האסכולה הדויטרונומיסטית – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 16: שורה 16:


==אחדות העריכה הדויטרונומיסטית==
==אחדות העריכה הדויטרונומיסטית==
במחקרו המפורסם משנת 1943 הציג [[מרטין נוט]] השערה על קיומה של יצירה בשם 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית', שהיא יצירה של מחבר בודד שחי בתקופת הגלות ולא יאוחר משנת 562 לפנה"ס. מרתין נוט הניח כי 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית' כוללת את הפרקים מ{{תנ"ך|דברים|א}} ועד {{תנ"ך|מלכים ב|כה}}, החיבור המספר את תולדות ישראל מהר חורב עד [[גלות בבל]]. חוקרים רבים קיבלו את השערתו ופיתחו אותה.
במחקרו המפורסם משנת 1943 הציג [[מרטין נות]] השערה על קיומה של יצירה בשם 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית', שהיא יצירה של מחבר בודד שחי בתקופת הגלות ולא יאוחר משנת 562 לפנה"ס. מרתין נות הניח כי 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית' כוללת את הפרקים מ{{תנ"ך|דברים|א}} ועד {{תנ"ך|מלכים ב|כה}}, החיבור המספר את תולדות ישראל מהר חורב עד [[גלות בבל]]. חוקרים רבים קיבלו את השערתו ופיתחו אותה.


==עריכה רבת רבדים==
==עריכה רבת רבדים==

גרסה מ־15:38, 31 בדצמבר 2016

בביקורת המקרא, ההשקפה הדויטרונמיסטית היא ההשקפה המיוחסת למערך של אמונות ודעות שהושפעו מ"המקור הדויטרונומיסטי" (ספר דברים), הקרוי גם "משנה תורה". מקור המילה בשמו של ספר דברים בתרגום השבעים ליוונית (Δευτερονόμιον) וללטינית - הוולגטה (Deuteronomium).

המקור הדויטרונומיסטי (ס"ד)

עיקרו של ספר דברים הוא נאומו של משה בו הוא סוקר את המסע של עם ישראל במדבר ואת החוקים שקיבל. במידה רבה חוזר ספר דברים על פרטים רבים שתוארו כבר ביתר ספרי התורה אלא שהוא עושה זאת בסגנון ייחודי, בשינויי פרטים ובמתן דגש על עניינים כגון: חוק ריכוז הפולחן הקובע כי ישנו מקום פולחן לגיטימי אחד שה' בחר-"בָמַקוֹם אָשֶר יִבְחַר ה' לשכן שמו שם", הכולל איסור על הקרבת קרבנות מחוץ למשכן או בית המקדש, אשר הובא בספר ויקרא, פרק י"ז בסגנון אחר; 2. חוקי ספר דברים מדגישים את ערך העזרה לחלש והיחס לגר, והחגים מתוארים בו כחגים סוציאליים בהם יש לשתף את העבדים, יתומים ואלמנות, וכמובן את הלוי אשר בשעריך (יישום חוק ריכוז הפולחן פגע במעמד הלויים שאיבדו את מקור פרנסתם במקדשים, ולכן הם מצטרפים לרשימת המעמדות החלשים בחברה). את ספר דברים זיהו חוקרי המקרא עם הספר שנמצא בבית המקדש בימי יאשיהו ולאורו התנהלה הרפורמה הפולחנית משנת 622 לפנה"ס ואילך.

כיום, חוקרי ביקורת המקרא נוטים להקדים את כתיבת ספר דברים לתקופת הקדם-גלותית. יש המעלים השערות בדבר עריכה מימי חזקיהו, כיוון שעורך ספר מלכים מיחס לו רפורמה פולחנית בעלת אופי דומה לחוק ריכוז הפולחן (עיין דברים, י"ב, א'י"ד וספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוקים א'ח', פסוק כ"ב), ואילו אחרים סוברים כי העריכה החלה בימי יאשיהו מלך יהודה (ספר מלכים ב', פרק כ"ב-פרק כ"ג). חוקרים מוצאים עדויות לרעיונות ואוצר מילים דויטרונומיסטי גם בספרות הנבואה ואף בספרי התורה שלפני דברים. החוקרים חלוקים ביניהם בשאלת היקפה של אסכולה זו, ועד כה הועלו הצעות שונות ביחס לתוספות אותן ניתן ליחס לעורך השייך לאסכולה זו.

צמיחתה של אסכולה לאור מציאת ספר דברים

חוקרים מאוחרים יותר הבחינו בכך שהשקפות של ספר דברים שהן ייחודיות לפי האסכולה הדויטרונומיסטית ונוסחאות אופייניות שלו מופיעות לאורך כל ספרי נביאים ראשונים ובייחוד בספר מלכים. השקפה זו איננה באה לידי ביטוי בגוף הסיפורים אלא דווקא בכותרות, בסיכומים ובפסוקים מקשרים.

צמיחתה של השקפת ס"ד

רוב החוקרים מסכימים כי האסכולה החלה להתפתח במהלך המאה השביעית לפנה"ס ובנקודה זו נערכה גם ההיסטוריה המוקדמת. חוק המלך סווג בין ההיסטוריוגרפיה האפרתית ובין ההיסטוריוגרפיה המשנה תורתית ולכן היא קיבלה את המלוכה עם הסתייגות. היא טענה כי "אקט" המלוכה שלעצמו היא פעולת חיקוי של הגויים. מצד שני, טענו אנשי האסכולה כי מאחר שה' ייחד כבר בעבר קבוצות כמו למשל את בני ישראל, הכהנים והלויים, כך הוא ייחד את המלך.

צמיחתה של השקפת משנה תורה

אחדות העריכה הדויטרונומיסטית

במחקרו המפורסם משנת 1943 הציג מרטין נות השערה על קיומה של יצירה בשם 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית', שהיא יצירה של מחבר בודד שחי בתקופת הגלות ולא יאוחר משנת 562 לפנה"ס. מרתין נות הניח כי 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית' כוללת את הפרקים מספר דברים, פרק א' ועד ספר מלכים ב', פרק כ"ה, החיבור המספר את תולדות ישראל מהר חורב עד גלות בבל. חוקרים רבים קיבלו את השערתו ופיתחו אותה.

עריכה רבת רבדים

תלמידיו הגרמנים פיתחו את התאוריה והצביעו על עורכים נוספים מתקופת הגלות: העורכים הללו הצביעו על קיומן שלוש עריכות דויטרונומיסטיות: 1. עריכה היסטורית; 2. עריכה נבואית; 3. עריכה נומיסטית (=תורני). חוקרים אמריקנים הבחינו גם בעורכים קדם גלותיים, שהבולט בהם הוא קרוס, שהציע את 'שיטת הגושים' הכוללת את גוש הפרקים דברים - מלכים ב', כ"ג, כ"ד, וגוש שני הכוללת את מלכים ב', כ"ג, כ"ה ואילך. חוקרים רבים פיתחו את השערתו של קרוס והציעו כי העורך הגלותי אחראי על תוספות של פסוקים נוספים בתוך הגוש הראשון. תאוריות אחרות הציעו כי מדובר ב'אסכולה דויטרונומיסטית', שפעלה החל מהמאה השביעית לפנה"ס, משנת 622 לפנה"ס ושגשגה בתקופת גלות בבל ושיבת ציון במהלך המאה החמישית והשישית לפנה"ס. עקרונותיה ואמונותיה באים לידי ביטוי לאורך ספרי נביאים ראשונים.

מאפיינים כללים של האסכולה משנה תורנית

  1. רעיון ריכוז פולחן (על פי החוק בדברים, י"ב, א'י"ד)- על פי החוק ישנו רק מקדש חוקי אחד בארץ כולה והוא המקדש בירושלים. המקדימים מייחסים את כתיבת החוק לחזקיהו מלך יהודה (ספר מלכים ב', פרק י"ח) והמאחרים סוברים כי הוא נכתב בימי הגלות.
  2. בית דוד - האסכולה המשנה תורנית העלתה על נס את המלכים משושלת דוד. על פי ספר שמואל ב', פרק ז' לדוד הובטח כי תצא ממנו שושלת מלכים נצחית בירושלים אחרי שהעביר אליה את המשכן. העורך הדויטרונומיסטי הדגיש את סדרי השלטון והפולחן שהנהיג דוד בממלכה, אשר המשיכו להתקיים כל ימי ממלכת יהודה. מנגד העורך גינה את ההתנהלות הקלוקלת של ממלכת ישראל הצפונית על ידי תיאור האנרכיה השלטונית והדתית ששלטה בה באמצעות הציטוט ”בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.” (ספר שופטים, פרק כ"א, פסוק כ"ה).
  3. רעיון הברית - עקרון הברית בין ה' לעמו נמצא במרכזה של העריכה. המלך והעם מחויבים בחוקי ברית סיני, ועליהם להישמע לחוקיו ומצוותיו של האל. כל הפרה של החוקים הללו גוררת עונש. העם מחויב בעיקר לדיברות הראשונים הקובעים את החובה להיות נאמן לאל אחד.
  4. ההסבר ההיסטריוגפרי - הצגת תולדות העם כדוגמה להתממשות רעיון רעיון הברית. ספר דברים מציג את נוסח הברית, והספרים הבאים (יהושע עד מלכים) מציגים דוגמאות מתחום ההיסטוריה המראות כיצד העם קיבל את גמולו על שמירת הברית (למשל שגשוג הממלכה בימי דוד או יאשיהו) ועל הפרת הברית. באופן זה מוסברת הגלות כעונש הסופי על הפרת הברית.

ראו גם

  1. האסכולה האפרתית (ידועה גם בשם "אלוהיסטי המאוחרת")
  2. משנה תורתית

לקריאה נוספת

  • אלכסנדר רופא, "ההיסטוגרפיה בשלהי תקופת המלוכה: החיבור האפרתי כנגד החיבור המשנה תורתי", בית מקרא ל"ח (תשנ"ג)
  • משה ויינפלד, מיהושע עד יאשיהו, ירושלים, 1992.
  • נדב נאמן, העבר המכונן את ההווה - עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן, ירושלים 2002.