה ממוצא אירי ואנגלי, ואביו היה ממוצא גרמני ושווייצרי. הוריו נפטרו בילדותו, והוא גדל בבית דודו באורגון. את השכלתו כמהנדס מכרות רכש באוניברסיטת סטנפורד (בה, כך טען, היה התלמיד הראשון, כיוון שהיה הראשון לישון במעונות עם פתיחת האוניברסיטה). לאחר לימודיו עבד בסין. בתקופת מלחמת העולם הראשונה כיהן כראש מנהל המזון והתרופות האמריקאי ולאחריה כראש מנהל הסיוע האמריקאי לאירופה. ב-1921 התמנה לתפקיד מזכיר המסחר בממשלו של וורן הרדינג והמשיך בתפקידו זה גם אחרי בחירות 1924 (תחת ממשל קולידג') עד היבחרו לנשיאות.

בעקבות הודעת של קולידג' שלא יתמודד על תקופת כהונה נוספת, הודיע הובר על התמודדותו על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית. המתמודד העיקרי נגדו היה פרנק לואדן, אך הובר הפופולרי גבר עליו בקלות.

בבחירות לנשיאות התמודד הובר נגד אל סמית'. שני המתמודדים תמכו באנשי העסקים והבטיחו לסייע לחקלאים, לשנות את חוקי ההגירה ולשמר את ההתבדלות של ארצות הברית ביחסי החוץ. הם נבדלו ביחס לחוק היובש. סמית' קרא לביטול חוקי היובש בעוד הובר קבע שחוק היובש הוא ניסוי עם כוונות נאצלות. היותו של סמית' קתולי הביאה לו קולות קתוליים בערים, אך הביא להובר קולות של מתנגדי הקתוליות, ללא שהובר התייחס לנושא. הובר ניצח בבחירות עם 58% מהקולות, תוך זכייה בכמה ממדינות הדרום, פלורידה, צפון קלוריינה, וירג'יניה, טקסס וטנסי, שהיו מאחזים של המפלגה הדמוקרטית. היסטוריונים מייחסים את ניצחונו של הובר לפופולריות שלו, לכלכלה הפורחת ולשסעים במפלגה הדמוקרטית.

לאחר פרוץ המשבר הכלכלי בארצות הברית ב-1929 ראו אמריקאים רבים בהובר ובשלטונו הרפובליקני-ליברלי את האחראי לפרוץ המשבר. על שמו נקראו בלעג ערי הובר ושמיכות הובר.

למרות התנגדותו להתערבות ארצות הברית במלחמה באירופה עמד הובר בראש קונסורציום של שלושה ארגוני סיוע ובריאות שהעבירו מזון וסיוע לפליטים פולנים שנמלטו מפולין הכבושה.

הובר נפטר בשנת 1964 בניו יורק, בגיל 90.

כשר המסחר

הובר השתייך לזרם ההגותי והפוליטי שכונה "מתקדם" (forward-looking) או "פרוגרסיבי". כמהנדס מכרות מצליח בעברו, היה שותף לתפישה הרווחת כי הממשלה יכולה וכשירה לנהל את המדינה באופן מדעי, יעיל ומדויק, ממש כפי שמנהלים מכרה או פרויקט הנדסי. כרבים אחרים, סבר אף הובר כי ביישום נכון, ניתן להבטיח שגשוג כלכלי מתמיד וחופש משפל כלכלי.

לתפישותיו של הובר היה גם קשר למסורת ארוכת שנים של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. מפלגה זו דגלה, עוד מגלגולה כמפלגה הוויגית תחת הנהגתו של קליי, בפעולות יזומות של "שיפור פנימי" (internal improvement, עבודות יזומות ומיזמי בנייה, תחבורה ותשתית), במדיניות של הזרמת כספים מוגברת על ידי בנק מרכזי, ובהעלאה ניכרת של מכסי המגן.

בתקופת כהונתו כשר המסחר, תחת ממשלי הרדינג וקולידג', התבלט הובר בתמיכתו ב"תחרות יעילה". לדידו, תחרות כזו הייתה צריכה להיות מבוססת על הסכמה ושיתוף פעולה בין עסקים, במקום תחרות "בזבזנית". כינון קרטלים ומונופולים בחסותה ובפיקוחה של המדינה, סבר, ישפרו את איכות השירות והמוצרים וימנעו את הבזבוז, לתפישתו, הכרוך בתהליך ההתחרות.

אחד הצעדים המרכזיים לתפישתו של הובר היה "עבודה יזומה" במיזמים ממשלתיים או במימון ממשלתי. בתחילת כהונתו כשר המסחר, כינס הובר ועידה בנושא אבטלה, שגיבשה המלצות מדיניות כאלו. המלצות הוועדה לא נשאו פרי כלשהו, כיוון שהשפל, עילת התכנסותה, נמוג במהירות, עוד לפני שהיה סיפק ביד הוועדה ליישם את החלטותיה. בעקבות דו"חות, מחקרים וספרים שהניבה הוועדה, עם זאת, הועלו מספר הצעות לשימוש נרחב בעבודות ציבוריות. בסנאט ובקונגרס הועלו חוק קניון (דצמבר 1921), חוק זילמן (1922), תוכנית הייצוב של ויסקונסין ומסצ'וסטס (1923), חוק תכנון עבודות ציבוריות של פפר וקוזנס (1925, 1926), ושלושה חוקים של הסנטור וגנר (1928). כל ההצעות נתמכו וגובו על ידי הובר.

במהלך כהונתו כשר המסחר פעל הובר להעלאת אחוז בעלי הבתים בארצות הברית. ביוזמתו הוגמשו הכללים למתן משכנתאות והורחבה הבנייה של בתים למכירה.

התמודדות הובר עם השפל הגדול

ערך מורחב – השפל הגדול: תקופת הובר

הובר לא האמין בהתערבות ממשלתית ככלי היחידי לשינוי המצב הכלכלי. הוא הסתייג מחקיקה פדרלית נמרצת שתפגע בעקרונות השוק החופשי, אך האמין שלממשלה יש תפקיד בניסיון לייצב את המצב הכלכלי. הוא דגל בשיתוף פעולה בין בעלי מפעלים, עובדים והממשלה כדי ליצור מציאות כלכלית אחרת.

לגבי מדיניות הרווחה, הוא האמין שהדרך הטובה ביותר לסייע לנפגעי השפל הגדול היא באמצעות "ארגוני הסיוע ההתנדבותיים לעזרה לחלשים." הממשלה יכולה לעודד ארגונים אלה ולתאם את פעולותיהם, אך היוזמה והסיוע הראשוניים צריכים לצאת מהקהילות עצמן. "זו תמיד הייתה הדרך האמריקנית", כך אמר.

בבחירות לנשיאות ב-1932 שוב מונה הובר למועמד הרפובליקנים לנשיאות, אולם הפסיד בבחירות למועמד הדמוקרטים פרנקלין דלאנו רוזוולט כשהובר זוכה ל-39.7 אחוז מהקולות לעומת 57.4 אחוז לרוזוולט. בחבר האקטורים הפסדו היה אף גדול יותר 59 לעומת 471. באותן בחירות הדמוקרטים זכו גם בשליטה בסנאט והעמיקו את שליטתם בבית הנבחרים.

לאחר הנשיאות

לאחר ההספסד הובר שב לביתו בקמפוס של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שם הוקם בין היתר מכון הובר. יחסיו של הובר עם רווזולט היו מתוחים. רוזוולט לא הזמינו לטקס חנוכת סכר הובר, שבנייתו החלה בימי הובר. הסכר נקרא בתחילה "סכר בולדר" (השם שונה להובר רק ב-1947). הוא ביקר את מדיניותו הכלכלית של מחליפו רוזוולט וכן תקף את התנהלות ארצות הברית תחת רוזוולט במלחמת העולם השנייה. יחסיו של הובר עם יורשו של רוזוולט הארי טרומן היו טובים יותר. לבקשת טרומן סייר בגרמניה לאחר כניעתה במלחמה כדי להמליץ על הנדרש לכלכל את הארץ. הוא התנגד לרעיונות להחזיר את גרמניה לעידן הטרום תעשייתי. בשנת 1948 מינה אותו טרומן לראש ועדה שארגנה מחדש את משרדי הממשלה על מנת ליעל אותם. הובר שימש גם יועץ לממשל הנשיא דוויט אייזנהאואר.

הובר נפטר ב-20 באוקטובר 1964 בניו יורק כשהוא בן 90 שנה, הוא נקבר במקום הולדתו באיווה.

קישורים חיצוניים

• ביוגרפיה, באתר הבית הלבן (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.