קולנוע רקס – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־22:47, 10 בינואר 2017

קולנוע רקס ברחוב הנסיכה מרי (במעלה הרחוב, משמאל)

קולנוע רקס היה בית קולנוע שפעל בירושלים בתקופת המנדט הבריטי.

היסטוריה

קולנוע רקס שכן בין רחוב פרינסס מרי (כיום רחוב שלומציון המלכה) לרחוב הלל, והיה בבעלות איש העסקים הערבי-נוצרי ג'וזף פסקל אלבינה ומשה יונה פרידמן^[1]. בית הקולנוע היה מקום בילוי פופולרי בקרב תושבי העיר היהודים, הערבים וגם בקרב הבריטים. פעלה בו מערכת חימום מרכזית, והוצגו בו, בין היתר, סרטי החברה המצרית "נייל פילם" (סרטי הנילוס). בניית בית הקולנוע החלה בשנת 1935 וב-16 ביוני 1938 נערכה בו הקרנת הבכורה. היו בו כ-1,300 מקומות ישיבה.

הקולנוע שימש פעמיים זירה לפעולות תגמול של אצ"ל נגד מטרות ערביות. ב-29 במאי 1939 נכנסה לקולנוע חוליה של שבעה פעילי הארגון, לאחר שרכשו כרטיסים לצפייה בסרט טרזן. במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה עם מנגנון השהיה שהוסלק בבטנת מעיל, והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. לפי מקורות עיתונאים דאז ידוע על יהודי אחד שנהרג (אשר נבדר) בהתקפה הזאת, וגבר (יששכר שמעוני בן 25 מסנהדריה) ואשה (חנה דרעי) שנפצעו. לבית הקולנוע נגרם נזק של 20,000 לא"י. אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע. מחשש לפיגוע נקם החליט המפקד הצבאי הבריטי של ירושלים, ריצ'רד אוקונור, על סגירת בתי הקולנוע, בתי הקפה ושאר אתרי הבילוי היהודיים בעיר^[2].

ב-4 בדצמבר 1947, כתגובה להצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא יום קודם לכן, הוצת קולנוע רקס על ידי האצ"ל. בעקבות זאת ננטש הקולנוע. הסרט האחרון שהוצג בו היה "שונא הציבור", סרט מצרי, בכיכובו של עבאס פארס^[3]. במהלך שנות ה-50 וה-60 הופעל במקום קולנוע קטן בשם סטודיו. האולם היה קטן והכיל 138 מקומות, חדר ההקרנה שכן מעל האולם והקרנת הסרט נעשתה דרך התקרה בעזרת מראה. על חורבות המבנה הוקמו, לימים, בניין האחים ישראל ובית קופת חולים מאוחדת.

יוסי בנאי מזכיר את הקולנוע בשירו הנוסטלגי "אני וסימון ומואיז הקטן", כזירת התרחשותן של חלק מעלילות ילדותו בירושלים:

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים

(....)
עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים, אפילו לא מילה
ומואיז הקטן, לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים...

— השיר המלא באתר שירונט

הערות שוליים

^ משה חננאל, הירושלמים - מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946, ירושלים 2007, עמוד 232
^ האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל באתר דעת
^ חדרים לבחורים ובחורות. החיים עצמם בכ"ט בנובמבר באתר ynet

[1] משה חננאל, הירושלמים - מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946, ירושלים 2007, עמוד 232

[2] האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל באתר דעת

[3] חדרים לבחורים ובחורות. החיים עצמם בכ"ט בנובמבר באתר ynet

[1]

[2]

[3]

@@ שורה 3: / שורה 3: @@
 == היסטוריה ==
-קולנוע רקס שכן בין רחוב פרינסס מרי (כיום [[רחוב שלומציון המלכה]]) ל[[רחוב הלל]], והיה בבעלות [[איש עסקים|איש העסקים]] ה[[ערבים נוצרים|ערבי-נוצרי]] [[ג'וזף פסקל אלבינה]]{{הערה|1=משה חננאל, '''הירושלמים - מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946''', ירושלים 2007, עמוד 232}}. בית הקולנוע היה מקום בילוי פופולרי בקרב תושבי העיר היהודים, הערבים וגם בקרב הבריטים. פעלה בו מערכת חימום מרכזית, והוצגו בו, בין היתר, סרטי החברה  ה[[מצרים|מצרית]] "נייל פילם" (סרטי הנילוס).
+קולנוע רקס שכן בין רחוב פרינסס מרי (כיום [[רחוב שלומציון המלכה]]) ל[[רחוב הלל]], והיה בבעלות [[איש עסקים|איש העסקים]] ה[[ערבים נוצרים|ערבי-נוצרי]] [[ג'וזף פסקל אלבינה]] ומשה יונה פרידמן{{הערה|1=משה חננאל, '''הירושלמים - מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946''', ירושלים 2007, עמוד 232}}. בית הקולנוע היה מקום בילוי פופולרי בקרב תושבי העיר היהודים, הערבים וגם בקרב הבריטים. פעלה בו מערכת חימום מרכזית, והוצגו בו, בין היתר, סרטי החברה  ה[[מצרים|מצרית]] "נייל פילם" (סרטי הנילוס).
 בניית בית הקולנוע החלה בשנת [[1935]] וב-[[16 ביוני]] [[1938]] נערכה בו הקרנת הבכורה. היו בו כ-1,300 מקומות ישיבה.
 הקולנוע שימש פעמיים זירה לפעולות תגמול של [[אצ"ל]] נגד מטרות ערביות. ב-[[29 במאי]] [[1939]] נכנסה לקולנוע חוליה של שבעה פעילי הארגון, לאחר שרכשו כרטיסים לצפייה בסרט [[טרזן]]. במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה עם מנגנון השהיה שהוסלק בבטנת מעיל, והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. לפי מקורות עיתונאים דאז ידוע על יהודי אחד שנהרג (אשר נבדר) בהתקפה הזאת, וגבר (יששכר שמעוני בן 25 מ[[סנהדריה]]) ואשה (חנה דרעי) שנפצעו. לבית הקולנוע נגרם נזק של 20,000 [[לא"י]]. אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע. מחשש לפיגוע נקם החליט המפקד הצבאי הבריטי של ירושלים, [[ריצ'רד אוקונור]], על סגירת בתי הקולנוע, בתי הקפה ושאר אתרי הבילוי היהודיים בעיר{{הערה|1=[http://www.daat.ac.il/DAAT/history/belahav/1c-2.htm האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל] באתר דעת}}.
-ב-[[4 בדצמבר]] [[1947]], כתגובה ל[[ההתקפה על המרכז המסחרי בממילא|הצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא]] יום קודם לכן, הוצת קולנוע רקס על ידי האצ"ל. בעקבות זאת ננטש הקולנוע. הסרט האחרון שהוצג בו היה "שונא הציבור", סרט מצרי, בכיכובו של [[עבאס פארס]]{{הערה|[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4731786,00.html חדרים לבחורים ובחורות. החיים עצמם בכ"ט בנובמבר] באתר ynet}}. במהלך שנות ה-50 וה-60 הופעל במקום קולנוע קטן בשם סטודיו. האולם היה קטן והכיל כ-50 מקומות, חדר ההקרנה שכן מעל האולם והקרנת הסרט נעשתה דרך התקרה בעזרת [[מראה]]. על חורבות המבנה הוקמו, לימים, בניין האחים ישראל ובית [[קופת חולים מאוחדת]].
+ב-[[4 בדצמבר]] [[1947]], כתגובה ל[[ההתקפה על המרכז המסחרי בממילא|הצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא]] יום קודם לכן, הוצת קולנוע רקס על ידי האצ"ל. בעקבות זאת ננטש הקולנוע. הסרט האחרון שהוצג בו היה "שונא הציבור", סרט מצרי, בכיכובו של [[עבאס פארס]]{{הערה|[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4731786,00.html חדרים לבחורים ובחורות. החיים עצמם בכ"ט בנובמבר] באתר ynet}}. במהלך שנות ה-50 וה-60 הופעל במקום קולנוע קטן בשם סטודיו. האולם היה קטן והכיל   138 מקומות, חדר ההקרנה שכן מעל האולם והקרנת הסרט נעשתה דרך התקרה בעזרת [[מראה]]. על חורבות המבנה הוקמו, לימים, בניין האחים ישראל ובית [[קופת חולים מאוחדת]].
 [[יוסי בנאי]] מזכיר את הקולנוע בשירו הנוסטלגי "[[אני וסימון ומואיז הקטן]]", כזירת התרחשותן של חלק מעלילות ילדותו בירושלים: