יהודה המכבי

ניצחונו של יהודה המכבי, באיור מעשה ידי גוסטב דורה

הממלכה היהודית בתקופת יהודה

יהודה המכבי (או המקבי, ביוונית: Ιούδας ο Μακκαβαίος‏; ? - 160 לפני הספירה), אסטרטג, מצביא, מהפכן ומנהיג יהודי שעמד בראש הכוחות היהודיים במרד החשמונאים, שהחל בתגובה לגזירות אנטיוכוס הרביעי. הוביל את העם היהודי במחוז יהודה להקמת צבא ולהישגים צבאיים ופוליטיים שסללו את הדרך להקמת המד קוק

קורות חייו

יהודה המכבי נולד למשפחת כהנים ממשמרת יהויריב, שמושבה במודיעין שבהרי יהודה, והיה השלישי מחמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. הוא הרים את נס המרד כנגד שלטונו של אנטיוכוס הרביעי.

מקור השם מכבי

יש סברות אחדות למקור השם "מכבי". המילה העברית המקורית אינה ידועה, וכל שנותר הוא המילה היוונית Μακκαβαῖος, שניתן לתעתקה לשפה העברית בחזרה כ"מכבי" או כ"מקבי". לשתי הצורות פירושים אפשריים:

מקבי מפורש בתור כינוי ליהודה משום היותו "כמקבת (פטיש) על ראשי אויבי עמו" (ככינויו של קרל מרטל - קרל הפטיש), או כמו בפסוק "פי ה' ייקבנו" (ישעיה ס"ב, ב) ואז מקבי הוא קיצור של "מקביה" ופירושו נקיבת האל, ובלשון חז"ל הביטוי "יקוב הדין את ההר" משמש לעמידה חזקה על העיקרון. הסבר אלטרנטיבי לצורה "מקבי" היא על שום צורת ראש הוולד, שלעתים דומה לפטיש - ואולי כך היה במקרה של יהודה הצעיר. א' מברך ("הצופה" ד', חנוכה תש"ם) הציע כי מקור השם בטעות של התרגום הרומי: במקום יהודה "המצביא" העתיקו "המקבי", בחילוף צ' בק', כרגיל ברומית (כגון ציצרו-קיקרו).

מכבי מוסבר באופן מסורתי על פי הפירוש המובא בספר יוסיפון הטוען כי מדובר בראשי תיבות של הפסוק "מי כמוך באלים יהוה" (שמות, ט"ו יא). על פי האגדה, פסוק זה היה רשום על סמל המורדים. הצעה אחרת היא כי מדובר בראשי תיבות של שמו של ראש משפחת החשמונאים, אביו מתתיהו כהן בן יוחנן, הידוע יותר בשם מתתיהו החשמונאי.

יהודה כמנהיג המרד

דמותו של יהודה המכבי על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"ב" משנת 1961 בעיצובו של אשר קלדרון

יהודה המכבי בבית הכנסת אור תורה בעכו

במהלך מרד החשמונאים מרדו קבוצות שונות מתושבי אזור יהודה הן בשלטון ההלניסטי ששלט בארץ באותה עת, הן בשלטון היהודי המקומי המתייוון, שניסה להשליט בארץ את מדיניות ההתבוללות שלו. עוד לפני פרוץ המרד, כאשר מנלאוס, הכהן הגדול המתייוון, פרע פרעות באוכלוסיית ירושלים בסיוע כוחות צבא סלאוקים, נמלט יהודה מהעיר בלווית תשעה חברים,

ויברח את המדבר. כחיות בהרים חי הוא ואשר אתו, והעשׂב היה מאכלם כל העת, לבלתי-היות להם חלק בטומאה.

— מק"ב ה כז; בתרגום אברהם כהנא

בשנת 165 לפנה"ס, שנה לאחר תחילת המרד, נפטר מתתיהו, שהיה המפקד ויוזם המרד. מתתיהו מסר את הנהגת המרד ליהודה, אף על פי שהוא לא היה בנו הבכור. ההסבר שנתן מתתיהו לבחירה זו היה:

יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה

— ספר חשמונאים א, ב, סח; בתרגום יצחק זעקיל פרענקיל

בספר החשמונאים מתואר יהודה (כהסבר נוסף לבחירתו כמנהיג):

"כגור אריה ישאג לטרף, וימוגו הפושעים מפחדו"

עם בחירתו למנהיג, שינה את טקטיקת הלחימה של המורדים. בעוד שבשנת המרד הראשונה נלחמו המורדים במלחמת גרילה, ולא העזו להתייצב בקרב גלוי נגד הסלאוקים (עיקר אופי פעולתם של המורדים בהנהגת מתתיהו היה התנפלויות פתע על כפרים ועיירות, כדי להרוס את מזבחות היוונים), למד יהודה את שיטות הלחימה של הצבא היווני, והחל ליזום מתקפות פתע כנגד הכוחות הסלאווקים. זאת מאחר שלחימה פנים מול פנים חזיתי מול הצבא היווני המאומן והגדול הייתה חסרת-סיכוי. יהודה ניצל בצורה מתוחכמת את אזורי ההר בהם ניתן להסוות כוחות גרילה, וערך מארבים, פשיטות והתקפות פתע, תוך התמחות בקרבות לילה.

ניצחונות ראשונים

ההזדמנות הראשונה של יהודה המכבי לבחון את טקטיקת הלחימה שלו הייתה בקרב בואכה שומרון. צבאו של אפולוניוס, מושל שומרון שהגיע מצפון, שיצא לפעולת עונשין או ניסה להגיע לירושלים, הותקף והושמד כולו במארב שערך יהודה המכבי בציר שמוביל משכם לירושלים (לפי אבי-יונה במעלה לבונה או בואדי חרמיה לפי אבישר). לפי המסופר, יהודה הרג את אפולוניוס בקרב זה ולקח ממנו את חרבו והשתמש בה בכל קרבותיו. בעקבות הקרב שלח אנטיוכוס כנגד יהודה את המצביא סירון. סירון, בראש צבא הגדול פי שניים מצבאו של אפולוניוס, התקדם לעבר ירושלים מכיוון השפלה.

בעוד שחיילי יהודה חששו ממפגש עם צבא סירון עודד יהודה את חייליו באמרו:

הם בוטחים על המונם ועל רוב חיילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו. ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תעצרון מפניהם, כי השמד ישמידם ה' לעינינו.

סירון וצבאו הופתעו על ידי כוחותיו של יהודה במעבר הרים ליד בית חורון - קרב הידוע כקרב בית חורון - וניגפו והובסו באופן מוחץ.

קרב אמאוס

בקרב אמאוס (בשטח מנזר אמאוס ליד לטרון), שנחשב לאחד מניצחונותיו החשובים של יהודה, נלחם יהודה בצבא בראשותו של הגנרל גורגיאס. על פי ספר מקבים א', הכוחות הסלאוקים מנו כ-40 אלף רגליים וכ-7,000 פרשים (מספר שהחוקרים מטילים בספק) בעוד שליהודה היה כוח שמנה כ-6,000 לוחמים. כוחו של יהודה התארגן במצפה הסמוכה. גורגיאס היה כה בטוח בניצחונו, עד שהביא עמו לקרב סוחרים פיניקים במטרה שאלה ייקנו ממנו עבדים יהודים לאחר הניצחון בקרב.

כשדווח ליהודה כי גורגיאס לקח 5,000 איש מצבאו והשאר נותרו במחנה, הבין שבכוונת גורגיאס להפתיע אותו בלילה, והורה לאנשיו לנטוש את המחנה אך להשאיר את מדורות המחנה דולקות על פי גרסת יוסף בן מתתיהו. כשגורגיאס הגיע למחנה המכבים הוא הסיק שהם מיהרו לברוח, כך שלא הספיקו לכבות את המדורות, ולכן החליט לרדוף אחריהם לתוך ההרים בעוד שיהודה וצבאו היו כבר בדרכם למחנהו שלו. יהודה חיכה בלילה מדרום לאמאוס מספר שעות, גם כדי לאושש את אנשיו מהמסע הקשה והנמרץ, ויצא למתקפה עם עלות השחר.

כשהתקרבו למחנה הסלאוקי נדהמו לוחמיו של יהודה מאיכות כלי הנשק וממספרם של לוחמי הצבא היווני שנותרו במחנה. יהודה הבחין בחששות של צבאו ופנה אליהם:

אל תיראו מפני המונם, ואל תחפזו מפני רוב כוחם. זכרו את אבותינו אשר הצילם ה' על ים סוף ברדוף פרעה אחריהם ברכבו ובפרשיו. קומו נא ונצעק אל ה' אלוהינו לתת לנו חסד ורחמים, ויזכור את בריתו אשר כרת את אבותינו, וישמיד את כל החיל הזה לעינינו. למען ידעו העמים כולם כי ה' הוא האלוהים הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו.

— מקבים א' ד' 8-11

הצבא היווני שנשאר במחנה הופתע, 9,000 לוחמים סלאוקים נהרגו על פי מקבים א', והיתר נמלטו אל השפלה. כאשר גורגיאס וכוחותיו שבו למחנה מותשים מהחיפוש, חיכו להם במחנה המכבים, והצבא הסלאוקי המופתע שראה מראש ההר את כל המחנה עולה באש, סבר כי כל החיילים שהיו במחנה נהרגו, ולכן כוחות אלה נמלטו ללא קרב.

קרב זה הביא להתמוטטות השליטה הסלאוקית ביהודה, ולניתוק כל הדרכים לבירה. הניצחון העלה את קרנו וחיזק את מעמדו של יהודה המכבי בקרב העם, וחוגים רחבים שהיססו להצטרף אליו לפני כן עשו זאת אז. על פי ברוך קנאל תוצאות הקרב היו הצטיידות בציוד ונשק שהספיקו לכל לוחמיו ולכל אלו שהצטרפו אליו. כל העם מלבד המתיוונים בירושלים היו עתה לפקודת יהודה, והמצור על החקרא הושלם אף מכיוון דרום.

על פי משה דוד הר לקרב הזה היו תוצאות פוליטיות חשובות. מערכת אמאוס ותוצאותיה על האוכלוסייה היהודית הבהירה לשליטים הסלאוקים כי גזירות הדת של אנטיוכוס היו שגיאה מדינית קשה, שקוממו כנגדם כמעט את כל תושבי יהודה, דבר שהשלטון לא ציפה לו. ולכן יש מקום להשערה של החוקרים כי איגרתו של אנטיוכוס אפיפנס לגרוסיה (מועצת הזקנים) של היהודים (מקבים ב יא כז-לג), לביטול הגזרות הדתיות וחנינה לאיכרים, נשלחה בעקבות קרב זה.

ביסוס ממלכת יהודה

שחרור ירושלים וכיבושים אחרים

יהודה המשיך בניצחונותיו, הצליח לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתיוונים היהודים, טיהר את בית המקדש. בעקבות הטיהור חגגו כוחות החשמונאים את חנוכת המקדש - לימים חג החנוכה בשנת ג'תרמ"ו - 164 לפנה"ס.

יהודה יצא למזרח לכיבוש הגלעד, הרי אדום ופלשת, ושלח את שמעון התרסי אחיו לצפון לטהר את הגליל. קרבות אלה אפשרו יצירת ממלכה יהודית בעלת שטח רציף בשליטתם של יהודה ואחיו.

בתגובה לניצחונותיו של יהודה נערך קרב נוסף בבית זכריה, ובפיקודו של המצביא ליסיאס השתתפו על פי מקבים א' 100,000 רגליים, 20,000 פרשים ו-32 פילי מלחמה, מטעם הכוחות הסלאוקים שנשלחו על ידי אנטיוכוס החמישי. בקרב בית זכריה נהרג אחיו של יהודה, אלעזר המכבי, לאחר שנרמס על ידי פיל. בקרב זה הפסידו כוחות החשמונאים וליסיאס צר על ירושלים. המצור הסתיים בשל הפיכה שנערכה בסוריה שבה פיליפוס תפס את השלטון וכלא את אנטיוכוס החמישי. בשל הפיכה זו נאלץ ליסיאס להגיע להסכם עם יהודה, ולפיו ירושלים ניתנה ליהודים. כמו כן, ליהודים ניתן בה חופש דתי.

זמן קצר לאחר השבת השלטון בסוריה לאנטיוכוס ה-5 מידי פיליפוס, מרד באנטיוכוס דמטריוס הראשון ותפס את השלטון. דמטריוס שלח את המצביא בקכידס לכבוש את ירושלים. יהודה נמנע מלהתעמת עם בקכידס בשל כוחו העודף, ובקכידס הסתפק בפעולת עונשין בבית זית.

דמטריוס שלח את ניקנור, אחד ממפקדיו המנוסים להילחם בחשמונאים. בהתחלה חשש ניקנור מקרבות ישירים עם יהודה המכבי (ניקנור נכח בקרב אמאוס בצעירותו) ועל כן פתח בשורת פגישות עם יהודה במטרה, לדברי יוסף בן מתתיהו, לרכוש את אמונו וכך להרגו בהפתעה. בעקבות הפגישות הרבות רחש ניקנור הערצה ליהודה. ניקנור היה כנראה היחיד בין המפקדים הסלאוקים שאיים להחריב את בית המקדש. בעקבות איום זה יהודה נמנע מלצור על ירושלים, וחיכה לשעת כושר בה יוכל לתפוס את ניקנור מחוץ לירושלים. למרות השיחות לבסוף נערכו ביניהם מספר קרבות. בקרב האחרון קרב כפר שלמא נחל ניקנור תבוסה, ונהרג על ידי יהודה.

הניצחון בקרב חדשה דחק את הסלאוקים להיאחזות בודדת שנותרה בידם, מצודת החקרא ואילו כל ארץ יהודה נפלה עתה תחת שלטונם הישיר של המורדים. בהפוגה שארכה כשנה ניסה יהודה המכבי לבסס את מעמדו. שיאו היה שליחת משלחת לרומי וכריתת ברית איתה, ההסכם נחתם ברומא ונכתב על לוחות נחושת שנשלחו לירושלים.

מות יהודה המכבי

הכוחות הסלאוקים בפיקודו של המצביא בקכידס תקפו שוב את יהודה. על פי מקבים א' מרבית חיילי יהודה (2,200 מתוך 3,000) נסו מפני צבאו של בקכידס שמנה כ-20,000 רגליים ו-2,000 פרשים. על פי חוקרים מודרניים חיילי יהודה מנו כ-3,000 איש. אנשי יהודה התחננו לפני יהודה שלא יצא לקראת בקכידס, אלא ייסוג וידחה את הקרב. אולם יהודה שכנראה חשש שבקכידס יעשה שפטים באנשי יהודה, כפי שכבר עשה באנשי הארבל, אם ישתמט מהקרב, אמר:

חלילה לי מעשות זאת, לנוס מהם, ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו ואל יהי כבודנו לכלימה

— מקבים א' ט 10

יהודה המכבי תקף את האגף הימני של הצבא הסלאוקי בניסיון להרוג את בקכידס. האגף נסוג ויהודה ניהל מרדף אחריו. בינתיים האגף הימני של הצבא הסלאוקי שניצח בצד שלו, כיתר בתנועת מלקחים את יהודה ואנשיו, והאגף שנסוג חזר והתקיף שוב. נראה כי היה זה מהלך טקטי מזהיר של בקכידס. וכך יהודה מצא את עצמו בקרב מלפנים ומאחור, בלי יכולת ליסוג, כנגד הכוחות העדיפים עליו. בקרב זה, קרב אלעשה (160 לפנה"ס) נהרג יהודה המכבי.

אחיו לקחו את גופתו מהאויב על פי הסכם, ונשאו אותה למודיעין עיר הולדתו, לקבורה לצד אביו.

על מותו של יהודה נאמר בספר מקבים א':

וַיִסְפְּדוּ לוֹ וַיִבְכּוּ אוֹתוֹ כֹּל-יִשְׂרָאֵל בְּכִי גָדוֹל וַיִּתְאַבְּלוּ יָמִים רַבִּים וַיֹּאמֵרוּ: 'אֵיךְ נָפַל רַב מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל!'; וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוּדָה וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַגְּבוּרוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְּדוּלָּתוֹ לֹא נִכְתָּבוּ כִּי-רַבִּים הָיוּ מְּאֹד

— מקבים א' ט' 20-22

לטענת יוסף בן מתתיהו, יהודה קיבל את הכהונה הגדולה לאחר מותו של הכהן הגדול אלקימוס. הוא מוסיף לכך שיהודה "מת לאחר שהחזיק בכהונה הגדולה שלוש שנים" ומסכם את מהות פועלו:

”איש גיבור ובעל־מלחמה גדול...קיבל עליו לפעול ולסבול הכול למען חירות בני עמו. וזו גבורתו של האיש שהניח אחריו מצבת זיכרון גדולה ביותר - שגאל את עמו והוציאו משעבודם של המוקדונים.”

אחיו של יהודה יונתן הוופסי ושמעון התרסי קיבלו על עצמם את הנהגת המרד. אם נראה כי המרד דוכא, ולמשך מספר שנים יהודה הייתה בשליטה חזקה של הסלאוקים, תחת עינו הפקוחה של בקכידס, בסופו של דבר בקכידס שלא הצליח להכניע את החשמונאים, במספר קרבות, החליט להתפשר עמם ולתת להם מעמד מנהיגותי לא רשמי, שהיה הפתח לעצמאות מדינית.

יהודה המכבי בתנועה הציונית

עם עליית הציונות בסוף המאה התשע-עשרה, דמותו של יהודה הודגשה. היותו לוחם אמיץ שנטל את גורלו בידיו, לחם בצבאות זרים ואף ניצח אותם, הייתה הדמות שרבים מהוגי הציונות חיפשו: יהודי חדש, לוחם, בריא, גברי שאינו מחכה לביאת המשיח אלא מביא בעצמו את הגאולה. לכן אימצה הציונות את חג החנוכה כחג לאומי המציג את החשמונאים (שכונו בפיהם "מכבים") כיהודים פעילים.

תפיסתו של יהודה כלוחם גברי וחזק הובילה ליצירת תנועת הספורט "מכבי" שנקראה על שמו, כחלק מהניסיון ליצור יהודי חדש על פי דגם יהדות השרירים.

יהודה המכבי בספרות

שני רומנים היסטוריים נכתבו אודות יהודה המכבי ואחיו: ספרו של הווארד פאסט מ-1948 "אחי גיבורי התהילה" מספר את סיפורו של מרד המכבים מפיו של האח היחידי ששרד, שמעון. הספר תורגם ויצא לאור בעברית בשנת 1959; בשנת 2014 יצא לאור ספרו של עמית ארד "אריות יהודה - סיפורם המופלא של המכבים".

ספר עיון הסוקר את קרבות יהודה המכבי הוא ספרו של בצלאל בר-כוכבא "מלחמות החשמונאים - ימי יהודה המכבי" משנת 1980.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהודה המכבי בוויקישיתוף

• בצלאל בר-כוכבא, ‏תאור קרב זכריה: המצאה ספרותית או מציאות היסטורית?, קתדרה 86, ינואר 1998
• ד"ר חיים מ. י. גבריהו, יהודה המכבי - סמל לגבורה בישראל, מחניים פ"ז, תשכ"ד, באתר דעת
• 'מאי חנוכה? על מרד המקבים.', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.