הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924 – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 54: שורה 54:
כשקולידג' נבחר להיות נשיא, התמזל מזלו בכך שהיה לו קבינט יציב שלא הוכתם מהשערוריות בממשל הרדינג. הוא זכה בלב הציבור בעזרת מעורבתו בשביתת הכורים בפנסילבניה, למרות שמושל המדינה, ג'יפורד פינצ'וט, היה האחראי לרוב המשא ומתן עם איגוד הכורים. אבל הפלגים השמרניים בתוך המפלגה הרפובליקנית עדיין פקפקו בשמרנותו של הנשיא החדש, בשל עברו הליברלי-יחסית בזמן כהונתו כמושל מסצ'וסטס. קולידג' גם לא היה המועמד המועדף שלהם לתפקיד סגן הנשיא ב-1920; הסנאטור ארווין לינרוט היה המועמד של מנהיגי המפלגה באותה השנה, אבל הצירים התנגדו לו. למרות זאת, קולידג' גם לא היה פופולרי בקרב האגפים הליברליים והפרוגרסיביים במפלגה. לאחר ניצחונותיהם של המועמדים הפרוגרסיביים בבחירות של 1922, הם התנגדו להמשך מדיניותו של הרדינג. בסתיו 1923, הסנאטור חירם ג'ונסון מקליפורניה הכריז על כוונתו להתמודד מול קולידג' בבחירות המקדימות, זאת בעוד שחבריו של הסנאטור רוברט לה פולט כבר תכננו להקים מפלגה שלישית.
כשקולידג' נבחר להיות נשיא, התמזל מזלו בכך שהיה לו קבינט יציב שלא הוכתם מהשערוריות בממשל הרדינג. הוא זכה בלב הציבור בעזרת מעורבתו בשביתת הכורים בפנסילבניה, למרות שמושל המדינה, ג'יפורד פינצ'וט, היה האחראי לרוב המשא ומתן עם איגוד הכורים. אבל הפלגים השמרניים בתוך המפלגה הרפובליקנית עדיין פקפקו בשמרנותו של הנשיא החדש, בשל עברו הליברלי-יחסית בזמן כהונתו כמושל מסצ'וסטס. קולידג' גם לא היה המועמד המועדף שלהם לתפקיד סגן הנשיא ב-1920; הסנאטור ארווין לינרוט היה המועמד של מנהיגי המפלגה באותה השנה, אבל הצירים התנגדו לו. למרות זאת, קולידג' גם לא היה פופולרי בקרב האגפים הליברליים והפרוגרסיביים במפלגה. לאחר ניצחונותיהם של המועמדים הפרוגרסיביים בבחירות של 1922, הם התנגדו להמשך מדיניותו של הרדינג. בסתיו 1923, הסנאטור חירם ג'ונסון מקליפורניה הכריז על כוונתו להתמודד מול קולידג' בבחירות המקדימות, זאת בעוד שחבריו של הסנאטור רוברט לה פולט כבר תכננו להקים מפלגה שלישית.


קולידג' החליט לחסל את האיום מצד ג'ונסון בכך שניסה לזכות לתמיכה מצד ליברלים. הוא התחבר אל הסנאטור וויליאם בורה מאיידהו, וניסה לדבר על פיוס עם ברית המועצות בדצמבר כדי לזכות בתומכיו. למרות שברית המועצות הייתה מוכנה לכך, מזכיר המדינה, [[צ'ארלס אוונס יוז]], דחה את המדיניות הזאת. בורה עמד לנטוש את קולידג', אבל גילויי השחיתות בקרב הממשל הקודם שכנעו אותו להישאר ולנסות לשכנע את קולידג' להתקרב יותר לצד הליברלי. קולידג' עצמו נראה מהוסס בנוגע לתמיכה באחת מהדרכים. [[נאום מצב האומה]] שלו בינואר לא היה ליברלי או שמרני. הוא הבטיח לבורה שוב ושוב שיפטר את התובע הכללי, הארי דונהארטי, שנחקר כבר פעמיים בידי הממשלה. בנאום לכבוד יום הולדתו של [[אברהם לינקולן]], קולידג' הבטיח שיפעל למען ניקיון כפיים, וכך הצליח לשמור את בורה לצידו עד שלא חשש מהשפעתו. קולידג' היה מספיק חזק כדי להחליף לא רק את חברי הממשלה המושחתים אלא גם עסקני מפלגה בוועידה הלאומית ואנשים בדרגים הגבוהים של המפלגה, כשהוא מקדם במקומם את נאמניו; קולידג' יצר ממשלה שמרנית שלא הייתה קשורה למנגנון המפלגתי. בניסיון לשמור על חלק מהליברלים אצלו, הוא הציע לבורה להיות סגנו. הסנאטור דחה זאת, וסירב לתמוך בקולידג' בוועידה הרפובליקנית. לאחר מכן בורה סירב גם להיות נוכח בוועידה.
קולידג' החליט לחסל את האיום מצד ג'ונסון בכך שניסה לזכות לתמיכה מצד ליברלים. הוא התחבר אל הסנאטור וויליאם בורה מאיידהו, וניסה לדבר על פיוס עם ברית המועצות בדצמבר כדי לזכות בתומכיו. למרות שברית המועצות הייתה מוכנה לכך, מזכיר המדינה, [[צ'ארלס אוונס יוז]], דחה את המדיניות הזאת. בורה עמד לנטוש את קולידג', אבל גילויי השחיתות בקרב הממשל הקודם שכנעו אותו להישאר ולנסות לשכנע את קולידג' להתקרב יותר לצד הליברלי. קולידג' עצמו נראה מהוסס בנוגע לתמיכה באחת מהדרכים. [[נאום מצב האומה]] שלו בינואר לא היה ליברלי או שמרני. הוא הבטיח לבורה שוב ושוב שיפטר את התובע הכללי, הארי דוהרטי, שנחקר כבר פעמיים בידי הממשלה. בנאום לכבוד יום הולדתו של [[אברהם לינקולן]], קולידג' הבטיח שיפעל למען ניקיון כפיים, וכך הצליח לשמור את בורה לצידו עד שלא חשש מהשפעתו. קולידג' היה מספיק חזק כדי להחליף לא רק את חברי הממשלה המושחתים אלא גם עסקני מפלגה בוועידה הלאומית ואנשים בדרגים הגבוהים של המפלגה, כשהוא מקדם במקומם את נאמניו; קולידג' יצר ממשלה שמרנית שלא הייתה קשורה למנגנון המפלגתי. בניסיון לשמור על חלק מהליברלים אצלו, הוא הציע לבורה להיות סגנו. הסנאטור דחה זאת, וסירב לתמוך בקולידג' בוועידה הרפובליקנית. לאחר מכן בורה סירב גם להיות נוכח בוועידה.


בנוסף לכך, היה על קולידג' לבנות מחדש את התשתית הארגונית של המפלגה שלו. ווילאם באטלר, יו"ר המפלגה, לא הפגין חיוניות מספקת בתפקיד, וקולידג' נאלץ ללכד את מפלגתו. הוא היה צריך לבסס את שליטתו במפלגה כדי להבטיח את מועמדותו.
בנוסף לכך, היה על קולידג' לבנות מחדש את התשתית הארגונית של המפלגה שלו. ווילאם באטלר, יו"ר המפלגה, לא הפגין חיוניות מספקת בתפקיד, וקולידג' נאלץ ללכד את מפלגתו. הוא היה צריך לבסס את שליטתו במפלגה כדי להבטיח את מועמדותו.

גרסה מ־11:57, 24 בדצמבר 2016

‹ 1920 ארצות הבריתארצות הברית 1928 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924
4 בנובמבר 1924

בסך הכול היו 531 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח
 
מועמד ג'ון ויליאם דייוויס קלווין קולידג'
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא וירג'יניה המערבית מסצ'וסטס
סגן צ'ארלס בריאן צ'ארלס דוז
אלקטורים 136 382
מספר הקולות 8,386,242 15,723,789
אחוזים 28.8% 54.0%

חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: קלווין קולידג'

בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1924, שהתרחשו ב-4 בנובמבר 1924, ניצח הנשיא המכהן קלווין קולידג', המועמד הרפובליקני. קולידג' מונה לנשיאות בשנת 1923 לאחר מותו של הנשיא הקודם, וורן הרדינג. לקולידג' ניתן קרדיט על הכלכלה המשגשגת מבית והיעדר משברים מחוץ. הפיצול במפלגה הדמוקרטית עזר לו. המועמד הדמוקרטי היה ג'ון דייוויס, חבר קונגרס לשעבר ודיפלומט אנונימי ממערב וירג'יניה. בגלל שדייוויס היה שמרן, כמה דמוקרטים ליברליים פרשו מהמפלגה והחליטו לתמוך במועמדותו של הסנאטור מוויסקונסין, רוברט לה פולט, שהיה המועמד של המפלגה הפרוגרסיבית. אלו היו הבחירות הנשיאותיות הראשונות שבהן כל האינדיאנים היו אזרחי ארצות הברית ויכלו להצביע. הפרש הניצחון של קולידג', 25.2%, הוא אחד מהגדולים ביותר אי פעם.

פרשנים פוליטיים טוענים שבחירות אלו היו נקודת השיא של השמרנות האמריקאית, כיוון ששני המועמדים היו שמרנים, תמכו בהפחתת המעורבות הממשלתית ובהפחתת מיסים. רוברט לה פולט, המועמד השלישי, הביע דעות נגדיות לכך.

מועמדים

מועמדים רפובליקניים

כשקולידג' נבחר להיות נשיא, התמזל מזלו בכך שהיה לו קבינט יציב שלא הוכתם מהשערוריות בממשל הרדינג. הוא זכה בלב הציבור בעזרת מעורבתו בשביתת הכורים בפנסילבניה, למרות שמושל המדינה, ג'יפורד פינצ'וט, היה האחראי לרוב המשא ומתן עם איגוד הכורים. אבל הפלגים השמרניים בתוך המפלגה הרפובליקנית עדיין פקפקו בשמרנותו של הנשיא החדש, בשל עברו הליברלי-יחסית בזמן כהונתו כמושל מסצ'וסטס. קולידג' גם לא היה המועמד המועדף שלהם לתפקיד סגן הנשיא ב-1920; הסנאטור ארווין לינרוט היה המועמד של מנהיגי המפלגה באותה השנה, אבל הצירים התנגדו לו. למרות זאת, קולידג' גם לא היה פופולרי בקרב האגפים הליברליים והפרוגרסיביים במפלגה. לאחר ניצחונותיהם של המועמדים הפרוגרסיביים בבחירות של 1922, הם התנגדו להמשך מדיניותו של הרדינג. בסתיו 1923, הסנאטור חירם ג'ונסון מקליפורניה הכריז על כוונתו להתמודד מול קולידג' בבחירות המקדימות, זאת בעוד שחבריו של הסנאטור רוברט לה פולט כבר תכננו להקים מפלגה שלישית.

קולידג' החליט לחסל את האיום מצד ג'ונסון בכך שניסה לזכות לתמיכה מצד ליברלים. הוא התחבר אל הסנאטור וויליאם בורה מאיידהו, וניסה לדבר על פיוס עם ברית המועצות בדצמבר כדי לזכות בתומכיו. למרות שברית המועצות הייתה מוכנה לכך, מזכיר המדינה, צ'ארלס אוונס יוז, דחה את המדיניות הזאת. בורה עמד לנטוש את קולידג', אבל גילויי השחיתות בקרב הממשל הקודם שכנעו אותו להישאר ולנסות לשכנע את קולידג' להתקרב יותר לצד הליברלי. קולידג' עצמו נראה מהוסס בנוגע לתמיכה באחת מהדרכים. נאום מצב האומה שלו בינואר לא היה ליברלי או שמרני. הוא הבטיח לבורה שוב ושוב שיפטר את התובע הכללי, הארי דוהרטי, שנחקר כבר פעמיים בידי הממשלה. בנאום לכבוד יום הולדתו של אברהם לינקולן, קולידג' הבטיח שיפעל למען ניקיון כפיים, וכך הצליח לשמור את בורה לצידו עד שלא חשש מהשפעתו. קולידג' היה מספיק חזק כדי להחליף לא רק את חברי הממשלה המושחתים אלא גם עסקני מפלגה בוועידה הלאומית ואנשים בדרגים הגבוהים של המפלגה, כשהוא מקדם במקומם את נאמניו; קולידג' יצר ממשלה שמרנית שלא הייתה קשורה למנגנון המפלגתי. בניסיון לשמור על חלק מהליברלים אצלו, הוא הציע לבורה להיות סגנו. הסנאטור דחה זאת, וסירב לתמוך בקולידג' בוועידה הרפובליקנית. לאחר מכן בורה סירב גם להיות נוכח בוועידה.

בנוסף לכך, היה על קולידג' לבנות מחדש את התשתית הארגונית של המפלגה שלו. ווילאם באטלר, יו"ר המפלגה, לא הפגין חיוניות מספקת בתפקיד, וקולידג' נאלץ ללכד את מפלגתו. הוא היה צריך לבסס את שליטתו במפלגה כדי להבטיח את מועמדותו.

קולידג' נתן את חסותו לחברים דרומיים של המפלגה, שלא היו מאורגנים מספיק. כך הוא קיבל צירים דרומיים בוועידה. הוא גם הודיע שיפטר מנהיגים רפובליקניים ממוצא אפרו אמריקני בדרום כדי למשוך עוד תומכים לבנים למפלגה. רק חירם ג'ונסון איתגר אותו בדרום. היריב הכי מסוכן עבור קולידג', המושל פרנק לואדן מאילינוי, החליט ש-1924 תהיה שנת ניצחון לדמוקרטים ולכן לא רצה להתמודד. כשהבחירות באלבמה הסתיימו בתיקו בין קולידג' וג'ונסון, נציגי הממשל במדינה העניקו את הצירים לקולידג'.

כבר ב-2 בינואר, ג'ונסון פתח במסע הבחירות המקדימות שלו. בקליבלנד, אוהיו, הוא תקף את הוועידה הרפובליקנית על העלאת מספר הצירים הדרומיים וגם ביקר את קולידג' על כך שסיפק נשק לכוחותיו של אלווארו אוברגון במקסיקו. ג'ונסון גם טען שהממשל לא אוכף בתקיפות מספקת את חוק היובש, והתנגד לתוכניתו של מזכיר האוצר, אנדרו מלון, להפחתת מסים, שנטען שתעזור רק לעשירון העליון.

אולם המומנטום של ג'ונסון דעך מהר. הוא התרחק מאוד מהמנגנון המפלגתי שהיה אמור לתמוך בו, ונחשב לעצמאי מדי. האמת הייתה שלג'ונסון לא היו דעות מגובשות. הוא התנגד להורדת המסים של הממשל שעזרה לבעלי ההכנסות הגבוהות, אבל הוא גם התנגד להקמת בית משפט עולמי לצדק, לחבר הלאומים, למכירת הנשק לכוחותיו הליברליים של אוברגון במקסיקו, להגירה הסינית, ותמך בתשלום מידי של הבונוס ליוצאי צבא.

כדי לחסל את ג'ונסון, קולידג' השתמש בקשריו. הוא ארגן מפגש בין מנהל מסע הבחירות שלו, וויליאם באטלר, לסנאטור מאינדיאנה, ג'יימס ווטסון. קולידג' זכה לתמיכה ממתנגדים לחוק היובש, ונכנס אל המירוץ בקליפורניה מול ג'ונסון. המושל פינצ'וט קיבל את מקומו במשלחת של המדינה שלו בתמורה לתמיכתו בנשיא. בסוף החודש, המדינות המזרחיות כבר תמכו בקולידג'. במישיגן, בה ג'ונסון זכה ב-1920, תומכי קולידג' הגישו את מועמדותו של איש מבוגר בשם חירם ג'ונסון, בתקווה לבלבל את המצביעים.

הסנאטור מקליפורניה המשיך במירוץ, אולי כדי לגרום לקולידג' לאמץ שיטות פרוגרסיביות יותר, במיוחד כנגד השחיתות. ג'ונסון הוביל את התנועות שהובילו לפיטורי התובע הכללי ומזכיר הצי. כדי לפגוע במעמדו של ג'ונסון במדינות חקלאיות, הנשיא העלה את המכס על חיטה, ואישר עוד הלוואות לחוות. בצפון דקוטה, מאמציו של הנשיא השתלמו: קולידג' ניצח, כשלה פולט היה במקום השני וג'ונסון רחוק מאחור. אולם קולידג' לא זכה ברוב הקולות וג'ונסון נשאר במירוץ. בסוף מרץ, ג'ונסון בקושי ניצח את קולידג' בבחירות בדרום דקוטה, בתמיכת הסנאטור המקומי פיטר נורבק. זה היה הניצחון היחיד שלו. באפריל קולידג' ניצח אותו בקלות במישיגן, אילינוי, נברסקה, אוקלהומה, ניו ג'רזי ואוהיו. ג'ונסון סירב לפרוש ומסע הבחירות שלו התחיל לקרטע במאי: קולידג' ניצח את ג'ונסון אפילו בקליפורניה, המעוז של הרפובליקנים הליברליים, למרות שקולידג' התנגד לאיסור גורף על ההגירה הסינית.

באמצע מאי, מטה הבחירות הרשמי של קולידג' נפתח בקליבלנד, אוהיו, בראשות וויליאם באטלר. באטלר חזה ש-1,066 מתוך 1,109 צירים יתמכו בקולידג', ואף אחד לא פקפק בכך. הרפובליקנים תכננו להביך את ג'ונסון בוועידה. העניין היחיד היה הבחירה של סגנו של קולידג', כי קולידג' עצמו לא תמך באף מועמד. הוא קיווה שבורה יתמוך בו, אבל כל שאר המועמדים היו מקובלים עליו. התפקיד נחשב ליוקרתי במיוחד בגלל שני האנשים הקודמים שכיהנו בו. כשהנשיא וודרו וילסון חלה ב-1919, רק כפסע היה בין תומאס מרשל האלמוני לכס הנשיאות. מותו של הרדינג, ארבע שנים אחר כך, הוביל את קולידג' אל הבית הלבן. לכן היה צורך לבחור באיש בעל יכולת שיוכל לחזק את מעמדו של קולידג' באזורים בהם לה פולט שלט. בורה סירב לתפקיד, והרפובליקנים בקליפורניה התחילו לתמוך בהרברט הובר, שעזר לקולידג' בבחירות במדינה. כיוון שתבוסתו של יוז ב-1916 התרחשה לאחר הצבעה צמודה בקליפורניה, המדינה הייתה חשובה. לה פולט יכול היה למשוך את הליברלים המערביים, ולכן רבים ממנהיגי המפלגה תמכו בהובר. קולידג' לא תמך בהובר וקיווה שישאר בתפקיד מזכיר המסחר. אם הובר יהיה חזק מדי, הוא ירש את קולידג' ב-1928 ויאפיל עליו. גם פרנק לואדן מאילינוי, המושל ארתור הייד ממיזורי וצ'ארלס דוז, הוגה התוכנית לשיקום גרמניה, היו מועמדים. רבים קיוו שמועמד המפלגה יבחר ביום חמישי, ה-12 ביוני, כדי לא לבחור בסגן הנשיא ביום שישי השלוש-עשרה.

המצע של המפלגה היה חשוב במיוחד. ליברלים במפלגה איימו לתמוך במועמדותו של לה פולט אם במצע לא יהיו כמה סעיפים לרוחם. האחראיים על המצע גם נאלצו להתמודד עם הבונוס ליוצאי צבא, הרפורמה במס, ההגירה הסינית ובית המשפט העולמי. כל תמיכה או התנגדות באחת מהם תפגע באגף חשוב במפלגה. הוחלט שהמצע יורכב משנים-עשר עד חמישה-עשר משפטים קצרים שקולידג' יכתוב. המסמך היה קצר ולא שנוי במחלוקת. הוא לא הזכיר את הקו קלוקס קלאן, ושיבח את התוכניות לעזור לחקלאים ולהצטרף לבית המשפט העולמי. המפלגה הניחה שתמיכה בחקלאים שנפגעו מירידת מחירי התבואה תוכל להימנע באמצעות הטבות לחקלאים. המצע דיבר על ה"אידאליזם הפרקטי" של קולידג' וטען שלא עבר מספיק זמן כדי לתקן את עוולות ממשל וילסון. המצע הציע משאל עם על שימוש בצוללות ובגז רעיל. למרות שהמצע נוסח בידי רפובליקנים ליברליים, המצע היה מאוד שמרני. מצע חלופי שהוצג בידי הליברלים מויסקונסין לא הצליח לזכות לתמיכה.

הוועידה הרפובליקנית התכנסה בקליבלנד מה-10 ביוני עד ל-12 ביוני. היה ברור שקולידג' יזכה במועמדות. אחרי שהצירים ניסו לשכנע את לואדן להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא- הוא זכה במועמדות אבל פרש- צ'ארלס דוז, איש עסקים רפובליקני, נבחר להיות המועמד במקומו בסיבוב השלישי. הוא ניצח את הרברט הובר ברוב של 682 קולות לעומת 234. שני המועמדים זכו להתנגדות מסוימת בקרב קבוצות מרכזיות של מצביעים: דוז זכה להתנגדות בקרב העובדים המאוגדים כי התנגד לשביתות מסוימות, והובר זכה להתנגדות בקרב חקלאי החיטה כי מנע עליות מחירים בזמן המלחמה. הובר הפסיד כיוון שרבים ממנהיגי המפלגה העדיפו את החקלאים על הפועלים, ובגלל שהנשיא לא תמך בו. דוז היה בן 59, ומקובל בידי הוועידה והרפובליקנים. קולידג' לא תמך באף מועמד, והכל הסכימו כי דוז, שהתנגד לשחיתות, היה מועמד טוב. הוא היה חזק במערב, והשלים את קולידג', שהיה שמרן ממזרח המדינה. הגרמנים האמריקנים, שרובם תמכו בלה פולט, תמכו בדוז בגלל יחסו לגרמניה. הוא היה האדם שביצע את רוב מסע הבחירות. במהלך מסע הבחירות נטען שדוז הלווה מעל מיליוני דולרים לחברו הבנקאי, כדי להקים בנק משלו שנסגר לבסוף. ב-1924 העניין לא היה מרכזי מספיק כדי לפגוע בו.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון
קלווין קולידג' 1065
רוברט לה פולט 34
חירם ג'ונסון 10

מועמדים דמוקרטיים

הניצחונות בבחירות 1922 גרמו לדמוקרטים רבים לחשוב שהם יוכלו להשיב לעצמם את השלטון, ושמועמד פופולרי כמו ויליאם גיבס מקאדו מקליפורניה, שיכול היה לזכות בתמיכת הפועלים ותומכי וילסון, יוכל לנצח בבחירות. השערוריות בממשל הרדינג רק הגבירו את ההתלהבות, למרות שכמה דמוקרטים גם הם היו מעורבים שם. מותו של הרדינג ועלייתו של קולידג' מנעו פגיעה ברפובליקנים, אבל הדמוקרטים האמינו עד לוועידה שהם יכולים לנצח.

מקאדו בן השישים הוביל מיד, הוא היה פופולרי בקרב העובדים בשל תפקודו במהלך המלחמה וגם היה החתן של וילסון, מה שזיכה אותו בנקודות זכות אצל תומכי וילסון. אבל בתחילת 1924, מערכת היחסים שלו עם כמה מהמעורבים בשערוריות הרדינג פגעה בו. אחרי התפטרותו ב-1918, קשריו עם אדוארד דוני היו לו לרועץ: הוא ייצג אותו בבית המשפט תמורת מאה אלף דולר, בנוסף לשכר קבוע. עוד חלק מהעסקה קבע שמקאדו יקבל עוד מיליון דולר אם הממשלה המקסיקנית תגיע להסכם טוב עם דוני בנוגע לשדות הנפט שלו בטקסס.

הפרשה עם דוני הקטינה את רצונו של מקאדו להתמודד על הנשיאות. בפברואר, תורמים חשובים למפלגה הפצירו בו לפרוש. רבים קיוו שלאחר הבחירות המקדימות סיכויו ישתפרו. ויליאם ג'נינגס ברייאן, שתמך במקאדו, טען שהפרשה פגעה בו. רבים מתומכיו טענו שהוא כבר לא מתאים למועמדות. בנוסף לכך, רבים בציבור טענו ב-1918 שהיבחרו לנשיא תהיה רעה. הם טענו שהוא רוצה להילחם במקסיקו ובגרמניה, ושהפריד עובדים לפי גזעים במשרדו. הליברלים טענו שניסה לזכות בתמיכת הציבור, והצביעו על כך שהיה מוכן לשלם מהר את הבונוס ליוצאי הצבא.

רוב ההתנגדות למקאדו מצד הדמוקרטים העירוניים והליברליים התרחשה בגלל שהקו קלוקס קלאן תמכו בו. ג'יימס קוקס, המועמד הדמוקרטי ב-1920, טען שמקאדו קרוב מדי לקלאן. תומכיו טענו שמקאדו בסך הכל ניסה לשמור על שתיקה כי נזקק לתמיכה. מקאדו טען שהוא מתנגד לדעות קדומות, אבל הליברלים בציבור העדיפו את מועמדותו של לה פולט. מקאדו נפגע עוד יותר ב-3 בפברואר 1924, עם מותו של וילסון (שבאופן אירוני, חי גם אחרי שמחליפו בבית הלבן מת). בתור חותנו של מקאדו, הוא היה יכול לתמוך בו בעניין חבר הלאומים.

מקאדו עדיין המשיך במסע הבחירות שלו, וזכה בקלות מול מועמדים פחותים יותר ממנו, בעיקר בגלל תמיכתו בחוק היובש ותמיכת הקלאן.

ניצחונותיו עזרו למקאדו לקבל תמיכה פיננסית מתורמי המפלגה, וחיזקו את החלטתו של המושל אל סמית' מניו יורק, שהיה צעיר בעשר שנים ממקאדו, לנסות לזכות במועמדות ולא רק לחסום את מקאדו בשם מנהיגי המפלגה מהמזרח. הבחירות המקדימות הללו גרמו לפילוג קשה במפלגה, אבל גם חיזקו את מקאדו: הכפריים, תומכי הקלאן ותומכי חוק היובש תמכו בו כדי לחסום את סמית'. הקלאן התנגד לכל מועמד מלבד מקאדו, במיוחד לסמית', שהיה, לטענתם, קתולי מ"ג'ו יורק" (כינוי גנאי בעקבות המיעוט היהודי בניו יורק). הבחירות רק חשפו את הפיצול במפלגה שאיים לקרוע אותה. המהגרים העירוניים והליברלים, שהתנגדו לתוכניותיו של מזכיר האוצר מלון ותמכו במקאדו, התרחקו יותר ממנו, והפיצול העירוני-כפרי עלה על הכל.

התחרות בין מקאדו וסמית' גרמה לדילמה בוועידה הדמוקרטית הלאומית. דחיית מקאדו לטובת סמית' תוביל לרגש אנטי-קתולי ולאובדן מיליוני קולות בטוחים בדרום. אבל דחיית סמית' לטובת מקאדו תפגע בקתולים, שהיו שישה עשר אחוזים מהאוכלוסייה ותמכו בדמוקרטים בדרך כלל. הבחירה הייתה גורלית.

ניו יורק נבחרה לארח את הוועידה הדמוקרטית של 1924, בעיקר בגלל ששלושה עשר מועמדים רפובליקניים מהמדינה איבדו את כיסאותיהם בבחירות ב-1922 בניו יורק. תומכי חוק היובש התנגדו לניו יורק, אבל מקאדו הסכים לבחור בה, לפני שסמית' הפך לאיום רציני עבורו. מדינתו המאמצת של מקאדו, קליפורניה, אירחה את הדמוקרטים ב-1920.

הוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1924 התכנסה מה-24 ביוני עד ל-9 ביולי, והשאלה האם לגנות את הקו קלוקס קלאן הייתה חשובה. מקאדו שלט בשלוש מתוך ארבע מהוועדות במפלגה, כולל הוועדה שתפקידה היה להחליט על המצע. רוב החברים החליטו לא לגנות את הקלאן- למרות שהם כן גינו דעות קדומות וחוסר סובלנות. סמית' לא רצה לנפח את העניין, אבל תומכיו רצו לגרום למקאדו להזדהות עם הקלאן ולנצח אותו במאבק. הם דרשו גינוי הקלאן.

וויליאם ג'נינגס ברייאן, שניסה לשמור על המפלגה, טען שכל העיסוק בקלאן רק מחזק אותו, ושעדיף להימנע מהנושא. ברייאן גם האמין שגינוי הקלאן יפגע במקאדו. ברוב זעום, הקלאן הצליח להימנע מגינוי. וונדל ווילקי, מועמד רפובליקני לנשיאות ב1940, היה ציר דמוקרטי ב-1924 ותמך בגינוי הקלאן.

ב-30 ביוני הוועידה התחילה בהליך בחירת המועמד. מקאדו וסמית' ניסו אסטרטגיות שונות לניצחון. סמית' גרם לכך שחלק מתומכיו יתמכו במקאדו בתחילה, כדי שיגרמו לתחושה שכוחו של מקאדו הולך ופוחת מסיבוב לסיבוב. מקאדו לא הפגין את מלוא כוחו בהתחלה. בגלל שבאותו הזמן, המועמד הדמוקרטי היה חייב לזכות בשני שליש מהקולות כדי לזכות במועמדות, לא מקאדו ולא סמית' הצליחו לנצח. הפיצול במפלגה מנע בחירה של אחד מהם. מקאדו לא תמך בחוק שני השלישים, אבל תומכיו רצו לשמור על זכותם להטיל וטו על מועמדותו של סמית'. סמית' מעולם לא קיבל קולות בדרום ויותר מעשרים קולות ממדינות שהיו ממערב למיסיספי. הוא הגיע בשיאו ל-368 צירים מתוך 729 שהיה צריך כדי לזכות במועמדות, למרות שהיה מועמד די חזק עבור קתולי. כוחו של מקאדו היה גדול יותר: הוא השיג 528 צירים בסיבוב השבעים. שני המועמדים לא היו באמת חזקים, אלא נבחרו בעיקר בגלל אסטרטגיה של קבוצות במפלגה. שאר הקולות התחלקו בקרב מועמדים אלמוניים ומקומיים שקיוו לזכות מן ההפקר. הם סירבו לפרוש כל עוד הוועידה הייתה כל כך מפולגת.

שני הפלגים התחילו להתייאש. כמה תומכי מקאדו פנו אל פרנקלין דלאנו רוזוולט כדי שישכנע את סמית' להיות הסגן של מקאדו. אנשי הטמאני הול ניסו למשוך את הוועידה עד שהאנשים מחוץ לניו יורק יאלצו לעזוב בעקבות המחירים של המלונות. ההתנגדות של הצירים מניו יורק לדרום, בעיקר לברייאן, רק גרמה לדרומיים להיות נחושים יותר. מקאדו וברייאן ניסו להעביר את הוועידה למקום אחר. תומכי מקאדו אף ניסו להעביר חוק שיגרום להדחת מועמד אחד בכל סיבוב עד שיישארו רק חמישה, אבל צירי סמית' ואלו שתמכו במועמדיהם המקומיים התנגדו. סמית' הציע שכל הצירים ישוחררו ממחויבויותיהם- ומקאדו נטה להסכים לכך בתנאי שיבוטל חוק שני השלישים- למרות שסמית' ציפה לכך שהצירים מאילינוי ומאינדיאנה, שנשלטו בידי מנהיגי מפלגה שתמכו בו, ישארו אצלו. תומכי סמית' סירבו לוותר, ולא היו מוכנים שמקאדו יהיה מועמד. הסיבוב השישים ואחת, ששבר שיא מבחינת אורך הסיבובים, לא היה זמן לוותר.

נראה היה שסמואל רלסטון, סנאטור מאינדיאנה, יהיה מועמד של פשרה. גם הקלאן ואנשי מקאדו היו מוכנים לתמוך בו. הוא התנגד לגינוי הקלאן. מקאדו גם הוא תמך בו, ואפילו היה מוכן לפרוש אם תומכי סמית' יתמכו בו. היו לו מעט אויבים, ותמיכה רחבה. הוא עבר את ג'ון דייוויס והגיע למקום השלישי בסיבוב ה-52. אולם התומכים במקאדו ובסמית' סירבו לוותר. ב-8 ביולי, רלסטון השיג 93 קולות בסיבוב ה-87, שהיו בעיקר מאינדיאנה ומיזורי. לפני שהיום נגמר, הוא קיבל 200 קולות, יותר ממה שדייוויס הצליח לקבל בשיאו. רוב הצירים באו ממקאדו, אבל חזרו אליו אחר כך. רבים טענו שרלסטון היה יכול להפוך למועמד אם לא היה פורש ברגע האחרון. רלסטון עצמו היה מבוגר, בן שישים ושש, ומת כעבור שנה.

הועידה, מותשת לחלוטין, החליטה לבחור בג'ון דייוויס, מועמד פשרה שזכה במאה ושלושה קולות בסיבוב השלישי. סמית' ומקאדו פרשו שניהם. לתפקיד סגן הנשיא נבחר צ'ארלס ברייאן, אחיו של וויליאם ג'ינגס ברייאן, ומושל נברסקה, שזכה למעט יותר משני השלישים שנזקק להם. השילוב בין עורך הדין מוול סטריט למועמד הרדיקלי והכפרי לא יצר איזון אלא תחושה מפולגת, וצירים רבים שלא הכירו את דייוויס זיהו אותו כשמרן בגלל קיצוניותו של ברייאן.

בנאום הניצחון, דייוויס הבטיח שיאכוף את חוק היובש, אבל שמרנותו הובילה אותו לתמוך בחירות אישית ובזכויות המדינות, ולכן הוא נחשב למתנגד לחוק.

המפלגה הפרוגרסיבית

הסנאטור רוברט לה פולט פרש מהמפלגה הרפובליקנית והחליט ליצור מפלגה משלו, המפלגה הפרוגרסיבית, בתור אלטרנטיבה לשני המועמדים השמרנים. לה פולט היה תומך של איגודי העובדים, ויריב מושבע של העסקים הגדולים. הוא שלט בוויסקונסין במשך שני עשורים. הוא נתמך בידי חקלאים קיצוניים, איגודי העובדים וסוציאליסטים. לה פולט תמך בהלאמת תעשיות הסיגריות ומפעלים גדולים. הוא תמך במיסוי מוגבר על עשירים ובהסכמים קיבוציים עם העובדים. למרות שזכה ב-16% מהקולות, לה פולט ניצח רק בוויסקונסין.

בחירות כלליות

קמפיין הסתיו

בגלל שהוועידה הדמוקרטית פיצלה את הדמוקרטים, ובגלל הכלכלה המשגשגת, היה מעט מאוד ספק שקולידג' יזכה. הסלוגן שלו, "תהיה קול עם קולידג'", היה פופולרי. דייוויס ניצח רק בדרום הדמוקרטי ובאוקלהומה. בגלל שהדמוקרטים הליברליים תמכו בלה פולט, דייוויס הפסיד לקולידג' בהפרש של 25%. הרפובליקנים אפילו ניצחו בניו יורק סיטי, הישג שלא חזר על עצמו מאז.

תוצאות

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
קלווין קולידג' רפובליקנית מסצ'וסטס 382 צ'ארלס דוז אילינוי 382
ג'ון דייוויס דמוקרטית מערב וירג'יניה 136 צ'ארלס ברייאן נברסקה 136
רוברט לה פולט הפרוגרסיבית וויסקונסין 13 ברטון ווילר מונטנה 13
הרמן פריס האיסור מיזורי 0 מרי בראהם קליפורניה 0
ויליאם פוסטר הקומוניסטית מסצ'וסטס 0 בנג'מין גיטלו ניו יורק 0
גילברט ניישנס אמריקנית 0 צ'ארלס רנדל קליפורניה 0

קישורים חיצוניים