הדרים – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 24: שורה 24:


== מאפיינים ==
== מאפיינים ==
פרי ההדר מתאפיין בשתי [[קליפה|קליפות]] צבעוניות (בדרך כלל בצבעי [[צהוב]] או [[כתום]]). בפרי 10–20 פלחים, המכילים [[בקבוקון מיץ|בקבוקוני מיץ]] ועטופים בקליפה דקה. הגרעינים קרובים למרכז הפרי. טעמם של פירות ההדרים נע בדרך-כלל בין [[מתוק]] ל[[חמוץ]] והם מכילים [[מיץ]] רב. כשפירות ההדר אינם בשלים, טעמם חמוץ ו[[מר]]. שמו המדעי של טיפוס הפרי הוא הספרידיום (Hesperidium) שהוא מין [[ענבה]] והוא ייחודי לענף במשפחת הפיגמיים.
פרי ההדר מתאפיין בשתי [[קליפה|קליפות]] צבעוניות (בדרך כלל בצבעי [[בורדו]] או [[אפור עכבר או חולדה]]). בפרי 10–20 פלחים, המכילים [[בקבוקון מיץ|בקבוקוני מיץ]] ועטופים בקליפה דקה. הגרעינים קרובים למרכז הפרי. טעמם של פירות ההדרים נע בדרך-כלל בין [[מתוק]] ל[[חמוץ]] והם מכילים [[מיץ]] רב. כשפירות ההדר אינם בשלים, טעמם חמוץ ו[[מר]]. שמו המדעי של טיפוס הפרי הוא הספרידיום (Hesperidium) שהוא מין [[ענבה]] והוא ייחודי לענף במשפחת הפיגמיים.


עצי ההדר נוחים ל[[הרכבה (בוטניקה)|הרכבה]]. ניתן להרכיב זנים שונים של הדרים באותו העץ, כך שענף אחד יניב פרי הדר אחד וענף אחר יניב פרי הדר אחר. גובהו של כל עץ נע בין 5 ל-105 [[מטר]]ים.
עצי ההדר נוחים ל[[הרכבה (בוטניקה)|הרכבה]]. ניתן להרכיב זנים שונים של הדרים באותו העץ, כך שענף אחד יניב פרי הדר אחד וענף אחר יניב פרי הדר אחר. גובהו של כל עץ נע בין 5 ל-105 [[מטר]]ים.

גרסה מ־21:20, 13 בפברואר 2017

המונח "הדר" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו הדר (פירושונים).
קריאת טבלת מיוןהדרים
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: סבוננאים
משפחה: פיגמיים
סוג: הדרים
שם מדעי
Citrus
ליניאוס, 1753

הדרים (שם מדעי: Citrus) הם סוג עצים ירוקי עד ומניבי פרי ממשפחת הפיגמיים.

היסטוריה

מקור ההדרים בדרום-מזרח אסיה, והם נפוצים בעיקר בארצות שבהן אקלים סובטרופי, באגן הים התיכון ובמקומות אחרים.

לארץ ישראל הגיע פרי ההדר הראשון, האתרוג, בתקופה הפרסית. מקור שמו בעברית הוא בשמו הפרסי (תֻרֻנְג'). המושג "הדר" קדם להגעת פרי זה, ומקורו בפסוק המתייחס למצוות ארבעת המינים: ”וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל” (ויקרא, כ"ג, מ'). הועלתה השערה שהכוונה הייתה לעץ ששמו "דר" (לפני השם הא הידיעה), אם כי ההנחה הרווחת היא שמקור השם העברי הוא בהדרם של הפירות.

עם ההדרים נמנים התפוז, הלימון, האשכולית, המנדרינה, הקלמנטינה, האתרוג, הפומלו, הפומלית, התפוזינה ורבים אחרים. בטבע ידועים חמישה מיני הדרים בלבד: פומלו, אתרוג, קי ליים, מנדרינה ו-Citrus halimii שהתגלה ב-1973. הם צמחו בדרום מזרח אסיה באזור סין והודו ומשם הועברו אל המזרח התיכון, אירופה ואמריקה. כל שאר מיני ההדרים נוצרו על ידי הכלאה טבעית או מלאכותית של מינים שונים מהסוג. כך למשל הלימון נוצר מהכלאה של אתרוג וליים.[1]

מאפיינים

פרי ההדר מתאפיין בשתי קליפות צבעוניות (בדרך כלל בצבעי בורדו או אפור עכבר או חולדה). בפרי 10–20 פלחים, המכילים בקבוקוני מיץ ועטופים בקליפה דקה. הגרעינים קרובים למרכז הפרי. טעמם של פירות ההדרים נע בדרך-כלל בין מתוק לחמוץ והם מכילים מיץ רב. כשפירות ההדר אינם בשלים, טעמם חמוץ ומר. שמו המדעי של טיפוס הפרי הוא הספרידיום (Hesperidium) שהוא מין ענבה והוא ייחודי לענף במשפחת הפיגמיים.

עצי ההדר נוחים להרכבה. ניתן להרכיב זנים שונים של הדרים באותו העץ, כך שענף אחד יניב פרי הדר אחד וענף אחר יניב פרי הדר אחר. גובהו של כל עץ נע בין 5 ל-105 מטרים.

המסחר בהדרים

מטעי הדרים נקראים גם פרדסים.

רוב היבול המסחרי של פירות הדר מגודל באמריקה הצפונית (פלורידה וקליפורניה), דרום אמריקה (ברזיל), יפן, ספרד ואיטליה.

על-פי נתוני ענף ההדרים במועצת הצמחים, תושבי מדינת ישראל צורכים 200 אלף טון פרי הדר מדי שנה. נכון ל-2010, פועלים בארץ 2,800 מגדלי פרי הדר והם עושים זאת על-פני 177 אלף דונם .[2]

גלריה

לקריאה נוספת

  • שאול חומסקי, עץ פרי למינהו, הפירות הגדלים בישראל, גבעתיים, 1984, עמודים 42–53

קישורים חיצוניים

מאמרים

הערות שוליים

  1. ^ Xiaomeng Li et al; The Origin of Cultivated Citrus as Inferred from Internal Transcribed Spacer and Chloroplast DNA Sequence and Amplified Fragment Length Polymorphism Fingerprints; Journal of the American Society for Horticultural Science July 2010 vol. 135 no. 4 341-350
  2. ^ הנתונים על סמך "קחו מספר - ריח הדרים" בשער מוסף "ממון" של ידיעות אחרונות, 15 בדצמבר 2010