הפחד הגדול – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־13:11, 1 בפברואר 2017

הפחד הגדול (צרפתית: Grande Peur) היה גל של היסטריה ומהומות אלימות ששטף את האיכרים בחלק ניכר ממחוזות הכפר של צרפת ביולי-אוגוסט 1789, בימיה המוקדמים של המהפכה הצרפתית. מקובל לתארך את "הפחד הגדול" מה-20 ביולי ועד ה-6 באוגוסט, אם כי היה בבסיסו חלק מרצף התפרעויות שקדם למהפכה והתחדש עונתית עוד שנים לאחר מכן. האיכרים התקוממו על רקע כינוס האסיפה הלאומית, החדשות על נפילת הבסטיליה ושמועות על כך שהאצולה מתכוונת להרעיב ולשדוד אותם, ו"הפחד" נרגע עם הרפורמה המקיפה בסדרי הכפר שהובטחה בליל ה-4 באוגוסט 1789.

רקע

במהלך המאה ה-18 גדלה אוכלוסיית צרפת, לפי אומדנים, מ-22.4 מיליון ב-1705 ל-27.9 ערב המהפכה ב-1789. מבנה המשק והכלכלה הזרים את מרבית ההכנסות מכך לכיסיהם של בעלי הקרקעות והסניורים, פשוטי עם, אצילים וכמרים כאחת; האריסים, מעבדי הקרקע, האיכרים הזעירים, החוכרים ודומיהם נעשו בדרך כלל עניים יותר. מוערך שרמת החיים והשכר שלהם ירדו בעקביות לאורך השנים, אם כי השונות הרבה בתחום זה מקשה על קביעה חד-משמעית. מה שאיים באמת לפגוע קשות במעמד הכלכלי של המעמדות הנמוכים לא היה גורמים ארוכי-טווח כי אם משברים פתאומיים שנבעו מהתייקרות חיטה עקב מחסור ובצורת. משפחה ממוצעת הוציאה 60% מכספה על לחם; בתקופות משבר, שיעור זה יכל לטפס ללמעלה מ-90% ולרושש אותה כליל.^[1] תופעות של מקבצי נדבות ונוודים עניים התרבו.^[2]

במקביל, הממשל המרכזי ניסה להחיל רפורמות כדי להמריץ את הכלכלה המדשדשת. המדיניות המסורתית של הכתר הייתה מעורבות עמוקה בשוק החיטה כדי להבטיח לחם זול ובשפע בכל אזור; לשם כך נאכפו בנוקשות חסמי סחר סבוכים ועשרות מיליוני ליבר הוצאו על ידי כל רמות הממשל כדי לסבסד לחם ואף לחלקו בחינם בעת הצורך, על מנת למזער את הסיכויים לרעב. חלק חשוב ביותר מהלגיטימציה של המלך לשלוט נבע מראייתו כ"אב לנתיניו" שהיה אחראי על רגולציה של הסחר בדגנים. אבל ההכרה שהגבלת שוק מרכזי כל כך מונעת התייעלות מסחרית והכנסות מס רבות מהאוצר הובילה כמה שרי כספים לנסות ולערוך ליברליזציה בתחום – יחד עם רפורמות אחרות שנועדו לשנות את המבנה הקורפורטיבי והמרקנטיליסטי של המשק הצרפתי לקפיטליסטי יותר. ניסיונות אלה לוו בהתייקרויות ובמחסורים, לצד שגשוג נראה לעין של ספסרים, סוחרי חיטה, בעלי קרקעות ואחרים שידעו להתעשר מהתנאים החדשים. בקרב ההמונים העניים (21 מיליון איש היו איכרים פשוטים) נפגע מעמדו של המלך כ"אביהם" וכ"אופה הגדול" והתחילו להתפשט שמועות והאשמות על כך שהאדונים מעוניינים לרושש ואף להרעיבם למוות. הוודאות בקיומה של "קנוניית רעב" כזו רווחה בקרב רבים. ב-1769, ב-1744 ובשנים אחרות בהן ניסה הממשל להסיר הגבלות מעל סחר החיטה בהיקף רחב אירעו מהומו תקשות. ההמונים אכפו בעצמם ובכח הזרוע את מנגנוני פיקוח המחירים והרווחה שהכתר ניסה להתנער מהם, במה שדונלד מ. סאת'רלנד תיאר כ”ביטוי של מנטליות קדם-קפיטליסטית לפיה רווחת הקהילה והציבור קדמה לזכויות על רכוש ולשיקולים כלכליים.” שיירות של קרונות טעונים בחיטה נעצרו בכח, והסחורה הוחרמה ונמכרה במחירים שהאספסוף החליט שהם הוגנים.^[3]

אזורי הכפר התנהלו לפי מערכת הסניוריאליזם, כחלק ממנגנון זכויות-היתר הסבוך תחתיו תפקדה הממלכה כולה. מערכת מסועפת של התחייבויות, אגרות ומסים הכתיבה שעל האיכרים הפשוטים ביותר, האריסים בדרג הנמוך, להעביר יבול או לבצע עבודות חובה (קורווה) לפי דרישת אדוניהם, הסניורים, הן בעלי קרקעות אמידים מפשוטי העם והן אצילים שרבים מהם היו מרוששים וחיו בעוני שהיה טוב אך במעט מזה של הכפופים להם. בין מעבד החלקה הזעירה לאצילים בעלי אחוזות הענק שניצבו בראש ההיררכיה היו דרגות ביניים מרובות שכל אחת הייתה מחויבת בשירות ובהעלאת מס לגבוהה ממנה. כמו כן היו מחויבים בתשלום מעשרות לכמורה ולכנסייה ונתונים להגבלות שונות ומשונות: לדוגמא, נאסר לצוד ביערות האדונים, להחזיק שובך יונים לבד, הוטלה חובה לטחון חיטה אך ורק בטחנת הקמח של האדון ועוד אינספור תקנות וזכיונות. האדונים גם מילאו את תפקיד השופטים בנחלותיהם בדרך כלל ואכפו את החוק עצמאית על אריסיהם. למרות התלונות הרבות והתדמית הרווחת של עריצות ושרירותיות, שכותבי הנאורות ואחרים תיארו כהמשך ישיר לפאודליזם של ימי הביניים, החוקים הסניוריאליים הגנו בדרך כלל על האריסים באמצעות חוקים שהקשו מאוד לשנות את ההתחייבויות שהוטלו עליהם. לסניורים גם לא היה עניין לנגוש בעניים ומדולדלים שכן היה בכך רווח מועט והתרוששות גמורה הייתה עשויה למוטט את המערכת. המתח האמיתי נבע דווקא מהאיכרות האמידה יותר. הפיתוח הכלכלי והחקלאי יצר מעמד הולך וגדל של יוגבים יזמים שהשקיעו ביבולים חדשים או עסקו בסחר מגוון יותר מהממכר הפרימיטיבי של שווקי האיכרים. התקנות וההגבלים הסניוריאליים אפשרו לאדוניהם למסות את הכנסותיהם בשיעור גבוה והדבר הביא לחיכוכים ותלונות קשות. מרבית הסיבות למהומות "הפחד הגדול", שהתפזר על פני מחוזות מרוחקים זה מזה, היו מקומיות וקשות לזיהוי ודאי, אבל גורם אחד היה משותף וחשוב: בכל אתר היו די איכרים אמידים שכאלו להנהיג את ההתפרעויות.^[4]

פרוץ המאורעות

המשבר שריסק את כלכלת צרפת ערב המהפכה הקצין מאוד את המתחים באזורי הכפר. בצורות ממושכות, מזג אוויר רע והשיתוק של הממשל כשהכתר היה במאבק קשה על סמכויותיו הביאו למחסור חמור במזון ולריבוי התפרעויות. ב-1788 נרשמו 53 אירועים כאלה, אבל רק ברביע הראשון של 89' התרחשו כבר 231. האיכרים סירבו יותר ויותר לכבד את התחייבויותיהם, ו"כתבי הקובלנה" שהוגשו לאסיפת המעמדות של 1789 כללו תלונות רבה על העול שהטילו הסניורים, אם כי מחבריהם ביקשו תיקונים ולא ביטול. החדשות מפריז על כינוס האסיפה הלאומית בניגוד לרצון המלך והכרזתה כי כל המסים וההתחייבויות היו בלתי-חוקיים כל עוד לא אושררו מחדש בהסכמתה גרמו לתקוות בכפר להרקיע שחקים: המהומות נרגעו בחודשים ערב אסיפת המעמדות והכל ציפו בשקיקה לשינויים והקלות גדולים. הידיעות כי החצר מנסה לפזר ולהכשיל את האסיפה ליבו שוב שמועות על "קנוניית הרעב" ועל מזימה אריסטוקרטית להכחיד אותם בכח הנשק.^[5] הידיעות על נפילת הבסטיליה וחשוב יותר, על כך שהמלך התפשר עם האסיפה והכיר בקומונה החדשה של פריז בביקורו בה ב-17 ביולי, היו הניצוץ האחרון: ההמונים הלהוטים פירשו זאת כמעבר המלך לצדם בעוד שהאצולה הבוגדנית והחמסנית נותרה לבדה בהתנגדותה למהפכה. הדבר נראה כאישור לקחת את העניינים לידיהם.^[6]

בימים הבאים פשט גל שמועות אדיר ברחבי הממלכה על כך שהאריסטוקרטים משגרים כנופיות שודדים אלימים כדי לשרוף את יבול הקיץ שטרם נקצר ולהרעיב את האיכרים למוות. תצפיות אקראיות על שיירות תבואה תמימות, תנועת פועלים ואפילו על מיליציות שהוקמו בשל השמועות פורשו כהופעת ה"שודדים", וליבו פאניקה מכפר לכפר. הדיווחים היו דומים להפליא בכל מקום, עד כדי כך שהועלו האשמות שהאצולה הפיצה אותם במתואם כדי להסית לאלימות ולהוכיח לאסיפה שהאיכרים הם אספסוף אלים שיש לדכאו. טענות אלו נדחו על ידי היסטוריונים.^[7] הועלו פרשנויות שונות להיסטריה ההמונית. אחדים ראו זאת כהמשך הדפוס בו התפשטו מרידות ומהומות איכרים במהירות לאורך המאות, בייחוד על רקע העצבנות הרבה שאפפה תמיד את היוגבים בשבועות שלפני הקציר; מארי מטוסיאן אף הציעה השערה לפיה מצוקת המזון אילצה רבים לאכול תבואה נגועה בפטריות מעוררות ארגוטיזם פסיכוטי.^[8] מכל מקום, רוב השטחים הכפריים נאחזו פאניקה תוך זמן קצר ביותר.^[9]

כבר ב-19 ביולי החלו התפרצויות אלימות. הן התלקחו בחמישה מוקדים עיקריים: האזור המיוער בין לה מאן לאלנסון לא הרחק מפריז, בחלק הצרפתי של רוזנות אנו בצפון, באלזס וסביבותיה במזרח, חבל מקונֶה (צר') שליד בורגון, ובדופינה. משם התפשטו גם לעוד אזורים. בכל אתר ואתר, דיווחו בני הזמן, היו המתפרעים משוכנעים שהמלך נתן להם רשות לקום על האצולה ובעלי האדמות. למרות שהיסטריה ושמועות ליבו אותה, האלימות הייתה בדרך כלל מחושבת, מדוקדקת ומונהגת על ידי האיכרים העשירים יותר. למעשה, העיר דונלד מ. סאת'רלנד, הפורעים פנו להפוך הזרוע הכרעות של בתי-המשפט נגדם בעשורים האחרונים. סאת'רלנד הביא כדוגמא אופיינית את ההסתערות על טירה כפרית בנורמנדיה. חוכר עשיר בשם לואי ז'יבו, שהיה חייב לסניור סכום גבוה של כסף, יזם אותה כששיגר את אריסיו ופועליו להפיץ את השמועה שהמלך אישר למרוד באצילים. אז התקבץ המון בן שלוש מאות איש שפשט על הטירה ושרף את ספרי האחוזה בהם פורטו התחייבויותיהם לאדון. הם פרצו את הגדרות החיות, הניחו לעדריהם לרעות על אדמות האדון ודגו באגמיו הפרטיים (הכל בניגוד לחוק הסניוריאלי). לבסוף אולץ האציל להגיש יין לז'יבו. איכרים עשירים ומשכילים עמדו מאחורי ההסתה והתססה של העניים והמרוששים במקומות רבים אחרים, וניסחו את התביעות הסחטניות שהאצילים, הכמרים ושאר בעלי הקרקע נדרשו למלא באיומי אלימות. בצפון ובמערב החוק קבע שכל נחלה שלא הייתה הוכחה לכך שאיננה חופשית היא בבעלות סניור כלשהו, והמתפרעים אילצו את אדוניהם באיומים לחתום על ויתורים לגבי זכויותיהם. בדרום ובמזרח החוק היה הפוך וחובת ההוכחה הייתה על הסניורים; באזורים אלה שרפו המתקוממים את הספרים והמסמכים, פעולה שחזרה על עצמה במאות אתרים. במקומות רבים הותקפו גם תחנות מכס וסוחרי דגן. סמלי הסניוריאליזם הושחתו ובוזו: שבשבות נעקרו, שובכי יונים נבזזו ועוד פריטים שלאדונים היו עליהם זכיונות בלעדיים הופקעו או הושמדו, וסוכני האחוזות הושפלו ונכפו בכח להגיש מזון ומשקה לאיכרים. מרתפי היין בכל רחבי צרפת נפרצו ותכולתם נלגמה בו במקום.^[10]

השלכות

הדיווחים על ההרס והחורבן הותירו את האסיפה הלאומית בפריז ללא שום אמצעי לכפות את מרותה על המתרחש. הצבא היה בתהליך של התפרקות והתערערות משמעתית ותפקודית, והצירים ממילא לא רצו להפעילו שכן הדבר היה מציב אותם לצד המשטר הישן ונגד העם. המשמר הלאומי החדש בפיקוד לה פאייט רק החל להתארגן. מזה שבועות שהמהפכנים המושבעים באסיפה, בעיקר חברי המועדון היעקוביני החדש, שאפו לנסח את הצהרת זכויות האדם והאזרח שהייתה סוללת את הדרך לחקיקת חוקה לצרפת ולשוויון בפני החוק. מנגנון זכויות-היתר המסועף שעליו נשענו החברה והמנהל בממלכה, שגונה כבר רבות על ידי הוגי הנאורות שדרכם עמדה לנגד עיני היעקובינים, הקשה על כך מאוד. כל שדרה מעמדית, קבוצה קבוצה וזכויותיה המיוחדות, התנגדה לשוויון שהיה מבטל את יתרונותיה. הידיעות על כך שרכושם של האצילים באזורי הספר היה מופקר למשיסה, ללא שום אמצעי להגן עליו, נראתה כאמתלה מצוינת למנהיגי היעקובינים. "הפחד הגדול" לא היה הגורם שדחף אותם לעמדתם נגד ה"פאודליזם" והפריבילגיות אלא אמצעי בו התכוונו להשתמש כדי להביא את האסיפה לצדם: בולה ופאריזו, שני צירים בולטים שעמדו מאחורי המהלך, כלל לא הזכירו את המהומות ביומניהם כשכתבו על יוזמתם. בליל ה-4 באוגוסט 1789 ניצלו את המצב כדי להעביר חוקים שביטלו את עקרון זכויות-היתר לפי מעמד וביטלו את רוב מערכת ההתחייבויות באזורי הכפר, תמורת פיצוי נדיב. האיכרים היו משוכנעים בתחילה שהסניוריאליזם בוטל כליל וללא פיצויים והמהומות נפסקו בסוף השבוע הראשון של אוגוסט.^[11] כשהתחוור שהתחייבויות רבות נותרו על כנן, שבה האלימות לאזורי הכפר וגל חדש של משיסת אחוזות החל באביב וקיץ 1790. רק ב-1793, בשיא המשבר של שלטון הטרור, גייסה הוועידה הלאומית הנואשת את האיכרים לצדה על ידי הוראה לשרוף את כל ספרי האחוזות שפירטו את התחייבויותיהם וחיסול גמור של השיטה הסניוריאלית.

ביבליוגרפיה

גראב, ולטר. המהפיכה הצרפתית. תל-אביב: משרד הביטחון-הוצאה לאור, 1982.
דויל, ויליאם. המהפכה הצרפתית: מבוא. מאנגלית: תמי אילון-אורטל. תל-אביב: רסלינג, 2006.
ניקול, פאול. המהפכה הצרפתית. מאנגלית: דן צלקה. תל-אביב: מ. מזרחי, 1963.

הערות שוליים

^ Donald M. G. Sutherland, The French Revolution and Empire: The Quest for a Civic Order, Wiley, 2008. עמ' 47-48.
^ Georges Lefebvre, trans. Joan White, The Great Fear of 1789: Rural Panic in Revolutionary France (New-York: Pantheon Books, 1973 [1932]), עמ' 14.
^ סאת'רלנד, עמ' 49-50.
^ סאת'רלנד, עמ' 63-65.
^ Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 137.
^ סאת'רלנד, עמ' 66.
^ ליפשיץ, המהפכה הצרפתית 1789-1795, עמ' 120; לפבר, עמ' 143-147.
^ Jan C. Zadoks, On the Political Economy of Plant Disease Epidemics, Wageningen Academic Pub, 2008. עמ' 162.
^ Ramsay, Clay. The Ideology of The Great Fear: The Soissonnais in 1789. Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 1992. עמ' XV.
^ סאת'רלנד, עמ' 66-68.
^ סאת'רלנד, עמ' 67-69.

[1] Donald M. G. Sutherland, The French Revolution and Empire: The Quest for a Civic Order, Wiley, 2008. עמ' 47-48.

[2] Georges Lefebvre, trans. Joan White, The Great Fear of 1789: Rural Panic in Revolutionary France (New-York: Pantheon Books, 1973 [1932]), עמ' 14.

[3] סאת'רלנד, עמ' 49-50.

[4] סאת'רלנד, עמ' 63-65.

[5] Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 137.

[6] סאת'רלנד, עמ' 66.

[7] ליפשיץ, המהפכה הצרפתית 1789-1795, עמ' 120; לפבר, עמ' 143-147.

[8] Jan C. Zadoks, On the Political Economy of Plant Disease Epidemics, Wageningen Academic Pub, 2008. עמ' 162.

[9] Ramsay, Clay. The Ideology of The Great Fear: The Soissonnais in 1789. Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 1992. עמ' XV.

[10] סאת'רלנד, עמ' 66-68.

[11] סאת'רלנד, עמ' 67-69.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

@@ שורה 16: / שורה 16: @@
 כבר ב-19 ביולי החלו התפרצויות אלימות. הן התלקחו בחמישה מוקדים עיקריים: האזור המיוער בין [[לה מאן]] ל[[אלנסון]] לא הרחק מפריז, בחלק הצרפתי של [[רוזנות אנו]] בצפון, ב[[אלזס]] וסביבותיה במזרח, חבל מקונֶה {{צר|Mâconnais}} שליד [[בורגון]], וב[[דופינה]]. משם התפשטו גם לעוד אזורים. בכל אתר ואתר, דיווחו בני הזמן, היו המתפרעים משוכנעים שהמלך נתן להם רשות לקום על האצולה ובעלי האדמות. למרות שהיסטריה ושמועות ליבו אותה, האלימות הייתה בדרך כלל מחושבת, מדוקדקת ומונהגת על ידי האיכרים העשירים יותר. למעשה, העיר דונלד מ. סאת'רלנד, הפורעים פנו להפוך הזרוע הכרעות של בתי-המשפט נגדם בעשורים האחרונים. סאת'רלנד הביא כדוגמא אופיינית את ההסתערות על טירה כפרית ב[[נורמנדיה]]. חוכר עשיר בשם לואי ז'יבו, שהיה חייב לסניור סכום גבוה של כסף, יזם אותה כששיגר את אריסיו ופועליו להפיץ את השמועה שהמלך אישר למרוד באצילים. אז התקבץ המון בן שלוש מאות איש שפשט על הטירה ושרף את ספרי האחוזה בהם פורטו התחייבויותיהם לאדון. הם פרצו את הגדרות החיות, הניחו לעדריהם לרעות על אדמות האדון ודגו באגמיו הפרטיים (הכל בניגוד לחוק הסניוריאלי). לבסוף אולץ האציל להגיש יין לז'יבו. איכרים עשירים ומשכילים עמדו מאחורי ההסתה והתססה של העניים והמרוששים במקומות רבים אחרים, וניסחו את התביעות הסחטניות שהאצילים, הכמרים ושאר בעלי הקרקע נדרשו למלא באיומי אלימות. בצפון ובמערב החוק קבע שכל נחלה שלא הייתה הוכחה לכך שאיננה חופשית היא בבעלות סניור כלשהו, והמתפרעים אילצו את אדוניהם באיומים לחתום על ויתורים לגבי זכויותיהם. בדרום ובמזרח החוק היה הפוך וחובת ההוכחה הייתה על הסניורים; באזורים אלה שרפו המתקוממים את הספרים והמסמכים, פעולה שחזרה על עצמה במאות אתרים. במקומות רבים הותקפו גם תחנות מכס וסוחרי דגן. סמלי הסניוריאליזם הושחתו ובוזו: שבשבות נעקרו, שובכי יונים נבזזו ועוד פריטים שלאדונים היו עליהם זכיונות בלעדיים הופקעו או הושמדו, וסוכני האחוזות הושפלו ונכפו בכח להגיש מזון ומשקה לאיכרים. מרתפי היין בכל רחבי צרפת נפרצו ותכולתם נלגמה בו במקום.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 66-68.}}
+==השלכות==
-==השלכות: מרד האיכרים וביטול המסים הפיאודליים==
+הדיווחים על ההרס והחורבן הותירו את האסיפה הלאומית בפריז ללא שום אמצעי לכפות את מרותה על המתרחש. הצבא היה בתהליך של התפרקות והתערערות משמעתית ותפקודית, והצירים ממילא לא רצו להפעילו שכן הדבר היה מציב אותם לצד המשטר הישן ונגד העם. המשמר הלאומי החדש בפיקוד [[לה פאייט]] רק החל להתארגן. מזה שבועות שהמהפכנים המושבעים באסיפה, בעיקר חברי [[המועדון היעקוביני]] החדש, שאפו לנסח את [[הצהרת זכויות האדם והאזרח]] שהייתה סוללת את הדרך לחקיקת חוקה לצרפת ולשוויון בפני החוק. מנגנון זכויות-היתר המסועף שעליו נשענו החברה והמנהל בממלכה, שגונה כבר רבות על ידי הוגי הנאורות שדרכם עמדה לנגד עיני היעקובינים, הקשה על כך מאוד. כל שדרה מעמדית, קבוצה קבוצה וזכויותיה המיוחדות, התנגדה לשוויון שהיה מבטל את יתרונותיה. הידיעות על כך שרכושם של האצילים באזורי הספר היה מופקר למשיסה, ללא שום אמצעי להגן עליו, נראתה כאמתלה מצוינת למנהיגי היעקובינים. "הפחד הגדול" לא היה הגורם שדחף אותם לעמדתם נגד ה"פאודליזם" והפריבילגיות אלא אמצעי בו התכוונו להשתמש כדי להביא את האסיפה לצדם: בולה ופאריזו, שני צירים בולטים שעמדו מאחורי המהלך, כלל לא הזכירו את המהומות ביומניהם כשכתבו על יוזמתם. ב[[ליל ה-4 באוגוסט 1789]] ניצלו את המצב כדי להעביר חוקים שביטלו את עקרון זכויות-היתר לפי מעמד וביטלו את רוב מערכת ההתחייבויות באזורי הכפר, תמורת פיצוי נדיב. האיכרים היו משוכנעים בתחילה שהסניוריאליזם בוטל כליל וללא פיצויים והמהומות נפסקו בסוף השבוע הראשון של אוגוסט.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 67-69.}} כשהתחוור שהתחייבויות רבות נותרו על כנן, שבה האלימות לאזורי הכפר וגל חדש של משיסת אחוזות החל באביב וקיץ 1790. רק ב-1793, בשיא המשבר של [[שלטון הטרור]], גייסה [[הוועידה הלאומית]] הנואשת את האיכרים לצדה על ידי הוראה לשרוף את כל ספרי האחוזות שפירטו את התחייבויותיהם וחיסול גמור של השיטה הסניוריאלית.
-התוצאה המידית של הפחד הגדול הייתה [[התקוממות האיכרים]]. תפיסת האיכרים את האצילים כעומדים מאחורי נסיון התקיפה הובילה אותם להגיע בהמוניהם אל האחוזות ולדרוש אחת ולתמיד את ביטול המסים הפיאודליים. לעתים נסתיימו ההתקוממויות ללא נפגעים, במידה והאציל נכנע ללחץ ההמון. במקרים אחרים המצב הגיע לכדי מהומות של ממש תוך פריצה לאחוזות האצילים במטרה לשרוף את מסמכי החובות הפיאודליים.{{הערה|פאול ניקול, המהפכה הצרפתית, מאנגלית: דן צלקה (תל-אביב: מ. מזרחי, 1963), עמ' 46-47.}}
-התקוממות האיכרים התקבלה באופן שלילי ביותר בקרב הבורגנים. כבעלי רכוש, גם אם לא פיאודלי, חששו אנשי האסיפה הלאומית מפני אובדן שליטה. בנוסף, גם הבורגנים בהיותם סוחרים ובעלי רכוש היו מוקד לשנאה. האיכרים לא הבחינו בין בעל רכוש בורגני לבין בעל רכוש פיאודלי. אנשי האסיפה הלאומית עמדו חסרי אונים לנוכח האימה והמהומות שפקדו את המדינה.{{הערה|גראב, המהפיכה הצרפתית, עמ' 29.}} דרישותיהם של המהפכנים לשוויון אכן לא עלו בקנה אחד עם קיומם של המסים הפיאודלים אותם דרשו האיכרים לבטל. מצד שני, לא רק רכוש האצילים עמד בסכנה עם פרוץ המהומות אלא גם רכושם של הבורגנים.
-ב-4 באוגוסט, כתוצאה מהפחד הגדול וממרד האיכרים, בוטלו המסים הפיאודליים על-ידי האסיפה הלאומית.{{הערה|ויליאם דויל, המהפכה הצרפתית: מבוא, מאנגלית: תמי אילון-אורטל (תל-אביב: רסלינג, 2006), עמ' 52.}}  בכך, היווה הפחד הגדול גורם משמעותי ביותר בהתפתחות המהפכה הצרפתית. המשטר הישן נפל תוך חודשים מעטים כתוצאה של שלושה מאורעות. הפיכת אסיפת המעמדות לאסיפה לאומית, נפילת הבסטיליה בידי המוני פריס, והפחד הגדול אשר, למעשה, הכריח את האסיפה הלאומית לבטל את שרידיו האחרונים של הפיאודליזם.{{הערה|גראב, המהפיכה הצרפתית, עמ' 32.}}
 ==ביבליוגרפיה==