ברית מילה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
ביטול גרסה 19907433 של 37.26.147.165 (שיחה) תוספת לא ויקיפדית
שורה 76: שורה 76:
[[קובץ:Circumcision Sakkara 3.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תיעוד של מילת מבוגרים ב[[מצרים העתיקה]], ימי [[השושלת השישית]], 2350-2000 לפנה"ס]]
[[קובץ:Circumcision Sakkara 3.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תיעוד של מילת מבוגרים ב[[מצרים העתיקה]], ימי [[השושלת השישית]], 2350-2000 לפנה"ס]]


מנהג המילה היה קיים בקרב עמים שכנים עוד לפני תקופת האבות, ובחינת [[מומיה|מומיות]] מצריות העלתה שחלקן נימולו. בספר בראשית פרשת מקץ {{הערה פרק מ"א פסוק נ"ה}} נאמר "ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו", רש"י על הפסוק אומר "'''אשר יאמר לכם תעשו''' - לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו" על פי בראשית רבה {{הערה פרשה צ"א אות ה'}} ומדרש תנחומא {{הערה פרשת מקץ אות ז'}}, מכאן אנו למדים שמי שהביא את המילה למצריים היה יוסף ובעקבות דרישתו המצרים התחילו למול את עצמם ומכאן שהיהודים היו הראשונים שמלו את עצמם.[[הרודוטוס]], ההיסטוריון היווני בן [[המאה החמישית לפנה"ס]], הזכיר את המנהג בכתביו, והסיק שמקורו ב-[[כושי]]ם או במצרים. בין החוקרים ישנן דעות שונות בעניין טעם מנהג המילה בעמים אחרים.
מנהג המילה היה קיים בקרב עמים שכנים עוד לפני תקופת האבות, ובחינת [[מומיה|מומיות]] מצריות העלתה שחלקן נימולו. [[הרודוטוס]], ההיסטוריון היווני בן [[המאה החמישית לפנה"ס]], הזכיר את המנהג בכתביו, והסיק שמקורו ב-[[כושי]]ם או במצרים. בין החוקרים ישנן דעות שונות בעניין טעם מנהג המילה בעמים אחרים.
במהלך ה[[היסטוריה של עם ישראל|היסטוריה היהודית]] הפכה ברית המילה אחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות.
במהלך ה[[היסטוריה של עם ישראל|היסטוריה היהודית]] הפכה ברית המילה אחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות.


=== המנהג היהודי בספרות היוונית-רומית ===
=== המנהג היהודי בספרות היוונית-רומית ===

גרסה מ־01:05, 9 בינואר 2017

פירוש נוסף ערך זה עוסק במצווה היהודית. אם התכוונתם לניתוח להסרת העורלה, ראו מילה (ניתוח).
ברית מילה
תינוק לאחר ברית מילה

תבנית:שם, או בקיצור בְּרִית, היא מצווה ביהדות לפיה חובה למול כל זכר יהודי ביום השמיני ללידתו[1]. ברית המילה היא גם חלק מהותי בתהליך הגיור של זכר, לרבות עבד כנעני. אדם שלא נימול נקרא במקרא ערל[2] ודינו של יהודי שלא נימול במזיד הוא כרת.

נהוג לערוך את הברית בטקס חגיגי, כשהמילה מבוצעת על ידי מוהל.

ברית המילה במקרא

מקור המצווה

מילת יצחק על ידי אברהם, ספר תורה מרגנסבורג, שנת 1300 לערך.

האזכור העיקרי למצווה זו מופיע בפרשת לך לך בחומש בראשית, כאשר אלוהים כורת ברית עם אברהם. לברית זו שני חלקים, כאשר אלוהים מבטיח לאברהם: ריבוי צאצאים, עמים ומלכים מזרעו, הקמת ברית עד בין אברהם וזרעו לאלוהים, וירושת כל ארץ כנען. אברהם מתחייב בברית זו למול עצמו (אברהם היה אז בן 99) ואת זרעו לדורות, כאות לקיום הברית. עניין נוסף שצורף לברית זו הוא שינוי שמם המקורי של אברם ושרי לאברהם ושרה.

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אֲנִי-אֵל שַׁדַּי -- הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד'. וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר: 'אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם -- לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים'.

— בראשית, י"ז, א'-ח'

לאחר הגדרת נוסח הברית, מופיעה המצווה של אלוהים לאברהם לבצע את ברית המילה. בפרשה זו מצורף ציווי לדורות למול כל זכר מזרע אברהם בן שמונה ימים (וכן עבדים), ומוצג עונש חמור על צאצאי אברהם שלא ימולו עצמם.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם: 'וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר -- אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר -- לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת -- וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ -- וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר'.

— בראשית, י"ז, ט'-י"ד

בהמשך פרשה זו מופיעה הבטחה לאברהם להולדת יצחק בשנה הבאה משרה, והבטחה כי ברית הנכרתת תמשך מיצחק, ולא מישמעאל.

על אף שהמילה מוזכרת במקרא באופן מפורש כמצווה, אין במקרא הסבר מדויק כיצד לבצע את הליך המילה או את הטקס, בדומה למצוות רבות אחרות. חובת המילה מוזכרת במקרא בעוד שני הקשרים: פעם אחת כחלק מתהליך הגיור של גוי[3] ופעם נוספת במהלך הסדר הכרונולוגי של הלכות טומאת יולדת[4].

סיפורי מילה

נוסף על האזכורים לחובת המילה, מוזכרים במקרא מקרים נוספים בהם בוצעה מילה:

  1. פרשת אונס דינה, בה מלים תושבי שכם את עצמם על מנת להצטרף למשפחתו של יעקב (בראשית ל"ד).
  2. מילת בנו של משה בידי צפורה אשתו (ספר שמות ד').
  3. מילת כל עם ישראל מיד לאחר כניסתם לארץ ישראל (ספר יהושע ה').

מצוות מילה

"זיכרון ברית לראשונים" מאת יעקב בן גרשום הגוזר ובנו גרשום הגוזר אסף וערך יעקב בן מרדכי גלסברג, 1892 ברלין. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5

החייבים במצווה

על פי ההלכה, חובה למול כל יהודי זכר. במידה שאין סכנה המצדיקה את דחיית הברית, יש למול את התינוק ביום השמיני לחייו, אפילו בשבת וביום הכיפורים. המילה מוטלת כחובה דתית גם על כל מתגייר, מכיוון שאין גיור ללא מילה. אך יהודי מלידה, נחשב ככזה אף אם לא נימול.

לפי התורה, מצוות המילה היא אחת משתי מצוות העשה היחידות (בנוסף לקרבן פסח), שמי שלא מקיימן חייב בעונש כרת. המילה היא מצווה החלה על האב, כאמור בתלמוד הבבלי (מסכת קידושין כט, א): "האב חייב בבנו: למולו, לפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות". מי שלא נימול בזמן חייב למול את עצמו.[5] תינוק שנולד נימול, מחייב ב"הטפת דם ברית", כלומר דיקור מינימלי של עור הפין הרחיקני על מנת להטיף ממנו טיפת דם שמסמלת את הברית בין אלוהים לבין בני ישראל.

למרות החשיבות הרבה שבמצווה מילה ביהדות, ישנם כאלה הפטורים ממצווה זו - מי שיש סכנה מוחשית במילתו (לדוגמה, מי שמתו אחיו מחמת מילה, דבר המצביע על בעיה גנטית המונעת קרישת דם).

בנוסף ליהודים מצוות המילה חלה גם על בני קטורה, פילגשו של אברהם. נחלקו הפוסקים האם המצווה הייתה רק בדור הראשון, או גם לצאצאיהם עד מתן תורה, או גם בדורות הבאים. כדעה האחרונה סובר הרמב"ם, שמוסיף שכיוון שבני קטורה נתערבו בבני ישמעאל, כולם חייבים במילה.[6]

אין ביהדות מילה לנשים. לעומת זאת, מהתלמוד[7] עולה שעל אף שאישה אינה כלולה בברית המילה, היא נחשבת למהולה. בספרות הבתר-תלמודית הובעו הנמקות שונות לרעיון הזה.[8]

טעמי המצווה

רבים, ראשונים ואחרונים, עסקו בבירור טעמיה של מצוות מילה.

רבי עקיבא דימה את המילה לחיתוך חבל הטבור, וראה את ברית המילה כצעד להשלמתו של האדם, שאלהים זיכה את עם ישראל לעשותו בעצמם.[9] רבי סעדיה גאון כתב שהערלה היא סרח עודף בגוף האדם, וכשהוא חותכה נעשה תמים, כלומר דבר שאין בו לא תוספת ולא חיסרון.[10] סמך לדברים אלו ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא.[9]

גם רש"י כתב, בפירושו לציווי אלהים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני". רבי יהודה הלוי כתב כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו".[11]

הרמב"ם

הרמב"ם מביא שני טעמים עיקריים. הראשון בעקבות פילון האלכסנדרוני - חיזוק היכולת לשליטה אישית על דחפים מיניים: ”לדעתי גם אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו".[12]” הטעם החשוב השני שמביא הרמב"ם הוא הפיכת ברית המילה לסמל מאחד של בני העם היהודי: "שיהיה לאנשי זאת האמונה - ... - אות אחד גשמי שיקבצם".

בהסבר הטעם הראשון מוסיף הרמב"ם:

ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.[12]

והוא דוחה הסברים אחרים כדוגמת: ”יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?". אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות.[12]”

בניגוד לדרכו בפרק מ"ח במורה נבוכים, שם הוא נותן טעמי בריאות והגיינה למצוות שונות שבתורה, לגבי ברית מילה נמנע הרמב"ם מהצדקתה בנימוקי בריאות.

ספר החינוך

מחבר ספר החינוך (מצווה ב') מציין שלושה טעמים:

  • הטעם הראשון - מזכיר מעט את הטעם השני של הרמב"ם: כי מטרת הברית היא להבדיל בין ישראל לאומות בסימן גוף.
  • הטעם השני - מזכיר את טעמו של רס"ג: השלמת צורתו של העם הנבחר על ידי הסרת הערלה, שהיא מיותרת.
  • הטעם השלישי: במה שהשאיר את ההשלמה בידי האדם, לרמוז לו שכפי שהשלמת צורת גופו תלויה בו, כן בידו להשלים את צורת נפשו בהכשרת פעולותיו.

המהר"ל

המהר"ל הסביר שכל שנברא בששת ימי בראשית צריך עיבוד, כגון החיטה שצריכה טחינה. ואין זה משום שיש דופי במעשי ידיו של אלהים, אלא שהם ראויים רק מצד הטבע, שמצדו אף האדם, שהוא שכלי, נראה ונחשב כבהמה. לכן, בשביל שיהיו מעשי האדם 'צירוף' מהטבע, נתן לו אלהים את המילה ואת שאר המצוות.[13] והוסיף המהר"ל והסביר שעל ידי הפין נקרא האדם 'איש' ומעלת ה- 'צורה' שלו יוצאת לפועל. ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד"[14], "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב"[15]. ולפי זה עורלת הפין מכסה את מעלתו של האיש מלצאת לפועל. ודווקא ישראל נצטוו להסירה, משום שהם ניחנו במעלת ומדריגת הצורה. ציווי זה מתחיל ביום השמיני ללידה, שהוא אחרי שבעה ימים שכנגד הטבע. הראשון שנצטווה במילה היה אברהם, כי בו בחר אלהים לראשונה לכרות עמו ברית להוציאו מן הטבע.[16]

הרב קוק

הראי"ה קוק רואה בערלה תוצאה של 'נטייה אינדיבידואלית שפלה' ב"פרדסי האהבה המינית": ”האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית בפנותה לקראת הויית החיים ושלשלת השלמתם מדור לדור ומתקופה לתקופה, התשוקה האלהית של העלאת נר החיים הולכת היא ומתרכזת בתוך כל האידאלים הנשאים ממלאי החיים. והם נוטעים אלה האחרונים, את כל הפרחים היפים נותני הריח הטוב, אשר בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר, שהנטיה האינדיבידואלית השפלה הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת, שהוציאה את חרפת הערלה, בתכונתה הפסיכית והפתולוגית.”[17]

במצוות המילה הוא רואה הכשרה של הבשר והרוח אל אור האהבה: ”שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז ואורה את כל גדות החיים, על ידי ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידאלית, אוצר אור זה בכל זהרו ואורו, בכל מילואו וטובו, גנוז הוא לעד בחותם אות ברית קודש של מצות מילה.”

ברית המילה בהיסטוריה

תיעוד של מילת מבוגרים במצרים העתיקה, ימי השושלת השישית, 2350-2000 לפנה"ס

מנהג המילה היה קיים בקרב עמים שכנים עוד לפני תקופת האבות, ובחינת מומיות מצריות העלתה שחלקן נימולו. הרודוטוס, ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפנה"ס, הזכיר את המנהג בכתביו, והסיק שמקורו ב-כושים או במצרים. בין החוקרים ישנן דעות שונות בעניין טעם מנהג המילה בעמים אחרים. במהלך ההיסטוריה היהודית הפכה ברית המילה אחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות.

המנהג היהודי בספרות היוונית-רומית

הרודוטוס כתב: "הקולכים והמצרים והכושים המה היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם. הפיניקים והסורים היושבים בפלשתינה, כפי שהם מודים, למדו מהמצרים".[18] יוסף בן מתתיהו ציטט את דבריו בספרו וטען כי "הסורים היושבים בפלשתינה" שמלים את בשר עורלתם הם היהודים, והרודוטוס ידע זאת והתכוון אליהם, שהרי מכל יושבי פלשתינה רק היהודים עושים זאת.[19]

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס כתב כי המצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה", וזו הסיבה לכך שמנהג המילה של בניהם הזכרים משותף לשני העמים, מאחר שהוא הובא עמם בזמנו ממצרים.[20]

גם ההיסטוריון היווני סטראבון היה סבור שהיהודים הם ממוצא אתני מצרי וחשב שכמו המצרים הם נוהגים לבצע גם מילת נשים.[21] המשורר הרומאי הורטיוס התייחס ליום השבת של "היהודים הנימולים".[22]

הסופר המצרי-יווני אפיון לעג ליהודים על כך שהם מלים את עורלתם. בתגובה לכך טען יוסף בן מתתיהו שכל הכהנים המצרים נימולים ובכך פסל אפיון את היהודים במומי המצרים ובעצם קטרג על המצרים עצמם, שהרי לא רק שהם מחזיקים במנהג הזה, אלא גם לִמְדו אותו עמים אחרים, כפי שסיפר הרודוטוס.[23]

ההיסטוריון היווני טימגנס כתב על המלך החשמונאי אריסטובולוס הראשון: "הוא היה איש ישר והביא תועלת רבה ליהודים. שכן הוסיף להם ארץ ורכש חלק מעם היטורים וקשר אותם אליהם בקשר המילה".[24] אריסטובולוס ומדיניותו מוצגים על ידי טימגנס באור חיובי, ללא שום נימה עוינת. נראה כי מבחינתו מילה נחשבת יהודית בעליל והייתה האמצעי המכריע והטבעי לגמרי להטמעת בני עם לא יהודי בתוך העם היהודי.[25]

ב"סטיריקון" של פטרוניוס, מציע אנקולפיוס לחבריו המתכננים להימלט, לצבוע עצמם בדיו כדי להיראות כמו אתיופים; על כך משיב לו גיטון: "יופי...ובנוסף לכך, בבקשה, מול אותנו כדי שניראה כמו יהודים, ונקוב את אוזנינו כחיקוי לערבים".[26] באחד הקטעים שנשתמרו משיריו, פטרוניוס מתייחס למילה כשלב הכרחי בהתיהדותו של הגר: "אלא אם כן גם יחתוך אחורה בסכין ערלתו ואלא אם כן יתיר במלאכת מחשבת את העטרה הכמו־קשורה, מנודה מהעם, הוא יהגר לערים יווניות".[27]

גם המשורר הרומאי יובנאליס הבחין בין שתי דרגות של היות אדם יהודי, כאשר בהתייחסו לתופעת הגרים הוא רואה רק באלה ש"בַּמועד גם יסירו את ערלתם" כמי שיהפכו ליהודים מן המניין: הם יחלו "לבוז לחוקיה של רומא" וכיהודים אמיתיים יהפכו למיזנתרופים ויצֻווּ על פי חוקיו של משה ש"לא להראות את הדרך" ו"לא להוליך בלתי נימולים לבאר שבִּקשוּה".[28]

המשורר הרומאי מרטיאליס השתמש במילה כדי לאפיין את היהודים והעניק לה גוון מיני ברור כשכתב במכתם על Caelia, שאינה "נרתעת מן החלציים של יהודים נימולים".[29] במכתם על לייקאניה הוא רמז לכוח הגברא המיוחס ליהודים, כשהציע לה את עבדו ש"(חתיכת) משקל יהודי לו מתחת לעורו החשוף".[30] התייחסות דומה נמצאת גם במכתם על השחקן-זמר מנופילוס, שהנדן המכסה את הפין שלו "די לו לבדו לכיסוי כל השחקנים הקומיים שלנו כאחד... אך פעם אחת, כאשר השתתף במשחק באמצע מגרש הספורט... החליק הנדן מן המסכן; והנה הוא נימול!"[31] והוא מכניס קונוטציה הומוסקסואלית במכתם על משורר-יריב שהפך למאהב-יריב: "אך זאת מייסרני: שלמרות שנולדת בירושלים עצמה, אתה עושה מעשה סדום בנערי, משורר נימול".[32]

הסטיריקן הרומאי פרסיוס תיאר בנימה בלתי אוהדת את "השבת של הנימולים".[33] ההיסטוריון הרומאי טקיטוס טען שהיהודים נוהגים לבצע את המילה כדי שתהיה להם "סימן להבדילם מאחרים".[34]

ההיסטוריון הרומאי סויטוניוס סיפר על אירוע שהיה נוכח בו כנער צעיר, כאשר לצורך גביית "המס היהודי" (fiscus Iudaicus), "בדקו בפני המפקח ובית־הדין המלא מפה לפה, זקן בן תשעים שנה, לראות אם הוא נימול".[35]

בהיסטוריה אוגוסטה נטען (לגבי מרד בר כוכבא) כי "היהודים התעוררו למלחמה, לפי שנאסר עליהם להשחית באברי מינם".[36]

המשורר רוטיליוס נמטיאנוס (תחילת המאה ה-5 לספירה), הפקיד הרומאי הבכיר וכנראה הכותב הלטיני הלא־נוצרי האחרון שביטא סלידה מן היהדות, כינה את יהודים "העם הגס, המטונף, החותך באופן מחפיר את עטרת איבר המין".[37]

משיכת העורלה

ערך מורחב – שחזור עורלה

בתקופה ההלניסטית נפוצה התפישה היוונית המעריצה את הגוף הטבעי, שהמילה נתפשה כפגיעה בשלמותו. לפי המסורת היוונית נערכו משחקי הספורט בעירום, וגם החינוך הספורטיבי בגימנסיון בוצע בעירום, ולכן יכול היה כל אדם להבחין על נקלה בהבדל בין נימולים לערלים. השתתפות בחינוך הספורטיבי בגמנסיון ובאפביון הייתה חלק בלתי נפרד מאזרחות בפוליס ההלניסטית - אזרחות שהעניקה לבעליה יתרונות רבים. משום כך, הפכה המילה חסם בפני יהודים שביקשו להתקבל כאזרחים בפוליס.

יהודים רבים ביקשו, לפיכך, למשוך את עורלתם מטה, כדי לטשטש את המילה ולהקל על התקבלותם בחברה ההלניסטית. בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, נהגו המתייונים ביהודה, בהנהגת יאסון הכהן הגדול, למשוך את עורלתם. בספר מקבים א' (י"א - ט"ו), מסופר כי הצעירים משכו את ערלתם אחרי שנבנה בירושלים גימנסיון בו השתתפו בעירום: "בנו בית מערומים [=גמנסיון] בירושלים כמנהג הגויים, משכו ערלתם, עזבו ברית קודש, התערבו בגויים, ויתמסרו לעשות הרע".

במשיכת העורלה נמתח עור הפין האלסטי בהדרגה עד ששב ומכסה את עטרת הפין, והאדם הנימול נראה, לפיכך, כמי שלא נימול. במקרים נדירים אחרים שרידי רקמה הנותרים לאחר המילה מתרחבים באופן ספונטני בתקופה שלאחר הברית. העורלה המשוחזרת אינה אלא הרחבה של רקמת הפין ואינה משיבה את מי שנימול כדין להיחשב כערל. למרות זאת, מדברי חכמים מי שעורלתו נמשכה, מצווה לשוב ולחותכה מפני מראית עין.

ביטול המילה בנצרות

בנצרות בטלה מצוות ברית המילה כבר בשלבי התעצבותה. בערך בשנת 50 לספירה התכנסה מועצה של מנהיגי הכנסייה המוקדמת בירושלים; היא עוד הייתה קטנה ושאפה למשוך אליה את המתייהדים הרבים, נכרים שהסתופפו סביב הקהילות היהודיות אך לא נימולו ולא שמרו על התורה במלואה. חלק מהמנהיגים דרשו ברית מילה כתנאי להצטרפות. לפי הכתוב במעשי השליחים ט"ו: ”וַיֵּרְדוּ אֲנָשִׁים מִיהוּדָה וְהֵם מוֹרִים אֶת־הָאַחִים לֵאמֹר אִם־לֹא תִמּוֹלוּ כְּדָת משֶׁה לֹא תִּוָּשֵׁעוּן׃ וַיְהִי רִיב וּמַחֲלֹקֶת רַבָּה לְפוֹלוֹס וּלְבַר־נַבָּא עִמָּהֶם... וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים מַאֲמִינִים מִכַּת הַפְּרוּשִׁים וַיֹּאמְרוּ לָמוּל אֹתָם וּלְצַוֹּתָם לִשְׁמֹר אֶת־תּוֹרַת משֶׁה”. לאחר דין ודברים הכריע יעקב הצדיק לפי דברי פטרוס, והורה: ”אֲנִי דָן שֶׁלּא לְהַחֲמִיר עַל־הַשָּׁבִים מִן־הַגּוֹיִם לֵאלֹהִים. רַק לִכְתֹּב אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִרְחֲקוּ מִטֻּמְאוֹת הָאֱלִילִים וּמִן־הַזְּנוּת וּמִבְּשַׂר הַנֶּחֱנָק וּמִן־הַדָּם”. הסרת הדרישה להימול, יחד עם ביטול חוקי הכשרות למצטרפים החדשים, הייתה אבן דרך בפילוג היהודי-נוצרי וסללה את דרכם של נכרים רבים אל הדת החדשה.

באגרת אל הרומים, שנמעניה היו יהודים ברומא, גורס פאולוס (ב' כ"ה-כ"ט) כי "יש ערך למילה, אם אתה מקיים את התורה, אך אם אתה מפר את התורה, מילתך נהיית לערלה. לכן, אם ישמור ערל את משפטי התורה, האם לא תחשב לו ערלתו למילה?... הן לא על פי מראית עין יהודי הוא יהודי, ולא מה שנראה בגוף מהווה מילה. יהודי הוא זה שבפנימיותו הוא יהודי ומילה היא זו שבלב, לפי הרוח ולא לפי אות כתובה". באיגרת הראשונה אל הקורינתים, שמענה היה מתנצרים מבין הגויים מדגיש פאולוס (ז' י"ח) כי כל אדם צריך "לחיות... לפי מצבו כאשר קרא לו האלוהים... אם נקרא האיש [לאלוהים] בעת היותו נימול, אל ימשוך לו ערלה. אם נקרא כשהוא ערל, אל ימול. לא המילה חשובה, אף לא הערלה, אלא שמירת מצוות האלוהים".

גזירות על המילה

גזירות אנטיוכוס

ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס

בשנת 167 לפנה"ס, אנטיוכוס הרביעי הטיל שורה של גזירות על הדת היהודית, הידועות גם כגזירות השמד. ביניהן נאסרה המילה. האיסור נאכף באמצעות הוצאתם להורג של המוהלים ושל התינוקות הנימולים.[38] גזירות אלו היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. בשלבו הראשוני הסתכם המרד בפשיטות על מקומות היישוב היהודיים, והללו כללו ביצוע ברית מילה לפעוטות היהודים הערלים שנמצאו.[39]

גזירות אדריאנוס

ערכים מורחבים – גזירות אדריאנוס, מרד בר כוכבא#גזירת המילה

הרומים, שהייתה להם השפעה ניכרת על מהלכיה של הממלכה החשמונאית, לא נקטו כל צעד להגבלת המילה וגם סיפוחה של יהודה לרומא במאה הראשונה לפני הספירה לא הביא להגבלות עליה. הרומים ירשו את הסתייגותם של היוונים מהמילה, אך לא התערבו בנוהג וניתן למצוא שלל עדויות על אירועי מילה מאותה תקופה.[40]

בגישתם של הרומים חל שינוי במאה השנייה לספירה. קורנליה דה סיקאריס, אחד מחוקי סולה (lex cornelia de sicariis et veneficis) המכוון לאסור על מעשי התנקשות וכישוף נאכף ביתר קפידה בתקופת הקיסר הדריאנוס, החל משנת 117 לספירה, גם כאיסור על סירוס, שנחשב אחד ממאפייניהם של המתנקשים (sicarii).[41] השערה רווחת היא כי איסור הסירוס הורחב עד מהרה לכל חיתוך באבר המין, ובכך גם לאיסור המילה.[42] שני המקורות היחידים הנוקבים במפורש בסיבות למרד בר כוכבא הם קסיוס דיו והחיבור "היסטוריה אוגוסטה". לפי "היסטוריה אוגוסטה"[43] האיסור חל גם על ברית המילה והיה הסיבה לפרוץ המרד. מהימנותו של "היסטוריה אוגוסטה" בנושא זה, כבנושאים אחרים, קלושה,[44] אך יש המקבלים את גרסת החיבור ביחס לפרוץ המרד.[45] חוקרים אחרים סבורים כי האיסור על המילה בא כתגובה למרד בר כוכבא.[46] לפי דברי חכמים מאותו הדור, כפי שהובאו בתלמוד, גם הפעם האיסור נאכף באמצעות הטלת עונש מוות, בו הסתכנו רבים.[47] עם עלותו לשלטון של אנטונינוס פיוס, קיסר רומא משנת 138 לספירה, הותר ליהודים למול את בניהם, אך האיסור נותר בתוקפו ביחס לשאר האוכלוסייה, ובכך מנע אפשרות של גיור גברים.

בעת החדשה

גם לאחר שרוב הציבור היהודי באירופה עזב בהדרגה את המסורת הדתית, נותר לברית המילה מעמד מרכזי שנשלל ממצוות אחרות שנזנחו. ראייתה כטקס מעבר המקביל לטבילה לנצרות הוביל לאמונה רווחת בקרב ההמון שילד ערל אינו נחשב ליהודי: ביידיש עממית רווח המושג "צו יידישען" (להפוך ליהודי) עבור הטקס. היה זה גם כמעט הציווי היחיד שבתי-הדין הרבניים של הקהילות, שכנפיהם קוצצו עם האמנציפציה, יכלו להמשיך ולאכוף; ברוב היבשת היה נהוג שרישום בפנקס העדה של ילד כיהודי מחייב מילה. מקרים של הורים שסירבו למול אך תבעו לרשום את בניהם עוררו פולמוס בשורה של שערוריות סביב אמצע המאה ה-19. הגדולה שבהן אירעה בפרנקפורט דמיין ב-1843, כשבנקאי מקומי שהותיר את בנו ערל שכנע את ועד הקהילה להתעלם מהמגבלה. רב העיר שלמה זלמן טרייר התקומם וביקש חוות דעת מרבנים רבים באירופה כדי לשכנעם לחזור בהם. השאלה איחדה את הזרמים השונים: הכל הוסיפו לחייב את המילה, אם כי נחלקו בשאלה האם להשתמש ביכולת לא לקבל את הילדים. הרב לודוויג פיליפזון, מראשי הרפורמים, תמך בקולניות באי-רישום, בעוד שרש"ר הירש האורתודוקסי שלל כפייה כעקרון. שי"ר מפראג הזהיר גם הוא מנקיטת הצעד, בהביאו דוגמה מעירו בה הוביל להתנצרות המעורבים. גם הרב הרפורמי הקיצוני ביותר בגרמניה, שמואל הולדהיים, תהה אמנם בלעג מדוע נאחזים דווקא במילה ומתעלמים מחילול השבת ההמוני ועבירות אחרות, אך קבע שחייבים בה. בתחילת המאה ה-20 עלתה השאלה גם ברוסיה. אספת רבני הארץ שעסקה בנידון שקלה לאמץ את עונש אי-הרישום, אך נמנעה מכך על פי דעתו של ר' חיים מבריסק, שקבע כי הערל אינו במעמד שונה משל עבריינים אחרים שאותם הוסיפו להכליל בקהילה.[48]

גם בעת החדשה היו קשיים חיצוניים שגרמו ליהודים שלא לבצע את ברית המילה. כך למשל בברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי נמנעו יהודים רבים מקיום המצווה עקב היחס העוין שהפגינו השלטונות לדתות בכלל וליהדות בפרט.[דרוש מקור: לכך שדווקא בשל רדיפות] עם עליית יהודי ברית המועצות לישראל בעקבות נפילת מסך הברזל, נערכו בריתות רבות למבוגרים שלא נימולו בילדותם, וביקשו לעבור ברית מילה. הבריתות נערכו בבתי חולים ממשלתיים, ועלותן, בסך 410 ש"ח לאדם, מומנה בידי המדינה[49]. עולים אחרים, שעברו 'הטפת דם ברית' ללא הסרת העורלה, נימולו בהתנדבות בידי רופאים מטעם ארגון "ברית יוסף יצחק"[50].

הליך המילה

ערך מורחב – מילה (ניתוח)

הליך המילה ביהדות כולל שני שלבים עיקריים: "מילה" ו"פריעה", ושלב נוסף שנועד לסייע בריפוי: "מציצה". הליך המילה על ידי מוהלים מהיר ביותר, ויכול להעשות תוך כ־10 שניות. שלושת השלבים מוזכרים כבר במשנה: ”מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכמון” (מסכת שבת, פרק י"ט, ב').

  1. מילה היא חיתוך העורלה בסכין, וגילוי העטרה החבויה תחתיה על ידי הסרת שכבת העור המכסה את העטרה ('עור הפריעה'). העורלה מוגדרת מבחינה הלכתית כחלק העור המכסה את העטרה, מקצהו העליון ועד מעט מתחת לעטרה.
  2. פריעה היא חיתוך והפשלת הקרום שבין העטרה והעורלה, ומבוצעת באופן מסורתי בציפורן אגודלו של המוהל.
  3. מציצה היא מציצת דם מהחתך, אשר בוצעה בעבר, ובידי חלק מהמוהלים גם היום, ישירות בפי המוהל.

הפרדה

פין התינוק מכוסה באופן טבעי בעורלה, שהיא חלקו העליון של העור האלסטי הנמשך משק האשכים ועד לאחר העטרה. בנוסף לעורלה, מפרידה שכבת עור נוספת בין העורלה לעטרה ('עור הפריעה'). אצל לא־נימולים שכבת עור זו נפרדת מהעטרה ומתחברת לעורלה במהלך הינקות, אך אצל ילודים שכבת עור זו דבוקה חלקית לעטרה. על פי רוב, מקדים המוהל לשלושת השלבים לעיל את שלב ההפרדה, בו הוא משחיל "מפריד" מתכתי אל פתח העורלה ובתנועה סיבובית מפריד בין שכבת העור הנוספת לעטרה. פעולת ההפרדה המקדימה היא שלב טכני שנועד להקל את שלב הפריעה, ואינו מצוין במקורות.

לאחר ההפרדה נוהג המוהל לתפוס את העורלה ולמושכה למעלה מעל העטרה. לאחר מכן מוכנס עור העורלה לתוך מגן מתכת בעל רווח צר המאפשר רק לעור העורלה הדק להיכנס, דבר שמטרתו להבטיח שרק העורלה תיחתך, בעוד הפין והעטרה העבים יותר לא ייפגעו. ישנם מוהלים המסמנים בטוש או באמצעות ציפורן את קו החיתוך הצפוי של העורלה כאשר היא במצב רפוי, מעט מתחת לעטרה, על מנת להבטיח כי בעת המשיכה לא יתפס גם עור הפין שמתחת לעורלה, דבר העלול לקרות עקב האלסטיות הרבה של עור הפין והעורלה. השימוש במגן המתכת נפוץ ביותר, אך ישנם מוהלים בודדים שאינם משתמשים בה. יש מבין המוהלים התופסים את עור העורלה בתופסן יחד עם עור הפריעה, דבר הגורם לכך שבעת חיתוך העורלה מוסר גם רובו של עור הפריעה. הליך זה אינו מוסכם על הכל, ויש מבין המוהלים הנמנעים ממנו. התוצאה מהימנעות זו היא צורך לחתוך כמות עור רבה יותר בשלב הפריעה (שימוש בתופסן מוביל לחיתוך רוב עור הפריעה במהלך שלב המילה).

מילה

סט מכשירים המשמשים לשם ביצוע ברית המילה, תצוגה במוזיאון העיר גטינגן
ערכת כלי ברית מילה: משחזת, מגן עטרה, מפריד, סכין מילה, מספריים ושפופרת מציצה

שלב המילה, שהיא חיתוך העורלה, הוא השלב הראשון והמרכזי בברית המילה. כדי לכרות את העורלה המוהל משתמש בסכין מילה, כאשר מגן המתכת המגן על העטרה מפני חיתוך בטעות מסמן את הגבול התחתון של החלק הנחתך.

רופאים המבצעים מילה רפואית נוהגים להשתמש במגן מתכת בעל אפשרות לסגירה הדוקה ביותר, המשמש לתפיסת העורלה עד להפיכתה לנמק קודם לחיתוכה, בהליך הנמשך כעשר דקות. השימוש במגן המתכת ההדוק נועד לצמצם למינימום את הדימום לאחר החיתוך. ההלכה היהודית שוללת את השימוש בטכניקה זו לשם קיום מצות ברית מילה, כיון שהמצוה מתקיימת בכריתת העורלה, ואילו בהליך הרפואי העורלה נכרתת רק לאחר שהפכה לנמק ונעשתה 'בשר מת'[51]. בנוסף, לדעות מסוימות בהלכה הטפת דם הברית היא חלק מהמצוה, בעוד שהתופסנים מונעים כמעט לגמרי את יציאת הדם[51]. באופן דומה נשלל גם הליך המילה באמצעות לייזר, במהלכו לא יורד דם. החריג היחידי הם תינוקות בעלי הפרעות קרישה משמעותיות (כגון חולי המופיליה), הנימולים באופן המבטיח כי לא יאבדו דם במהלך ברית המילה.

פריעה

הפריעה היא חשיפת העטרה על ידי הסרת שכבת העור הדק שבין העטרה והעורלה, הדבוקה אל העורלה אצל ילודים ('inner preputial epithelium'). היא מוזכרת במשנה, אך אופן ביצועה לא נזכר במשנה או בתלמוד.

מקור הפריעה

במקרא לא מוזכר במפורש קיומו של שלב הפריעה, אם כי יש שפרשו שהסיבה שיהושע נצטווה למול את בני ישראל "שנית", היא שבהיותם במדבר הם מלו אך לא פרעו. לפי התלמוד הבבלי הפריעה נוספה לברית המילה רק בעת מתן תורה[52], ועל כן בוצעה לראשונה בימי יהושע. מדרשי הלכה לומדים את ציווי הפריעה מפרשת המילה שנאמרה לאברהם[53], אולם על פי דעה אחרת, הפריעה אינה נלמדת מהתורה כלל, אלא היא הלכה למשה מסיני.[54]

לפי המשנה[55] הפריעה היא חלק משמעותי מברית המילה, ומילה ללא פריעה אינה נחשבת למילה הלכתית. התלמוד הירושלמי[56] אף מוסיף שחיוב כרת על מי שלא נימול חל גם על מי שמל ולא פרע. יש המפרשים[57] שהכונה לנימול, שנותר ערל, מאחר שטרם נתגלתה עטרתו. אך יש המפרשים[58], שהכוונה בגמרא היא למוהל במקרה שהברית חלה בשבת, כך שנעשה חילול שבת לצורך המילה, בלי לקיים את המצוה. לדבריהם ייתכן, שחיתוך העורלה כשלעצמו, פוטר את הנימול מחיוב כרת[59].

פרופ' ניסן רובין טוען שהפריעה מקשה על 'משיכת עורלה',[60] ושלשם כך הונהגה, רק בעקבות גזירות אדריאנוס.

הליך הפריעה

רש"י כתב בפירושו על התלמוד[61], שהפריעה היא הליך בו "פורעין את העור המכסה ראש הגיד". הרמב"ם, והשולחן ערוך כותבים שמבצעים את הפריעה בעזרת הציפורנים של המוהל: "ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה". לפי מנהג זה, המוהל, שמגדל ציפורן אגודלו במיוחד למטרה זו, מקלף את הקרום הרך שתחת עור הערלה וחושף את העטרה. אולם, לפי מקורות אחרים, כמו תשובות הגאונים לרב האי גאון, ניתן לבצע את הפריעה גם בעזרת כלי. בכללי המילה לרבי יעקב הגוזר נכתב שמנהג שאלוניקי הוא לעשות מילה ופריעה כאחת באיזמל, מחמת אי הנקיות של ציפורן המוהל. כאשר מופרדת שכבת עור זה מהעטרה קודם למילה עצמה (כפי שנעשה על ידי חלק מהמוהלים), מוסרת רוב שכבת עור זה יחד עם העורלה, ועל כן רובו של שלב הפריעה מתבצע יחד עם המילה עצמה, כאשר לאחר מכן מוסרות מעט השאריות שנותרו באמצעות ציפורן, סכין או מספריים.

במילה רפואית מודרנית נהוג להפריד את שכבת עור הפריעה קודם למילה, ועל כן הקרום שתחת העורלה מוסר יחד עמה בעת חיתוך העורלה, בדומה לנהוג אצל חלק מהמוהלים[62]. בעוד במילה יהודית מוסרות שאריות שכבת עור זו, בהליך הרפואי שכבת העור שנותרת נתפרת למקום החיתוך על מנת לכסות את פצע החיתוך.

מציצה

לאחר המילה והפריעה מגיע שלב המציצה. בשלב זה המוהל מוצץ את הפצע עד שיצא ממנו דם. דין המציצה מוזכר במשנה[63] ובמדרש (כמובא בדברי הרמב"ם) אף מובא שכך נהגו משה רבינו ואהרן הכהן[64]. התלמוד[65] מבאר שהמציצה נחוצה לשם מניעת סכנה רפואית מהנימול, אך אינו מבאר מהי סכנה זו.

עניין המציצה מוסבר בדברי רבי יעקב הגוזר, מוהל בן המאות ה-12 וה- 13: "מציצה כיצד? אחר הפריעה מיד מכניס את האבר לתוך פיו ומוצץ את הדם בכל כוחו משום שהדם נקרש בפי האמה וסכנה הוא אם אינו מוצץ. כדאמרינן בפ' ר"א: אמר רב פפא אומנא דלא מייץ מעבירין ליה משום דדם נקרש בין האמה והוא סכנה"[66]. מקובל בעדות אשכנז ועדות נוספות שלפני המציצה ממלא המוהל את פיו במעט יין, מקור מנהג זה הוא בדברים שעל פי תורת הקבלה.[67]

הרב ד"ר מרדכי הלפרין מסביר[68] את הצורך במציצה ביתר ביאור; לדבריו עורקי הגב של האיבר מתכווצים בעקבות חיתוך העורלה, והדם שנקרש עלול במקרים נדירים לחסום אותם ולהוביל לנמק. יש שהסבירו את פעולת המציצה כשחרור חסימת כלי הדם שנחתכו ואינם מדממים עקב התכווצות השריר באזור, אך יחלו לדמם לאחר שהשריר יתרפה. לפי הסבר זה, תכלית המציצה היא זיהוי מוקדם של שטפי דם בלתי נשלטים, לדוגמה עקב המופיליה בלתי ידועה[69].

הפולמוס סביב המציצה בפה

הליך המציצה המסורתי בברית המילה נעשה ישירות בעזרת פיו של המוהל. אולם, בעקבות החשש לסכנות בריאותיות של הדבקות במחלות זיהומיות (לדוגמה הרפס ואיידס), הן לתינוק והן למוהל, כתוצאה ממגע ישיר של פי המוהל בפצע הפתוח, יש שהעדיפו מציצה דרך שפופרת סטרילית. סוגיה זאת נדונה בין פוסקי ההלכה במשך יותר מ-150 שנים, ולאור זאת נהגו ביהדות גרמניה שלא לבצע את המציצה בפה.

בשנת 2003 הוועדה הבינמשרדית לפיקוח על המוהלים הפיצה חוזר למוהלים, לפיו על המוהל "ליידע את הורי התינוק הנימול בעת ההזמנה לביצוע הברית על שתי האפשרויות לביצוע חובת המציצה, ולהחליט על כך תוך כדי שיתופם בהחלטה". אולם ניסיונות לשכנוע מורי ההוראה של הציבור החרדי להנהיג לכתחילה מציצה באמצעות שפופרת, או בדיקות הרפס שגרתיות למוהלים, נתקלו בהתנגדות, הן מחשש שהדברים יגיעו לביטול המציצה בכלל והן מפני שאחוז הנפגעים נמוך מאד ומדובר בסיכון שמקובל לקחת בכל תחומי החיים. הרב פרופסור אברהם שטיינברג, חבר הוועדה הציבורית לפיקוח על מוהלים בישראל, טוען שמניעים פוליטיים ומגמתיים עומדים מאחורי הניסיונות לאסור את המנהג, "השיקול שמנחה את הרבנים אינו אסתטי, אלא חשש סביר לפיקוח נפש. נכון להיום, אנחנו יודעים שקיימת סכנה לתינוק רק במצבים חריגים. למשל, כשלמוהל יש פצע מדמם בפה. אבל הניסיון המצטבר ממאות שנים של מציצה מראה שסטטיסטית הסכנה קטנה הרבה יותר מאשר חציית כביש, למשל".[70]

סוגיה זו התעוררה ביתר שאת בשנת 2005, בעקבות מוהל שהדביק שלושה תינוקות בהרפס (אחד התינוקות נפטר) בניו יורק, במהלך המציצה[70], וכן בעקבות מחקרים שהתבצעו בארצות הברית, ישראל וקנדה, וזיהו 11 מקרים נוספים של הדבקות תינוקות בהרפס בעקבות המציצה בפה מאז שנות השמונים. לצמצום הסכנה לנימול ולמוהל פרסמה מחלקת הבריאות של מדינת ניו יורק פרוטוקול למניעת זיהום הרפס בילוד[71]. סוגיה זו נתונה במחלוקת בין המוהלים: בעוד חלקם מוצצים ישירות בפה (לאחר חיטוי מסוים), אחרים מוצצים באופן סטרילי באמצעות שפופרת.

הרב ד"ר מרדכי הלפרין מתאר את בעיית ההרפס כמצב חדש במגזר החרדי בישראל. לדבריו,[68] בעבר היו רוב האוכלוסייה נשאים של נגיף ההרפס. ממילא, היו תינוקות יורשים נוגדנים לנגיף מאימותיהם. כיום, בעקבות שיפור בתנאים התברואתיים, ישנו מיעוט משמעותי של נשים צעירות שאינן נושאות את המחלה, ועל כן התינוקות הנולדים להן פגיעים להדבקה בשעת המילה, במקרה של מציצה שנעשית על ידי מוהל החולה בהרפס.

הרב שאול פרבר ממכון עתים, המספק ייעוץ בטקסי מעגל החיים היהודי, מעריך כי רוב טקסי ברית המילה בישראל, נעשים על ידי מוהלים חרדים, בדרך של מציצה בפה.[70] מאידך, הרב הלפרין טוען,[68] שקרוב "ל 90% מהבריתות בישראל מתבצעות כיום על ידי תחליף מציצה – שאיבה באמצעות שפופרת", ומצביע על כך ששבעה מקרי ההדבקות בהרפס שהוצגו בפני הוועדה הבינמשרדית לפיקוח על המוהלים, לאחר שקרו בשלוש השנים שקדמו לדיון, התרחשו במגזר החרדי.

מהלך הטקס

מנהגים לפני הטקס

בעדות אשכנז נוהגים לקיים אירוע מיוחד בליל השבת הראשונה לאחר הולדת התינוק, הנקרא שלום זכר. באירוע מוזמנים קרובים וידידים לאחל מזל טוב למשפחת התינוק, מוגש כיבוד, ונאמרים דברי תורה. כמו כן, נהוג לקרוא קריאת שמע ליד התינוק בלילה לפני הברית, יחד עם ילדים, ולחלק ממתקים לילדים.

אצל הספרדים נהוג לקיים לימוד בלילה שלפני הברית, והוא נקרא "ברית יצחק".

אצל יוצאי בבל (עיראק), נוהגים הנשים והילדים להתאסף בבית היולדת ביום השישי ללידה, להכין סוכריות אגוזים ושאר גרעינים קלויים הנקראים שאשה (שש), ולשיר שירים שונים. בערב הברית מתאספים לטקס שנקרא עיקיד אליאס ("ברית אליהו"), מביאים כיסא של אליהו הנביא, שמים עליו בשמים ואורות, וקוראים מספר הזוהר. מנהג נוסף הוא הזמנת ילדי השכנים של משפחת התינוק לקרוא קריאת שמע עם התינוק בלילה שלפני הברית.

טקס ברית המילה

תינוק בידי סנדקו, הישוב על כיסא אליהו.

בדקות שלפני הכנסת התינוק נוהגים בעיקר בני עדות המזרח לשיר פיוטים שונים, כגון "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵינוּ", "אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי", ועוד. עם הכנסת התינוק למקום שבו נערך הטקס, נהוג שהקהל מכריז "ברוך הבא בשם ה'". את התינוק מניחים על "כיסא אליהו", שמיועד לכך. טעם המנהג הוא במדרש שמובא בספר הזוהר (פרשת לך לך, דף צג ע"א) שמספר שבעקבות דבריו של אליהו הנביא על הפסקת ברית המילה (מלכים-א יט, יד), הוטל עליו להיות נוכח, כביכול, בכל מעמד של ברית מילה ולהעיד על כך שישראל מקיימים את המצווה, בניגוד לתלונתו. לכן מתקינים כיסא לכבודו.

נהוג לכבד במיוחד מישהו להחזיק את התינוק על ברכיו, והוא הנקרא סנדק. אבי הבן מברך ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", והמוהל מברך "על המילה". אבי הבן מברך ברכה נוספת - ברכת "שהחיינו". לפי מנהג הספרדים, יושב הסנדק על כיסא אליהו ומחזיק עליו את התינוק מיד לאחר הברכה הראשונה, "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". הקהל עונה לברכה זו "כשם שהכנסתו לברית, כך תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים".

לאחר מכן מברך המוהל או אחד הנוכחים, וכוס יין בידו, את ברכת "בורא פרי הגפן", ולאחריה "בורא עצי בשמים" על צמח ריחני שהובא לשם כך. את הברכות חותמת ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" שמסתיימת ב"ברוך אתה ה', כורת הברית". אחר הברכות נאמרת תפילה לבריאות הילד, ונהוג שאז מוכרז שמו לראשונה. בתוך התפילה מוזכר הפסוק (יחזקאל טז, ו) "ואומר לך בדמיך חיי", וכשקוראים פסוק זה טובל המוהל את אצבעו בכוס היין, ומטפטף לפי התינוק פעמיים.

הטקס מסתיים, לעדות הספרדים - בקדיש, ולאשכנזים - בתפילת עלינו לשבח. אחר כך מתקיימת סעודת מצווה.

על פי רוב, ברית המילה מתבצעת כיום בבתי כנסת או באולמות אירועים. לרוב הטקס פומבי ונערך בנוכחות קרובי משפחת היילוד ומכרים. בקרב חילונים בישראל יש המפרידים בין ברית המילה עצמה, שנערכת בהרכב משפחתי מצומצם ולעתים בבית החולים, לבין מסיבת הברית, שנערכת מספר שבועות מאוחר יותר.

היבטים רפואיים

ערך מורחב – מילה (ניתוח)#תופעות הנובעות מהמילה

מחקרים העלו שמילה מפחיתה משמעותית את סיכוני ההדבקה בנגיף האיידס ביחסי מין הטרוסקסואלים, וכן מפחיתה את הסיכון למחלות מין ומחלות זיהומיות נוספות, לרבות סרטן הפין. בעקבות כך מממן ארגון הבריאות העולמי את מילתם של אלפי גברים, במטרה למנוע התפשטות של איידס ומחלות נוספות.[72] בשנת 2012 פרסמה האקדמיה הפדיאטרית האמריקאית (AAP) נייר עמדה המבוסס על חקירה ובדיקה של יותר מאלף מאמרים בספרות הרפואית, ועל פיה התועלות הבריאותיות של מילת תינוקות עולות על הסיכונים[73].

היבטים חברתיים

קיום המילה

מצוות ברית המילה זוכה לתפוצה רחבה גם בקרב חילונים שאינם מקיימים את מרבית המצוות, ורוב היהודים החילוניים מלים את בניהם לפי דרישות ההלכה ולפי המסורת היהודית. בנוסף להיבט הדתי, יש למילה גם היבט חברתי, המעודד את קיומה במקום שבו הרוב נימולים. יש התומכים בניתוח גם משיקולים רפואיים. לפי סקר משנת 2009,[74] 94 אחוזים מקרב היהודים הבוגרים בישראל שהשתתפו בסקר, השיבו ש"חשוב" או "חשוב מאוד" לערוך את טקס ברית המילה.

התנגדות לביצוע המילה

ישנם מתנגדים לברית המילה, התופסים אותה כפעולה מיותרת הפוגעת בשלמות היילוד וגורמת לכאב, לעתים תוך צידוד בנזקים אפשריים מהתהליך. אחרים טוענים כי אין להם בעיה עם ההליך עצמו כל עוד הוא נעשה בבגרות מתוך בחירה מודעת של העובר אותו (למשל מבחינה אסתטית). כמו כן מעצם היותו טקס דתי. בשנת 1998 הוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק עתירה שדרשה להוציא אל מחוץ לחוק את ברית המילה בנימוק של "פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". העתירה נדחתה על הסף.[75]

באוקטובר 2013 הצהירה האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, כי היא מודאגת במיוחד מ"הפרות מסוימות של שלמותם הפיזית של ילדים", שהתומכים בהם מציגים אותם כמועילות לילדים חרף "עדויות ברורות להפך מכך" ומנתה ביניהם "מילת זכרים צעירים מסיבות דתיות". המועצה קראה למדינות החברות "להגדיר בבירור את התנאים הרפואיים, הסניטריים והאחרים אותם יש לוודא עבור מנהגים הרווחים בקהילות דתיות מסוימות, כגון מילתם הבלתי מוצדקת מבחינה רפואית של זכרים צעירים".[76] בתגובה, משרד החוץ הישראלי הכריז שההחלטה היא "בגדר התקפה בלתי נסבלת הן על המסורת הדתית המכובדת והעתיקה שעומדת בתשתיתה של תרבות אירופה, והן על הרפואה המודרנית וממצאיה" ו-"מביאה לליבוי רוחות השנאה והגזענות באירופה."[77] במכתב לנשיא מדינת ישראל, מזכ"ל המועצה הדגיש "שהמועצה הפרלמנטרית של אירופה היא גוף מייעץ אשר לא מייצג את עמדתה הכללית של מועצת אירופה כולה."[78] בעקבות מאמצי שכנוע מצד ארגונים יהודיים,[79] בספטמבר 2015 קיבלה האספה החלטה מתוקנת, שאינה מגדירה את המילה כהפרה של שלמות הילד או כבלתי מוצדקת מבחינה רפואית.[80]

מבין מתנגדי ברית המילה, יש העורכים, במסגרת מסיבת קבלת הפנים לתינוק או לתינוקת, טקס אלטרנטיבי בשם ברית שלום, שמטרתו הצעת חלופה סמלית למילת הבשר, או הבעת הסתייגות מברית המילה המסורתית.

זבד הבת

ערך מורחב – זבד הבת

לרגל לידת בת, יש העורכים אירוע חליפי לסעודת המצווה או למסיבת הברית, המכונה בשם 'בריתה' או 'זבד הבת'. באופן מסורתי, זהו טקס דתי המשלב תפילות ופיוטים מיוחדים. כיום המנהג לערוך בריתה התפשט לחוגים נוספים, ולא תמיד הוא נושא אופי טקסי או דתי. בריתה אינה כוללת מילה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: ברית מילה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:ברית מילה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברית מילה

מידע על הליך ברית המילה

מאמרים הלכתיים

פולמוס על ברית המילה

פולמוס המציצה

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
  1. ^ וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. ספר בראשית, פרק י"ז, פסוקים י"ב–י"ג
  2. ^ בתנ"ך משמש הביטוי "ערֵלים" ככינוי גנאי נפוץ לפלשתים (ספר שופטים, פרק י"ד, פסוק ג'; ספר שמואל א', פרק ל"א, וכן בקינת דוד - ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ' ובמקומות נוספים).
  3. ^ שמות י"ב, מ"ח
  4. ^ ויקרא י"ב, ג'
  5. ^ וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.
  6. ^ מיקרופדיה תלמודית, הערך "בני קטורה"
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ז, עמוד א'
  8. ^ ראו יעל לוין, "אשה כמאן דמהילא דמיא – דומה האישה למי שמהול", מסכת ב (תשס"ד), עמ' 27–45.
  9. ^ 1 2 מדרש תנחומא (פרשת תזריע, פסקה ה')
  10. ^ ספר האמונות והדעות, מאמר שלישי, פרק י'
  11. ^ ספר הכוזרי, מאמר ראשון, קט"ו
  12. ^ 1 2 3 מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ט, בתרגום מיכאל שורץ
  13. ^ תפארת ישראל פרק ב', בביאור שיטת רבי עקיבא שהוזכרה לעיל והכתוב במדרש תנחומא פרשת שמיני אות ט'
  14. ^ דברים פרק י' פסוק טז'
  15. ^ ירמיהו פרק ו' פסוק י'
  16. ^ באר הגולה, באר החמישי, פרק ד', ותפארת ישראל פרק יט'
  17. ^ טללי אורות, ז'
  18. ^ כתבי הירודוטוס, ספר II, סעיף 104 (תרגום אלכסנדר שור).
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב.
  20. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 28, סעיפים 3-1; פרק 55, סעיף 5.
  21. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 37; פרק 4, סעיף 9; ספר 17, פרק 2, סעיף 5.
  22. ^ Horatius, Sermones, I, 9:70
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יג.
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק יא, פסקה ג, סעיף 319.
  25. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 5 מילה; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010; עמ' 143.
  26. ^ פטרוניוס, סאטיריקון (פרק 13), 102, 14-13; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 146 (תרגום: אריה חורשי).
  27. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXX. Petronius, no. 195, p. 444; פטר שפר, יודופוביה, פרק 3, עמ' 115 (תרגום: מאנגלית: להד לזר).
  28. ^ יובנאליס, סטירה יד, 104-96; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 3, עמ' 119-118 (תרגום: רחל בירנבאום).
  29. ^ Martialis, Epigrammata, VII, 30; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 147 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  30. ^ Martialis, Epigrammata, VII, 35; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 148 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  31. ^ Martialis, Epigrammata, VII, 82; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 150 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  32. ^ Martialis, Epigrammata, XI, 94; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 151 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  33. ^ Persius, Saturae, V, 184
  34. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ה.
  35. ^ סויטוניוס, חיי שנים־עשר הקיסרים, דומיטיאנוס, 12.
  36. ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי הדריאנוס, 14, 2; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 154 (תרגום מרומית: דוד גולן).
  37. ^ Rutilius Namatianus, De Reditu Suo, I, 387; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 153 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  38. ^ ספר מקבים א, א, 48, 60-61; ספר מקבים ב, ו, 10.
  39. ^ ”וימלו את הילדים הערלים, אשר מצאו בגבולות ישראל, בכוח” (ספר מקבים א, ב, 46. (תרגום אריאל רפפורט, עמ' 134)) פרופ' רפפורט משער שהכוח הופעל נגד פקידי השלטון שהופקדו על אכיפת הגזירות.
  40. ^ כך למשל הורדוס תבע מסילאיוס הערבי שימול עצמו; בתו של אגריפס הראשון תבעה זאת מאפיפאנס בן מלך קומאגנה; על אריצו מלך אמסה נאמר שמל עצמו בשנת 52 לספירה; וכן לגבי פולמוס מלך פונטוס וקיליקיה בשנת 62 לספירה. מקור: מרדכי א' ראבילו, "גזרת המילה כאחד הגורמים למרד בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא: מחקרים חדשים, (עורכים: אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד 1948, עמ' 29-30.
  41. ^ Henry Chadwick, Origen: Contra Celsum, Cambridge UP, עמ' 79 והערת שוליים. וכן Ra'anan Abusch, "Negotiating Difference: Genital Mutilation in Roman Slave Law and the History of the Bar Kohba Revolt" in Peter Schäfer, The Bar Kokhba war reconsidered, עמ' 75.
  42. ^ מרדכי א' ראבילו, "גזרת המילה כאחד הגורמים למרד בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא: מחקרים חדשים, (עורכים: אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד 1948, עמ' 27-46. דעה שונה בנושא יש לפייר קורדייה, Ra'anan Abusch, "Negotiating Difference: Genital Mutilation in Roman Slave Law and the History of the Bar Kohba Revolt" in Peter Schäfer, The Bar Kokhba war reconsidered, עמ' 76.
  43. ^ היסטוריה אוגוסטה, הדריאנוס, 14, 2.
  44. ^ Aharon Oppenheimer, "The Ban on Circumcision as a Cause of the Revolt: A reconsideration" in Peter Schäfer, The Bar Kokhba war reconsidered, עמ' 55. אופנהיימר מביא כעדות לפקפוק ב"היסטוריה אוגוסטה" חוקרים כמומסן וסיים. על הדעות הקדומות בהן החזיק כותב החיבור מובאים עיוניהם של חוקרים נוספים.
  45. ^ לביבלוגרפיה בעניין ראו: מנחם מור, מרד בר-כוכבא - עוצמתו והיקפו, פרק ראשון: "הסיבות לפרוץ מרד בר-כוכבא", הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשנ"ב 1991, ISBN 9652170798 עמוד 91 ובהערה 73.
  46. ^ מנחם מור, מרד בר-כוכבא - עוצמתו והיקפו, הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשנ"ב 1991, ISBN 9652170798 (עמ' 95-97)
  47. ^ ”תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין - עדיין היא מרופה בידם.” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ל, עמוד א')
  48. ^ יעקב כ"ץ, "המאבק על קיום ברית מילה במחצית הראשונה של המאה הי"ט", בתוך: ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, הוצאת י"ל מאגנס, 1992. עמ' 123-147.‏ Judith Bleich, "The Circumcision Controversy in Classical Reform in Historical Context", בתוך: טורים, מחקרים בהיסטוריה ותרבות יהודית מוגשים לד"ר ברנרד לנדר, KTAV Publishing House, 2007. עמ' 1-28.
  49. ^ משרד הדתות, חוזר מנכ"ל משרד הדתות, 18 במארס 1990, אתר משרד הדתות
  50. ^ קובי נחשוני, ברית מילה לבן 92, באתר ynet, 13.11.14
    מתוך אתר הארגון
  51. ^ 1 2 שו"ת מנחת יצחק חלק ה' סימן כד'; שו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן כט';
  52. ^ ”אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו” (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"א, עמוד ב').
  53. ^ ירושלמי שבת פרק יט' הלכה ב'
  54. ^ התוספות, על יבמות עא, ב, דיבור המתחיל: "לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו".
  55. ^ שבת פרק יט' הלכה ו'
  56. ^ שם
  57. ^ שו"ת חתם סופר חלק ב' יו"ד רמט'
  58. ^ פירוש פני משה על הירושלמי שם
  59. ^ כך מבואר בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ה' סימן יד'
  60. ^ במאמרו "משיכת ערלה ותקנת הפריעה", בתוך: ציון נ"ד, א (תשמ"ט), עמ' 105-117 טען רובין "שרק מילה ללא פריעה מאפשרת משיכת עורלה." אברהם קורמן טען נגדו (בספרו "מושגים בהלכה", פרק כ': "מילה ופריעה") שגם לאחר פריעה תיתכן משיכת עורלה. במאמר נוסף, "Brit Milah: A Study of Change in Custom", טוען רובין שמשיכת העורלה אורכת שנים, וזאת עקב הפריעה וחיתוך מרבי בעור החיצוני.
  61. ^ (תלמוד בבלי, שבת, קל"ג ע"א, ד"ה "ופורעין")
  62. ^ נייר עמדה של איגוד רופאי הילדים האמריקאי מציין שישנן שלוש טכניקות נפוצות למילה (רפואית) של ולדות, ובין המשותף לשלושתן הוא הפרדת הקרום שתחת העורלה (inner preputial epithelium) מהשכבה החיצונית של ראש הפין (epithelium of the glans), על מנת שבהמשך יכרת יחד עם העורלה.
  63. ^ (מסכת שבת, פרק יט', משנה ב')
  64. ^ אגרת השמד - מאמר קדוש השם: "כך אמרו חז"ל: משה היה מל ויהושע פורע ואהרן מוצץ ואספו ערלות חמרים חמרים והיה דם מילה מתערב בדם פסח, ובזה היו ראוים ליגאל."
  65. ^ (מסכת שבת, קל"ג ע"ב)
  66. ^ (זיכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 20)
  67. ^ המנהג מוזכר בספר "זוכר הברית" (אוזהאראד-אונגוואר, תרצ"א),יא, יח-יט.
  68. ^ 1 2 3 מסורת המציצה – שדה קרב רפואי במלחמת תרבות
  69. ^ לפי המוהל ד"ר אריה ולדמן
  70. ^ 1 2 3 עמירם ברקת, 3 תינוקות מתו אך החרדים בניו יורק מסרבים להפסיק "מציצה" בברית מילה, באתר הארץ, 7.9.2005
  71. ^ פרוטוקול למניעת זיהום הרפס בילוד, מחלקת הבריאות של מדינת ניו יורק
  72. ^ לפי המקורות שבערך המורחב.
  73. ^ Circumcision Policy Statement באתר AAP
  74. ^ סקר מכון גוטמן לסקרים והמכון הישראלי לדמוקרטיה עבור קרן אבי חי ישראל, עמוד 37
  75. ^ נוסח העתירה, תגובות ופסק הדין, באתר עמותת בן שלם
  76. ^ נוסח ההצהרה המלא
  77. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Nrg
    פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         אריאל כהנא, "איסור ברית המילה – כתם מוסרי על אירופה", באתר nrg‏, 4 באוקטובר 2013
  78. ^ ישי קרוב, מזכ"ל מועצת אירופה: לא תיאסר ברית מילה, באתר ערוץ 7
  79. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
    פרמטרים ריקים [ 5, 6, 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         קובי נחשוני, מועצת אירופה חזרה בה: המילה לגיטימית, באתר ynet, 02.10.15
  80. ^ נוסח ההצהרה המלא


מצוות ומנהגים יהודיים
ערכים כלליים הלכה • עשרת הדיברות • תרי"ג מצוות • שבע מצוות דרבנן • שבע מצוות בני נח • רשימות: מצוות הנהוגות בזמן הזה • מצוות שאינן נוהגות בזמן הזה נער בר מצווה
סדר היום נטילת ידיים • ציצית • תפילין • קריאת שמע • תפילה • תלמוד תורה • ברכת המזון
הלוח העברי קידוש החודש • עיבור השנה • שבת • ראש חודש • חגי ישראל ומועדיו • שמיטה • שנת היובל
מצוות שבין אדם לחברו ואהבת לרעך כמוך • צדקה • גמילות חסדים • לשון הרע • והדרת פני זקן • אונאת דברים • משפט עברי
מצוות התלויות בארץ מצוות יישוב ארץ ישראל • מתנות כהונה • מתנות עניים • איסור ערלה • שמיטה • שנת היובל
איסור והיתר כשרות • בשר בחלב • שחיטה • טרפה • איסור אכילת חלב • יין נסך • חמץ
תשמיש קדושה ותשמיש מצווה ספר תורה • תפילין • מזוזה • סידור • ציצית • שופר • לולב • מצה • כיפה
בית המקדש מצוות בניין בית המקדש • כהן • קורבן • עלייה לרגל • טומאה וטהרה • רשימת מצוות בית המקדש
משפחה ברית מילה (או הטפת דם ברית) • פדיון הבן • זבד הבת • בת מצווה • בר מצווה • חופה וקידושין • טהרת המשפחה • מעמד האישה ביהדות • צניעות • כיבוד אב ואם
מוות אבלות • אנינות • הלוויה • קריעה • קדיש • קבורה • סעודת הבראה • שבעה • יום השנה • אזכרה • נר נשמה • הזכרת נשמות • חברה קדישא

תבנית:הלכה

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ברית_מילה&oldid=19907442"