חקלאות ימית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־12:35, 15 בינואר 2017

חקלאות ימית היא סוג חדש יחסית של חקלאות, שמתמקד בניצול אזורים המוצפים במים לגידול צמחייה ובעלי חיים. אחד הגידולים הימיים הנפוצים כיום הוא גידול דגים.

כ-2,600 חוות דגים ימיות בעולם. איטליה ונורווגיה נחשבות ליצרניות הגדולות של ציוד גידול דגה. החוות המיוצרות כיום מיועדות לחוות במפרץ סגור (מוגן סערה). תקנות חדשות בעולם מחייבות העברת כלובים ממפרצים אל הים הפתוח. גם הגופים הירוקים^[1], תובעים איסור הקמת החוות במפרצים סגורים, עקב הנזק האקולוגי הנגרם במפרץ. תקנות חדשות בארצות-הברית מחייבות למקם חוות במרחק של 4.5 עד 300 ק"מ מהחופים. בקנדה הארגונים הירוקים נאבקים לפינוי החוות אל הים הפתוח.

חקלאות ימית בישראל

במשך כשמונים שנה עסקו חלוצים עבריים בדיג בימים הים התיכון, הים האדום ובאגמים החולה והכנרת ובגידול בבריכות דגים חפורות באדמה במרחק רב מהימים. גם מכלי גידול הונחו על האדמה, בסוגים מסוגים שונים ועד לפיתוחן של "חוות דגים בכלובים" המונחים בים ליד החוף (באילת ומאוחר יותר באשדוד).

בישראל צורכים 70,000 טון דגים בשנה, מהם 40% מסופקים על ידי גידול מקומי בבריכות דגים עם מים מתוקים ומדיג בימים ו-60% מיובאים.

ישראל, הענייה במים מתוקים-שפירים, הייתה אחת המדינות הראשונות בחלק זה של העולם שהחלה לנצל מי ים לגידול מיני דגים ויצורים ימיים אחרים^[2] בעלי ערך חקלאי-כלכלי. תחילת החקלאות הימית בישראל הייתה כבר בתקופת היישוב בשנות עשרים של המאה העשרים שהתפתחה מדיג לגידול דגים במים מתוקים בבריכות ומכלים ביבשה, לא באגמים. בשנת -1970, במסגרת "החברה לחקר ימים ואגמים בע"מ" (חיא"ל), הוקם באילת "מרכז לאומי לחקלאות ימית" (מלח"י). המרכז עוסק בפיתוח טכנולוגיית חקלאות ימית בבריכות ביבשה. שם, מנוצלים מי הים לגידול זני דגים ואצות, צדפות, סרטנים וקיפודי ים.

כלובי הדגים של החקלאות הימית הוכנסו לים כפילוט של מלח"י, שגדל עם השנים למפעל גדול לייצור 3,500 טון דגים בשנה. את הדגים גידלו שנתי חברות "ערדג", בבעלות קיבוצי הערבה ו"דגסוף". מיום כניסת הכלובים לים התעורר ויכוח ציבורי עז בשאלת הנזק שגורמים הדגים המגודלים בכלובים למי המפרץ ובמיוחד לשונית האלמוגים שבו, שהיא הצפונית בעולם. לטענת מתנגדי הכלובים, בראשם עמותת צלול והחברה להגנת הטבע, המזון שניתן לדגים וההפרשות הרבות של הדגים פוגעים באיכות מי המפרץ, מעלים את עכירות המים, גורמים לפריחת אצות ולהחשכת המפרץ, עובדה שגורמת לפגיעה קשה באלמוגים. בעלי הכלובים טענו שהפגיעה אינה קיימת, לא רק זאת, הכלובים תורמים להעשרת מי המפרץ.

לאחר דיונים רבים החליטה המועצה הארצית לתיכנון ובלנייה לאשר את תוכנית המתאר לחופי אילת (תמ"א 13) ללא כלובי הדגים. הממשלה אף היא אישרה החלטה זו. התוצאה היתה החלטה על הוצאת הכלובים מהים במשך שלוש שנים מ- 2005 ועד 2008. חברת ערדג, החליטה להעביר את גידול הדגים לים התיכון, לנמל אשדוד.

העברה לנמל אשדוד לא סיימה את הוויכוח. עלו טענות כי הגידול מזדהם משפכים של מפעלי הכימייה והדלקים, אם כי משרד הבריאות טוען כי רמת הזיהום במקום עומדת בתקן.

כ-10 שנים לאחר ההחלטה להוציא את הכלובים ממפרץ אילת ולהעביר את הגידול לים התיכון, מקדם משרד החקלאות פרויקט חדש לגידול דגים במפרץ אילת, הפעם בחוות המתוכננות באזור התעשיה צפונית למפרץ. שטח התוכנית כ-1,000 דונם והיא תכלול גידול אצות, גידול דגיגים וגידול 5,000 טון דגי מאכל, בעיקר מסוג דניס. המניע המרכזי לתוכנית הוא רצון לספק תעסוקה חלופית לעיר, שאינה קשורה לתיירות.

עמותת צלול, שהובילה את ההתנגדות לכלובי הדגים של החקלאות הימית, מתנגדת לחידוש גידול הדגים במפרץ. לדעת העמותה, הבריכות ישאבו מים מהמפרץ ויחזירו למימיו פלט מזוהם בעיקר בחנקן, המזיק לאלמוגים. "צלול" מבססת את התנגדותה על דו"ח מדענים שהזמין המשרד להגנת הסביבה, לפיו כושר הנשיאה של המפרץ הוא 22 טון חנקן בלבד (כמות שהיא נמוכה מהמוזרם כיום) ולכן לא ניתן להוסיף פרויקטים נוספים שיעלו את רמת החנקן במים. טענה נוספת היא, שהפרויקט שמקדם משרד החקלאות כולל מערכות אינטנסיביות, שאינן במעגל סגור. משמעות הדבר היא חשש מפני הזרמת מזהמים שיגרמו לזיהום הים ולפגיעה בשונית האלמוגים. לדעת עמותת צלול, אם משרד החקלאות מעוניין לגדל דגים, עליו לעשות לאורך הים התיכון שהוא רגיש פחות לזיהומים.

מערכות גידול

ישנן כמה מערכות גידול לגידול דגים, אך העיקרות הן כלובי דגים וברכות דגים.

המערכת גידול עשויה מכלובי דגים הבנויים בשרשרת של 5-6 כלובי דגים, המעוגנת בנקודה אחת. במערכת כלובים זו גדלה להקת דגים. כל כלוב רשת מכיל כ-10,000 דגים ובמשקל ממוצע של חצי קילוגרם, מדובר ב-5 טון לכלוב.

על פי תחזית מזג אוויר בתנאי סערה מערך הכלובים "צולל" לעומק המספיק למניעת נזק גלי ים ומתרומם לציפה בקו המים עם שוך הסערה. השליטה על הצלילה והציפה נעשית מרחוק.

המערכות לגידול דגים בברכות הנה מעט מורכבת ממערכת הכלובים, בשביל להפעיל ברכות דגים לשיווק ריווחי יש לגדל את הדגים בגידול אינטנסיבי, תחזוקה רבה, להרבות בפילטרים (כגון, פילטר ביולוגי, מקציף חלבונים, פילטר מכני, אגן שיקוע, חיוטי המים ועוד) ובקרה מתמשכת על כל הנעשה בברכה. למרות כל החסרונות, אפשר לעשות טיפולים לדגים (כשהם חולים אז אפשר לעצור את המים ולהכניס תורפה ובסיום הטיפול להזרים את המים), בקרה על גידול הדגים, השיווק קל יותר(הוצאת הדגים מהברכה לצורך שיווק הדגים) ועוד.

קישורים חיצוניים

היערכות לניטור ההשפעות הסביבתיות של חוות לגידול דגים בים הפתוח,כתב העת 'אקולוגיה וסביבה', פברואר 2013.

כתבה ב-nrg על "סאבפלקס" וכלובי מערכת צוללת וגמישה
סרטון הסבר מהי אקוופוניקה, חקלאות ימית משולבת
‫ תמונת מצב והערכת פוטנציאל היצוא של דגי דקר, טונה ואינטיאס מישראל, משרד החקלאות - חטיבת מחקר כלכלה ואסטרטגיה, מאי 2011-
הים התיכון מידלדל מדגים, בעיקר טונה וכרישים - ממצאי הדו"ח שפרסם הארגון הבינלאומי לשימור טבע (IUCN), הארץ.
השפעת החקלאות הימית על השונות הגנטית של אוכלוסיות טבעיות - דגי דניס בים התיכון ובים סוף כמודל, כתב העת 'אקולוגיה וסביבה', פברואר 2013.

הערות שוליים

[1] ttp://www.green.org.il/beta/index.php?option=com_content&task=blogcategory&id=105&Itemid=192

[2] saveourfishingproject.net

[1]

[2]

@@ שורה 12: / שורה 12: @@
 [[ישראל]], הענייה במים מתוקים-שפירים, הייתה אחת המדינות הראשונות בחלק זה של העולם שהחלה לנצל מי ים לגידול מיני דגים ויצורים ימיים אחרים{{הערה|1=[http://saveourfishingproject.net/heb/%d7%93%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%9e%d7%99%d7%9d/ saveourfishingproject.net]{{כותרת קישור נוצרה על ידי בוט}}}}  בעלי ערך חקלאי-כלכלי. תחילת החקלאות הימית בישראל הייתה כבר בתקופת [[היישוב]] בשנות עשרים של המאה העשרים שהתפתחה מ[[דיג בארץ ישראל|דיג]] לגידול דגים במים מתוקים בבריכות ומכלים ביבשה, לא באגמים. בשנת -[[1970]], במסגרת [[המכון לחקר ימים ואגמים|"החברה לחקר ימים ואגמים בע"מ" (חיא"ל)]], הוקם באילת "מרכז לאומי לחקלאות ימית" (מלח"י). המרכז עוסק בפיתוח טכנולוגיית חקלאות ימית בבריכות ביבשה. שם, מנוצלים מי הים לגידול זני דגים ו[[אצה|אצות]], [[צדפה|צדפות]], [[סרטנאים|סרטנים]] ו[[קיפוד ים|קיפודי ים]].
+כלובי הדגים של החקלאות הימית הוכנסו לים כפילוט של מלח"י, שגדל עם השנים למפעל גדול לייצור 3,500 טון דגים בשנה. את הדגים גידלו שנתי חברות "ערדג", בבעלות קיבוצי הערבה ו"דגסוף". מיום כניסת הכלובים לים התעורר ויכוח ציבורי עז בשאלת הנזק שגורמים הדגים המגודלים בכלובים למי המפרץ ובמיוחד לשונית האלמוגים שבו, שהיא הצפונית בעולם. לטענת מתנגדי הכלובים, בראשם עמותת צלול והחברה להגנת הטבע, המזון שניתן לדגים וההפרשות הרבות של הדגים פוגעים באיכות מי המפרץ, מעלים את עכירות המים, גורמים לפריחת אצות ולהחשכת המפרץ, עובדה שגורמת לפגיעה קשה באלמוגים. בעלי הכלובים טענו שהפגיעה אינה קיימת, לא רק זאת, הכלובים תורמים להעשרת מי המפרץ.
-במהלך השנים התנהל ויכוח בין חברות שהפעילו חוות גידול דגים ב"כלובים" במי [[הים האדום]], לבין גורמים שונים, לגבי מידת הנזק ה[[אקולוגיה|אקולוגי]], אשר נטען כי נגרם על ידי "כלובי גידול" אלה, לעולם החי והצומח במימי [[מפרץ אילת]]. לאחר ויכוחים, קמפיינים תקשורתיים של הצדדים ודיונים רבים ברשויות השלטון, הוחלט בשנת [[2005]] על פינוי והעברת כלובי הדגים אל [[הים התיכון]] והחוות הועברו ל[[נמל אשדוד]].
+לאחר דיונים רבים החליטה המועצה הארצית לתיכנון ובלנייה לאשר את תוכנית המתאר לחופי אילת ([[תמ"א 13]]) ללא כלובי הדגים. הממשלה אף היא אישרה החלטה זו. התוצאה היתה החלטה על הוצאת הכלובים מהים  במשך שלוש שנים מ- [[2005]] ועד 2008. חברת ערדג, החליטה להעביר את גידול הדגים ל[[הים התיכון|ים התיכון]], ל[[נמל אשדוד]].
 העברה לנמל אשדוד לא סיימה את הוויכוח. עלו טענות כי הגידול מזדהם משפכים של מפעלי הכימייה והדלקים, אם כי [[משרד הבריאות]] טוען כי רמת הזיהום במקום עומדת בתקן.
+כ-10 שנים לאחר ההחלטה להוציא את הכלובים ממפרץ אילת ולהעביר את הגידול לים התיכון, מקדם משרד החקלאות פרויקט חדש לגידול דגים במפרץ אילת, הפעם בחוות המתוכננות באזור התעשיה צפונית למפרץ. שטח התוכנית כ-1,000 דונם והיא תכלול גידול אצות, גידול דגיגים וגידול 5,000 טון דגי מאכל, בעיקר מסוג דניס. המניע המרכזי לתוכנית הוא רצון לספק תעסוקה חלופית לעיר, שאינה קשורה לתיירות.
+עמותת צלול, שהובילה את ההתנגדות לכלובי הדגים של החקלאות הימית, מתנגדת לחידוש גידול הדגים במפרץ. לדעת העמותה, הבריכות ישאבו מים מהמפרץ ויחזירו למימיו פלט מזוהם בעיקר בחנקן, המזיק לאלמוגים. "צלול" מבססת את התנגדותה על דו"ח מדענים שהזמין המשרד להגנת הסביבה, לפיו כושר הנשיאה של המפרץ הוא 22 טון חנקן בלבד (כמות שהיא נמוכה מהמוזרם כיום) ולכן לא ניתן להוסיף פרויקטים נוספים שיעלו את רמת החנקן במים. טענה נוספת היא, שהפרויקט שמקדם משרד החקלאות כולל מערכות אינטנסיביות, שאינן במעגל סגור. משמעות הדבר היא   חשש מפני הזרמת מזהמים שיגרמו לזיהום הים ולפגיעה בשונית האלמוגים. לדעת עמותת צלול, אם משרד החקלאות מעוניין לגדל דגים, עליו לעשות לאורך הים התיכון שהוא רגיש פחות לזיהומים.
 ==מערכות גידול==
-ישנן כמה מערכות גידול לגידול דגים, אך העיקרות הן כלובי דגים וברכות דגים (כמו באילת).
+ישנן כמה מערכות גידול לגידול דגים, אך העיקרות הן כלובי דגים וברכות דגים.
-המערכת גידול עשויה מכלובי דגים המונים בשרשרת של 5-6 כלובי דגים, [[עוגן|המעוגנת]] בנקודה אחת. במערכת כלובים זו גדלה להקת דגים. כל כלוב רשת מכיל כ-10,000 דגים ובמשקל ממוצע של חצי קילוגרם, מדובר ב-5 טון לכלוב.
+המערכת גידול עשויה מכלובי דגים הבנויים בשרשרת של 5-6 כלובי דגים, [[עוגן|המעוגנת]] בנקודה אחת. במערכת כלובים זו גדלה להקת דגים. כל כלוב רשת מכיל כ-10,000 דגים ובמשקל ממוצע של חצי קילוגרם, מדובר ב-5 טון לכלוב.
 על פי תחזית [[מזג אוויר]] בתנאי סערה מערך הכלובים "צולל" לעומק המספיק למניעת נזק [[גלי ים]] ומתרומם לציפה בקו המים עם שוך הסערה. השליטה על הצלילה והציפה נעשית מרחוק.