ברצלונה (כדורגל) – הבדלי גרסאות

**מועדון הכדורגל ברצלונה**
**Futbol Club Barcelona**
	קובץ:Fcbarcelona.png
מידע כללי
כינוי	בארסה, בלאוגרנה (כחול-ארגמן)
תאריך ייסוד	29 בנובמבר 1899
אצטדיון	קאמפ נואו, ברצלונה ; (תכולה: 99,354)
בעלים	associate member, supporters' group
נשיא	ז'וזפ מריה ברתומאו
יו"ר	ז'ואן לאפורטה
מנכ"ל	Ferran Reverter
מאמן	לואיס אנריקה
ליגה	לה ליגה
	www.fcbarcelona.cat
תלבושת
תלבושת בית	תלבושת חוץ

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־22:53, 17 במרץ 2017

שגיאות פרמטריות בתבנית:קבוצת כדורגל
פרמטרים ריקים [ כיתוב ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מועדון הכדורגל ברצלונה (בקטלאנית: Futbol Club Barcelona) הוא מועדון כדורגל מהעיר ברצלונה שבספרד. המועדון נוסד ב-29 בנובמבר 1899 על ידי קבוצת כדורגלנים שווייצרים, בריטים וקטלאנים, בראשות ז'ואן גאמפר. המועדון הפך למוסד קטלאני תרבותי בולט, ולפיכך המוטו שלו הוא "יותר ממועדון" (Més que un club). קבוצת הבוגרים של המועדון עורכת את משחקי הבית שלה באצטדיון קאמפ נואו, האצטדיון הגדול באירופה, המונה 99,354 מקומות ישיבה.

מלבד קבוצת הכדורגל הידועה כולל המועדון גם קבוצת מילואים בשם ברצלונה ב', ועוד ארבע קבוצות מקצועניות בענפי ספורט אחרים: קבוצת כדורסל, כדוריד, כדורגל אולמות והוקי גלגיליות. המועדון חולק את פסגת הכדורגל הספרדי עם ריאל מדריד, והיריבות הספורטיבית ארוכת השנים בין השתיים הפכה לשם דבר בכדורגל הספרדי, שהתחדדה עקב הבדלים גדולים בעמדות הפוליטיות של תומכי שני המועדונים, במהלך שלטונו הדיקטטורי של פרנקו בספרד. המשחקים בין ברצלונה לריאל ידועים בכינוי "אל קלאסיקו". פרט ליריבות עם ריאל מדריד יש לברצלונה יריבות עירונית עם מועדון הכדורגל אספניול.

המועדון הוא בין המובילים באירופה. במהלך השנים זכה מספר פעמים בגביעים יבשתיים על גלגוליהם השונים. חמש פעמים זכה בתואר האירופי החשוב ביותר, ליגת האלופות, בשנים 1992, 2006, 2009, 2011 ו-2015. במועדון שיחקו במהלך השנים שחקנים ידועים רבים. באפריל 2015 דורג המועדון על ידי מגזין פורבס במקום השני בעולם מבחינת עושרו.^[1]

היסטוריה

הקמה

בשנת 1898 התיישב בברצלונה איש העסקים ז'ואן גאמפר. ב-22 באוקטובר 1899 פרסם גאמפר מודעה במגזין ספורט, בה הצהיר כי ברצונו להקים קבוצת כדורגל. לאחר שבוע נענו לקריאתו 11 שחקנים, שהיו לגרעין מועדון הכדורגל. נשיא המועדון הראשון היה האנגלי וולטר ויילד. עם הקמתו של המועדון, נבחר סמל העיר ברצלונה כסמלו, וכעבור כעשור שונה לסמל הדומה לסמל הנוכחי. על פי הסברה,^[2] צבעי חולצות שחקני המועדון, שנותרו בעינם עד היום, נבחרו על פי צבעי החולצות של פ.צ. בזל, המועדון הקודם של גאמפר. המשחק הראשון של הקבוצה היה מול קבוצת שחקנים אנגלים ב-8 בדצמבר, שניצחה את ברצלונה בתוצאה 1-0.

עד 1909 ערכה קבוצת הכדורגל של המועדון הצעיר את משחקי הבית שלה במגרשי כדורגל אחדים. באותה שנה הצליח המועדון לרכוש אצטדיון ביתי משלו - "קרר אינדסטריה", שהיה בעל קיבולת של כ-6,000 צופים.

אליפות קטלוניה ושנות גאמפר

בשלהי המאה ה-19 הוקמו בקטלוניה מספר קבוצות כדורגל נוספות. ואלפונס מקאיה, נשיא קבוצת היספניה, החליט בדצמבר 1900 לאגד אותן במפעל כדורגל בשיטת גביע. "גביע מקאיה", שהוקם לפי הצעה זו, הפך בסופו של דבר לאליפות קטלוניה, שנערכה בשיטת ליגה, שהייתה גם ליגת הכדורגל הראשונה בספרד. ב-1902 זכתה ברצלונה בגביע בעונתו השנייה, ובאותה שנה הפסידה בגמר גביע המלך הספרדי לביסקאיה בתוצאה 1 - 2.

משחק באצטדיון הראשון של המועדון, "קרר אינדסטריה"

בעשור הראשון של המאה ה-20 נתקל המועדון בקשיים ובחילופי נשיאים תכופים. מספר חברי המועדון ירד ל-38 בקיץ 1908. ב-11 בנובמבר התמנה ויסנס רץ' לתפקיד הנשיא בניסיון להוציא את המועדון מהמשבר, אך ניסיונותיו כשלו והוא פרש מתפקידו אחרי 22 ימים בלבד. גאמפר הפך לנשיא המועדון בתום ישיבה בה נכחו 20 חברי מועדון בלבד. כבר בשנתו הראשונה בתפקיד של גאמפר זכה המועדון באליפות קטלוניה. בסך הכול החזיק גאמפר בתפקיד 9 שנים בחמש קדנציות (1908 - 1909, 1910 - 1912, 1917 - 1919, 1921 - 1923, 1924 - 1925).

גאמפר סיים את הקדנציה הראשונה שלו באמצע עונת 1909/1910. בעונה זו זכה המועדון בגביע קטלוניה והוכתר כאלוף ספרד, לאחר ניצחון על אספניול דה מדריד. בתחילת העונה הבאה חזר גאמפר לתפקיד נשיא המועדון למשך שנתיים. למועדון היו כ-400 חברים באותן שנים. ב-1917 מונה קפטן הקבוצה, ג'ון בארו, למאמן הראשון בתולדות הקבוצה. כהונתו נמשכה שבועות ספורים והוא הוחלף על ידי ג'ק גרינוול, שאימן את הקבוצה במשך שבע שנים רצופות. בשנת 1919 היו למועדון כ-3,000 חברים.

בתקופת גאמפר שיחקו בקבוצה שחקנים ידועים כגון ריקארדו זאמורה, הנחשב לאחד השוערים טובים בהיסטוריה של הכדורגל, פפ סמיטייר ופאולינו אלקנטרה. השחקנים היו שותפים להצלחת של המועדון בגביע המלך ובאליפות קטלוניה, בה זכו 7 פעמים בשנות ה-20, ואף זכו באליפות העונה הראשונה של לה ליגה ב-1929. בתקופה זו החלה להתהוות זהות בין המועדון לבין הלאומיות הקטלאנית. ב-1922 עבר המועדון לאצטדיון חדש, לס קורטס, שתכולתו הייתה 30,000 צופים והורחבה ל-45,000 בתוך ארבע שנים. בחגיגות חצי יובל להקמת המועדון נמנו בו מעל ל-12,000 חברים.

למרות ההצלחה במפעלי הכדורגל נתקל המועדון בקשיים שונים. במשחק שנערך ב-14 ביוני 1925, בזמן שלטונו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה לעג הקהל הקטלאני להמנון ספרד, וכתוצאה מכך סגר השלטון את לס קורטס למשך חצי שנה (מאוחר יותר קוצרה הסגירה לשלושה חודשים). גאמפר פרש מתפקידו כנשיא המועדון. כ-5 שנים לאחר מכן, לאחר האשמות מצד הדיקטטור הספרדי על קידום לאומיות קטלאנית, גורש גאמפר לשווייץ, שם התאבד ב-1930.

תקופת השפל וההשתקמות

גרף מיקום הקבוצה בליגה
*הליגה הושעתה מעונת 1936/1937 עד 1938/1939

קובץ:Barcelona bombing.jpg

ההפצצה על ברצלונה ב-1938; אחת מהפצצות נחתה על אחד ממשרדי המועדון, שניזוק מאוד.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 סבל המועדון מתקופת שפל בצל הסכסוך הפוליטי שהשפיע על החברה ועל הספורט באזור. המועדון נתקל בבעיות כלכליות וספורטיביות. למרות הצלחה מקומית - זכייה בשש אליפויות קטלוניה - לא הצליחה הקבוצה לזכות באליפות ספרד.

תחילה נחל המועדון את התבוסה הגדולה בתולדותיו, 1 - 12 לאתלטיק בילבאו, הקבוצה לה הפסיד גם בגמר גביע המלך בעונת 1931/1932. נשיא המועדון הוחלף בתקווה לשיפור. צעד זה לא עזר - מספר החברים ירד לכ-9,500 ב-1931 ולכ-8,800 ב-1932. באותה שנה עבר סמיטייר לריאל מדריד ועורר מחלוקת אדירה בקרב אוהדי ברצלונה. בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה מקום אחד מעל המקום האחרון, וניצלה מירידה לליגת המשנה רק בזכות הרחבת הליגה הראשונה. חוסר ההצלחה בליגה נמשך, הקבוצה הפסידה בגמר הגביע ב-1936 ומספר החברים ירד לכ-7,700.

נשיא המועדון ז'וזפ סוניול נרצח על ידי חייליו של פרנסיסקו פרנקו, לימים רודן ספרד, כחודש לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית ב-1936. הקבוצה שיחקה באותו זמן באמריקה, ולכן רבים מחבריה החליטו לא לחזור לספרד. במרץ 1938 הטיל הצבא הפשיסטי פצצות רבות על העיר ברצלונה, ואחת מהן נחתה על אחד ממשרדיו של המועדון, שניזוק מאוד. ב-1939, עם כיבוש העיר על ידי כוחותיו של פרנקו, צעדו חייליו לעבר לס קורטס במטרה להופכו לבסיס צבאי. מזכיר המועדון שיכנע את מפקד הכוח להוביל את חייליו למקום אחר בעזרת המשפט "לפניך עומד מקדש המוקדש לספורט ולתרבות הגוף. כיבדנו אותו במהלך המלחמה, וכעת ההחלטה מה לעשות אתו נמצאת בידך",^[3] ובכך מנע את הריסת האצטדיון.

לקראת סוף המלחמה היו למועדון כ-2,500 חברים בלבד. במאי 1940 מונה אנריקה פיניירו, משתף פעולה של פרנקו, לנשיא המועדון. שם המועדון שונה מהשם האנגלי "Fútbol Club Barcelona" לשם הספרדי "Club de Fútbol Barcelona". מסמל המועדון הוסרו שני פסים שמקורם בדגל קטלוניה. המועדון נאלץ להיאבק על מקומו בליגה הראשונה בעונה הראשונה של שנות ה-40. הייתה זו העונה הגרועה ביותר של ברצלונה מבחינה התקפית, בה הבקיעו שחקניו 32 שערים בלבד ב-22 משחקים.^[4] עם זאת, לאחר המלחמה שבו אל המועדון חלק מהחברים שעזבו אותו. בסוף 1940 היו לו כ-4,700 חברים, וקו 10,000 החברים נחצה כבר ב-1941.

ב-1942, למרות זכייה בגביע המלך, נאבק המועדון נגד ירידה לליגה השנייה, ממנה נמנע רק בזכות ניצחון במחזור האחרון. בעונה שלאחר מכן, לאחר ניצחון 3 - 0 במשחק הראשון של חצי גמר הגביע מול ריאל מדריד, שנתמכה על ידי השלטון הפשיסטי, האשימו עיתוני ספרד את המועדון ואת אוהדיו ביציאה משולחת רסן נגד "האומה הספרדית ונציגיה, שחקני ריאל מדריד", וראש שירותי הביטחון של ספרד איים באופן אישי על שחקני ברצלונה.^[5] כתוצאה מכך הפסידו בגומלין במכוון בתוצאה 1 - 11.^[6] נשיא המועדון, שלא אהב דרך התנהלות זו, למרות היותו חבר במפלגת השלטון הפשיסטית, פרש מתפקידו. בעקבות המשחק נפער קרע בין שני המועדונים. פרנקו הלאומן תמך באופן גלוי בריאל מדריד, כמועדון המייצג את בירתו, ועל כן העוינות בין קטלוניה וקסטיליה, חבלי הארץ של ברצלונה ומדריד, הפכה גם לנחלת המועדונים.

בעונת 1942/1943 סיימה הקבוצה במקום השלישי. בעונת 1943/1944 הגיע מספר חברי המועדון ל-20,000. סמיטייר שב למועדון כמאמן, ובעונת 1944/1945 הוביל אותו לזכייה שנייה באליפות לה ליגה. עד סוף העשור זכה המועדון בשתי אליפויות נוספות עם אנריקה פרננדס האורוגוואי כמאמן, בעונות 1947/1948 ו-1948/1949, וכן בעונה הראשונה של הגביע הלטיני ב-1949. המועדון חגג יובל להקמתו באותה שנה, אך לא זכה להצלחה בליגה וסיים במקום החמישי בלבד, דבר שהוביל לעזיבתו של פרננדס. השתקמות המועדון מהמשבר התבטאה גם בכמות חברי המועדון: בשנת 1949 היו מעל ל-24,000 חברים.

לאזלו קובאלה, שהחל לשחק בברצלונה ב-1951, היה שחקן מפתח בתקופה יותר מוצלחת בתולדות במועדון. בשנת 1952 זכה המועדון בחמש תחרויות, בהן הליגה הספרדית, גביע הליגה הספרדית והגביע הלטיני. מספר חברי המועדון עבר את רף ה-30,000 באותה עונה. המועדון זכה בגביע הספרדי שלוש פעמים ברציפות, בין 1951 לבין 1953. בתקופה זו בלטו קובאלה, שהנהיג את הקישור, הקפטן ז'ואן סגרה ושחקני ההתקפה ססאר ואסטניסלאו באזורה. קובאלה הבקיע 243 שערים ב-329 משחקים, לרבות שביעייה מול ספורטינג חיחון - שיא ספרדי למספר שערים ששחקן מבקיע במשחק ביחיד.^[7] עם זאת, זכורה לרעה אי-החתמתו של הכוכב אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד כקבוצתו בספרד, והוביל אותה להישגים רבים הן בגביע אירופה והן בליגה.

קאמפ נואו

בשנת 1953 נערכו לראשונה מזה 14 שנים בחירות דמוקרטיות למחצה לנשיאות המועדון, בהן השתתף חלק מצומצם מהחברים הבגירים של המועדון. לפני הבחירות הללו קבע השלטון הדיקטטורי את זהות הנשיא בכפייה. נשיא המועדון הנבחר קידם את בניית האצטדיון החדש של המועדון, הקאמפ נואו, הן עקב הצורך באצטדיון שתכולתו גדולה יותר מלס קורטס, והן בזכות הוזלת מחירי הנדל"ן באזור. בנייתו החלה בנובמבר 1954 והושלמה בספטמבר 1957. האצטדיון החדש הכיל 90,000 מקומות ישיבה, והפך לאצטדיון הגדול באירופה, וגם כיום הוא אחד מהגדולים בעולם. לפני הקמת האצטדיון כשל המועדון בליגה, וריאל מדריד זכתה בחמש אליפויות מתוך שש אפשריות. הקבוצה סיימה במקום השני שנתיים ברציפות, ב-1955 וב-1956.

בעונת 1957/1958 סיימה הקבוצה במקום השלישי, ולאחר מכן זכתה פעמיים ברציפות באליפות (עונות 1958/1959 ו-1959/1960), וזכתה בגביע ערי הירידים בעונות 1957/1958 ו-1959/1960. מאמן הקבוצה היה הלניו הררה, והיא הונהגה על ידי הקפטן פרן אוליביה והשחקנים אנטוני רמלייטס, לואיס סוארס, שנדור קוצ'יש, זולטן צ'יבור וקובאלה. הישג נוסף של המועדון באותה תקופה היה הופעה ראשונה בתולדותיו בגביע אירופה לאלופות (לימים ליגת האלופות). ההצלחה משכה חברים נוספים למועדון, ובסוף 1958 היו בו כ-38,000 חברים.

ההצלחה לא נמשכה בשנות ה-60. ב-30 באפריל 1960 פיטר פרנססק מירו-סאנס, נשיא המועדון, את המאמן הררה, זמן קצר לאחר הפסד הקבוצה בחצי גמר גביע אירופה לריאל מדריד.^[8] החלטה זו, לצד החלטות שגויות אחרות, הובילו לחוסר שביעות רצון מהנשיא. ב-28 בפברואר 1961 התפטר מירו-סאנס מכהונתו כנשיא המועדון, כשנה לפני סיומה הרשמי. יתר על כך, היה זה העשור היחיד, מלבד שנות ה-30 שהושפעו על ידי מלחמת האזרחים, במהלכו לא זכה המועדון באליפות הליגה.

ב-1961 העפיל המועדון לראשונה בתולדותיו לגמר גביע אירופה, שם הפסיד לבנפיקה ליסבון. בעקבות הישגי הקבוצה הנמוכים בעונת 1961/1962 מונה קובאלה למאמנה. תחת הדרכתו סיימה ברצלונה במקום השני והעפילה לגמר גביע ערי הירידים. אולם, ביצועים חלשים בעונה שלאחריה הובילו לעזיבתו בינואר 1963, עוד לפני אמצע העונה. מחליפו היה שחקן עבר נוסף של הקבוצה, ז'וזפ גונסלבו, שלא הצליח להוביל את הקבוצה להישגים כבעבר. ברצלונה אומנם זכתה בגביע המלך בסיום עונת 1962/1963, אך דורגה במקום השישי בליגה - הנמוך ביותר מאז 1944. חוסר ההצלחה בעונות הבאות בזירה המקומית ובזירה האירופית הוביל לחילופים תכופים בעמדת המאמן. ב-1966 ייסד המועדון את גביע גאמפר. המועדון זכה בגביע בשנה הראשונה לקיומו לאחר שגבר במשחק הגמר על אנדרלכט הבלגית. באותה עונה זכתה ברצלונה בגביע ערי הירידים וסיימה את הליגה במקום השני, בו דורגה גם בעונה שלאחר מכן.

גמר הגביע ב-1968 זכור באופן מיוחד לאור הציפייה שריאל מדריד תנצח ותשלים דאבל. מול הקהל באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, שכלל את פרנקו, ניצחו שחקני ברצלונה במשחק בזכות שער עצמי של מגן ריאל. פרנקו נאלץ להעניק את הגביע לקפטן ברצלונה חוסה אנטוניו סאלדואה. הזכייה בגביע הוקדשה לזכרו של חוליו ססאר בניטס, שחקנה של הקבוצה שמת בפתאומיות ב-6 באפריל 1968.

המועדון המשיך להתפתח, בעיקר מבחינת חשיבותו לקטלאנים. בנאומו של נשיא המועדון נרסיס דה קררס ב-1968 נטבע המשפט שברצלונה הוא "יותר ממועדון" (במקור: "Més que un club"), כהתייחסות לחשיבות המועדון מבחינה לאומית-קטלאנית. הנשיא שלאחריו, אגוסטי מונטל, פעל למימוש המשפט ונאבק למען הכנסת עקרונות דמוקרטיים להתנהלות הכדורגל בספרד.

באותן שנים לא הירשתה הממשלה לשחקנים זרים לשחק בספרד. למרות זאת היא דאגה להעניק אזרחות לשחקנים דרום אמריקנים מובחרים, ואישרה להם לשחק רק בריאל מדריד. רק לאחר לחץ ציבורי גדול הותר ליתר הקבוצות להחתים שחקנים זרים, ובעקבות קבלת ההיתר הוחתם הכוכב ההולנדי יוהאן קרויף על חוזה עם המועדון בשנת 1973. קרויף זכה לשכר שיא של מיליון דולר לשלוש שנים.^[9] תוך זמן קצר היה קרויף לאחד השחקנים הפופולריים בקרב האוהדים בשל שיטת המשחק המהירה והחכמה שלו.

בעונת 1973/1974, עם רינוס מיכלס כמאמן וקרלס רשאק בחוד, הביסו שחקני ברצלונה את ריאל מדריד בתוצאה 5 - 0 באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, ובסוף העונה זכו באליפות. כאשר צוינו 75 שנה להקמת המועדון ונבחר המנון חדש בעונה שלאחר מכן מנה המועדון 70,000 חברים, ובמקביל הסתמן תהליך הפיכתו לאחד המועדונים החזקים ביותר בספרד ובעולם. בקיץ 1974 הוחתם בקבוצה יוהאן ניסקנס, הולנדי מוכשר נוסף, במטרה לזכות בתארים נוספים. באירופה העפילה הקבוצה לחצי גמר גביע אירופה, בו הפסידה ללידס יונייטד. למרות חוזקתה לא זכתה הקבוצה בתארים רבים: היא סיימה כסגנית האלופה במשך שלוש עונות רצופות, והתואר הבא שלה היה גביע המלך של עונת 1977/1978, ארבע שנים לאחר הזכייה באליפות.

קבוצת החלומות

נפילת הדיקטטורה של פרנקו והפיכת ספרד למדינה דמוקרטית הובילו לכך שגם מועדוני ספורט החלו להתנהל בצורה דמוקרטית. אגוסטי מונטל כיהן כנשיא המועדון עד הבחירות הדמוקרטיות המלאות הראשונות. לאחר בחירת ז'וזפ ליואיס נונייז ב-1978 נכנס המועדון לתקופה חסרת תקדים של צמיחה כלכלית וחברתית, במהלכה גובשה מדיניות החתמת שחקנים זרים בקבוצה. ב-1979 זכתה הקבוצה בפעם הראשונה בתולדותיה גביע אירופה למחזיקות גביע. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון הנס קרנקל האוסטרי, מלך השערים בליגה הספרדית באותה עונה, מיגלי וחוסה רמון אלשנקו, משחקני המפתח של הקבוצה בשנות ה-80, והמאמן ז'ואקים ריפה, שחקן עבר של הקבוצה. בעקבות הזכייה בגביע נערכו חגיגות המוניות ברחובות ברצלונה, והמועדון זכה לפרסום ולהערכה באירופה, בזכותם הצליח להחתים שחקנים בכירים שהובילו אותו להישגים. ברצלונה זכתה בגביע פעמיים נוספות, ב-1982 וב-1989.

בשנות ה-80 צמח המועדון במספר היבטים. לקראת מונדיאל 1982 הורחב הקאמפ נואו. מספר חברי המועדון גדל מ-66,000 ב-1974 ל-108,000 ב-1986. השחקנים הבולטים בעשור זה היו הקשרים ברנד שוסטר המערב גרמני ודייגו מראדונה הארגנטינאי, אחד השחקנים הבולטים בהיסטוריית הכדורגל. מראדונה הוחתם תמורת סכום שיא ששולם לבוקה ג'וניורס - 5 מיליון פאונד. במשחק מול ריאל מדריד היתל מראדונה בשחקניה ובשוערה של ריאל, והיה לשחקן הראשון של ברצלונה שזכה לתשואות מהקהל במדריד. עם זאת, הקבוצה נתקלה בשפל מבחינת הישגים מקומיים. כישלון הקבוצה בליגה ובאירופה בעונת 1983/1984 הוביל להדחת מראדונה מההרכב הראשון של ברצלונה. רק לאחר עזיבתו זכה המועדון באליפות, בעונת 1984/1985, מעל ל-10 שנים מאז האליפות הקודמת. אחד הרגעים הזכורים מעונה זו הייתה הצלת בעיטת העונשין על ידי השוער חבייר אורוטי ארבעה מחזורים לסיום העונה, שבזכותה הובטחה זכיית ברצלונה באליפות.

עונת 1985/1986 הייתה מאכזבת, בעיקר עקב ההפסד בגמר גביע אירופה לאלופות 1986 שנערך באצטדיון רמון סאנצ'ס פיחואן שבסביליה. במשחק זה שוסטר לא היה במיטבו והוחלף באמצע, דבר שסימן את סוף הקריירה שלו במועדון. בעונה הבאה לא שותף שוסטר באף משחק, ואת מקומו כמובילי הקבוצה תפסו גארי ליניקר ומארק יוז. לאחר הגעתם, ולאור מינויו של טרי ונבלס למאמן הקבוצה, ניכרה השפעת הכדורגל הבריטי על סגנון המשחק של המועדון. אולם, ברצלונה לא זכתה להצלחות - את האליפות איבדה לריאל מדריד, למרות ניצחון עליה משלושער של ליניקר, ומגביע אופ"א היא הודחה על ידי דאנדי יונייטד. כעבור עונה החלו השחקנים לדרוש את התפטרות מנהלי הקבוצה, ולכן מונה יוהאן קרויף לתפקיד המאמן. קרויף יישם בברצלונה את שיטת המשחק "טוטאל פוטבול", שפותחה על ידי רינוס מיכלס בנבחרת הולנד. הוא יצר קבוצה חדשה כמעט לחלוטין שכונתה בפי רבים "קבוצת החלומות".

התואר הראשון של קרויף עם המועדון היה גביע המחזיקות ב-1989. בארבע השנים הבאות, עם קרויף כמאמן, זכתה הקבוצה בארבע אליפויות רצופות. ברצלונה אמנם הפסידה בגמר גביע המחזיקות של 1991, אך שלושה ימים לאחר מכן זכתה באליפות, וקטעה רצף של חמש זכיות רצופות על ידי ריאל מדריד. רגע השיא של הקבוצה היה הזכייה הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בשנת 1992, לאחר שגברה במשחק הגמר באצטדיון ומבלי על סמפדוריה האיטלקית 1 - 0 בזכות שער של רונאלד קומאן. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ'קוב ואנדוני זוביזרטה. הזכייה באליפות הרביעית והאחרונה של קרויף, בעונת 1993/1994, הייתה בעיקר בזכות הכוכב הברזילאי רומאריו, שהבקיע 30 שערי ליגה. אולם, בגמר ליגת האלופות של אותה עונה מול מילאן כשלה ברצלונה בהצגת היכולת הטובה מהליגה והפסידה 0 - 4.

מנקודה זו ניכרה ירידה ברמת המשחק של ברצלונה, שסיימה בעונה הבאה במקום הרביעי. כתוצאה מכך עזבו את הקבוצה שחקנים רבים. בעונתו האחרונה של קרויף במועדון חל שיפור במשחק של ברצלונה - שחקנים צעירים כגון לואיש פיגו וג'ורדי קרויף זכו למעמד דומה לזה של שחקנים בכירים כגון גאורגי פופסקו, אך למרות זאת סיימה הקבוצה במקום השלישי. קרויף עזב את הקבוצה מחזורים אחדים לפני סיום העונה, לאחר ששמע מהעיתונות על מינויו של בובי רובסון כמחליפו. תחת הדרכת קרויף זכתה ברצלונה ב-11 תארים, ומבחינה זו היה המצליח ביותר בתולדותיה עד תקופתו של ז'וזפ גוארדיולה כמאמן, בנוסף להיותו המאמן שכיהן בתפקיד במשך הזמן הארוך ביותר - שמונה שנים.

שנות ה-90 המאוחרות ותקופת גספארט

הצעד הראשון של רובסון היה החתמת הברזילאי רונאלדו. בעונתו היחידה במועדון הבקיע רונאלדו 34 שערי ליגה, שיא שערים לשחקן שלא נשבר במשך עשור. באותה עונה זכה המועדון בגביע המחזיקות ובגביע המלך. למרות ההצלחה באותה עונה ספג רובסון ביקורת על שגיאות טקטיות בניהול המשחק והסתמכותו הרבה על רונאלדו, ופוטר מתפקידו.

לאחר מכן חתם במועדון המאמן ההולנדי לואי ואן חאל. רונאלדו עבר לאינטר מילאנו, ריבאלדו חתם בקבוצה והמועדון זכה בשתי אליפויות רצופות בשנתיים הראשונות של ואן חאל בתפקיד. במהלך עונת 1997/1998 נחגגו מאה שנים להקמת המועדון, והשחקנים שהובילו את הקבוצה לזכייה בדאבל היו ריבאלדו, ז'וזפ גוארדיאולה, לואיס אנריקה, לואיש פיגו (הקפטן הזר הראשון בתולדות המועדון), ופיליפ קוקו. בניגוד להצלחת הקבוצה בזירה המקומית, לא זכתה הקבוצה להישגים באירופה. בעונת 1999/2000 הודחה ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי ולנסיה, ובאליפות זכתה דפורטיבו לה קורוניה. ביקורת קשה הוטחה בהתנהלות המועדון, והנשיא ז'וזפ ליואיס נונייז והמאמן ואן חאל התפטרו בשנת 2000.

בתחילת שנות האלפיים נבחר ז'ואן גספארט, סגן הנשיא במשך 22 שנה, לנשיא המועדון. בתקופת כהונתו נחל המועדון כישלונות בכל המפעלים. מאמן הקבוצה לורנס סרה פרר הוחלף על ידי קרלס רשאק לאחר הפסד לריאל סרגוסה באמצע העונה. הקבוצה סיימה את העונה במקום הרביעי, המוביל למוקדמות ליגת האלופות, רק לאחר שריבאלדו הבקיע שער במספרת לרשתה של ולנסיה בדקות הסיום של מחזור הליגה האחרון. גם בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה במקום הרביעי. בקיץ 2002 הוחזר ואן חאל. תחת הדרכתו כשלה הקבוצה, ושחקן המפתח חואן רומן ריקלמה מיעט לשחק. גם ואן חאל הוחלף באמצע העונה, על ידי רדומיר אנטיץ'. גספארט עצמו התפטר חודש לאחר מכן. על אף אי בהירות בנוגע למצב המועדון, הוביל אנטיץ' את הקבוצה מהמקום ה-15 עד למקום השישי.

רייקארד וגוארדיולה

ביולי 2003 נבחר ז'ואן לאפורטה לנשיא המועדון, ולאחר מכן החלה תקופה מוצלחת נוספת בתולדות המועדון.

עם הגעתו החתים לאפורטה את שחקן הכדורגל רונאלדיניו ואת המאמן ההולנדי פרנק רייקארד. לאפורטה הנחיל שיטת ניהול חדשה שהחזירה את ההצלחה למועדון. חובות העבר של המועדון שולמו, ובעונת 2003/2004 סיים המועדון במקום השני, אף על פי שבמהלך העונה דורג בתחתית הטבלה. בעונת 2004/2005 הצטרפו לקבוצה סמואל אטו ודקו, ששיתפו פעולה עם הברזילאי רונאלדיניו והובילו את הקבוצה לזכייה באליפות ה-17 ב-14 במאי 2005, ובגביע הסופר קאפ הספרדי השישי בתולדותיה ב-20 באוגוסט.

הקבוצה הודחה על ידי צ'לסי בשמינית גמר ליגת האלופות, אך למרות זאת האמינו השחקנים והאוהדים כי החל תור הזהב השלישי של המועדון. הקבוצה שיחקה במערך 4-3-3 התקפי, עמו הגיעה להישגים כגון ניצחון חוץ 3 - 0 על ריאל מדריד ב-19 בנובמבר 2005. בעונת 2005/2006 של ליגת האלופות עברה ברצלונה את צ'לסי ואת מילאן בדרכה לגמר, בו התמודדה מול ארסנל. ז'וליאנו בלטי כבש בגמר את שערו היחיד במועדון, בזכותו ניצחה ברצלונה 2 - 1 וזכתה בליגת האלופות בפעם השנייה בתולדותיה. בהמשך השנה הושלמה בנייתו של מבנה הספורט על שם ז'ואן גאמפר, והמועדון חתם על הסכם עם יוניצ"ף. ההצלחות הללו הביאו לעליית מספר חברי המועדון עד כדי 150,000.

בעונות 2006/2007 ו-2007/2008 לא זכתה הקבוצה באף תואר, למרות הצטרפותם של שחקנים מקדמת הכדורגל העולמי, בהם תיירי הנרי וליליאן תוראם הצרפתים והאיטלקי ג'אנלוקה זמברוטה. את האליפות בעונה הראשונה איבדה לאחר שהובילה את הטבלה במשך רוב העונה. למרות מספר נקודות זהה לזה של ריאל מדריד, מדריד היא זו שהוכתרה כאלופה עקב מאזן חיובי במפגשים בין שתי הקבוצות. העונה שלאחר מכן הייתה גם סוף תקופתם של רונאלדיניו ורייקארד במועדון עקב ביצועים דלים של הקבוצה בכלל ושל רונאלדיניו בפרט. במאי 2008 הצהיר המועדון על עזיבתו של רייקארד והחלפתו על ידי ז'וזפ גוארדיאולה, קפטן הקבוצה בשנות ה-90 של המאה ה-20.

עונת 2008/2009 הייתה העונה הגדולה ביותר בתולדות המועדון. ברצלונה זכתה בכל שלושת התארים האפשריים, אליפות ספרד, גביע המלך וליגת האלופות ובכך השלימה זכייה בטרבל ראשון בתולדותיה, שהיה גם הטרבל הראשון של קבוצה ספרדית כלשהי.^[10] שחקני ברצלונה הציגו יכולת שיא הן מבחינת התקפית והן מבחינה הגנתית - הקבוצה הבקיעה 154 שערים וספגה 54 בלבד בעונה זו, בכל המסגרות.^[11] בדרכה לזכייה בתארים, הביסה ברצלונה פעמים רבות את יריבותיה, כולל ניצחונות בליגת האלופות 5 - 2 על אולימפיק ליון ו-4 - 0 על באיירן מינכן, כשהשיא היה בליגה: ניצחון 6 - 2 על ריאל מדריד באצטדיונה הביתי, במשחק שלמעשה הכריע את זהות אלופת הליגה.^[12] את הקבוצה הובילו שחקני בית כגון קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה וליונל מסי לצד שחקנים זרים כסמואל אטו ותיירי הנרי.

בהמשך השנה זכתה הקבוצה בסופר קאפ האירופי, בסופר קאפ הספרדי ובאליפות העולם לקבוצות, והייתה לקבוצה היחידה בהיסטוריה שזוכה בששת התארים הללו בשנה אחת.^[13] בסוף עונת 2009/2010 זכתה ברצלונה באליפות עם שיא של 99 נקודות ליגה.^[14]

לקראת עונת 2010/2011 נבחר סנדרו רוסל לנשיאות המועדון במקומו של לאפורטה. בעונה זו זכתה ברצלונה באליפות שלישית ברציפות ובליגת האלופות בפעם הרביעית בתולדותיה. הקבוצה העפילה למשחק גמר גביע המלך הספרדי, והפסידה בגמר לריאל מדריד 1-0, ובגמר ליגת האלופות מול מנצ'סטר יונייטד באצטדיון ומבלי ניצחה הקבוצה 3 - 1 משעריהם של פדרו רודריגס, ליונל מסי ודויד וייה, וזכתה בתואר בפעם הרביעית בתולדותיה. בעונת 2011/2012 זכתה הקבוצה בפעם השנייה בתולדותיה באליפות העולם לקבוצות, ובכך הפכה לקבוצה הראשונה אשר זוכה בו פעמיים. בהמשך העונה הגיעה הקבוצה עד לחצי גמר ליגת האלופות שבו נכנעה לקבוצת צ'לסי הלונדונית 3 - 2 בסיכום שני המשחקים והיא איבדה את האליפות לריאל מדריד. בסוף העונה זכתה הקבוצה בגביע המלך לאחר שניצחה בגמר את אתלטיק בילבאו בתוצאה 3 - 0. במהלך העונה הפך מסי לכובש הגדול ביותר בהיסטוריית המועדון, כשעקף את ססאר רודריגס אלברס במספר השערים.

העידן שלאחר גוארדיולה

בסיום עונה זו עזב גוארדיולה את הקבוצה ועוזרו טיטו וילאנובה מונה למאמן במקומו. בעונתו היחידה של וילאנובה כמאמן, השיבה ברצלונה את תואר האליפות, עם כמות שיא חדשה של 100 נקודות, אך הודחה בליגת האלופות בשלב חצי הגמר, על ידי באיירן מינכן שהביסה אותה 7 - 0 בתוצאה המצטברת. את וילאנובה, שנאבק במחלת הסרטן ועזב את הקבוצה בשל כך, החליף חרארדו "טאטה" מרטינו. בקיץ הצטרף לקבוצה שחקן ההתקפה הברזילאי ניימאר. בתחילת 2014 הכריז בית המשפט הספרדי על תחילת חקירה נגד רוסל בשל העלמת מס בהעברת ניימאר לברצלונה, ובשל כך התפטר רוסל והחליפו סגנו, ז'וזפ מריה ברתומאו.^[15]^[16] יתר על כן, התמודד המועדון עם אתגר נוסף, לאחר שפיפ"א אסר על המועדון להחתים שחקנים חדשים במשך שנה בשל הפרה של תקנות הארגון בנוגע להעברות של שחקנים קטינים.^[17] לאחר ערעורים, נכנס העונש לתוקף בשנת 2015. ב-17 במאי 2014, עם אובדן תואר האליפות לאתלטיקו מדריד, הודיע מרטינו על התפטרותו מהמועדון. במקומו מונה לתפקיד המאמן לואיס אנריקה. וילאנובה נפטר מהמחלה ב-25 באפריל 2014. לזכרו נקרא על שמו המגרש הראשי במתחם האימונים של ברצלונה ב-2015.

אף על פי שהיה מושעה מכדורגל למשך 4 חודשים על ידי פיפ"א, הוחתם לואיס סוארס האורוגוואי בקבוצה תמורת סכום שיא בהיסטוריית המועדון של 81 מיליון אירו. עם תום השעייתו יצרו סוארס, ניימאר ומסי, חוד התקפה שהוביל את ברצלונה לזכייה שנייה בהיסטוריית המועדון בטרבל: הקבוצה זכתה בגביע המלך, באליפות ה-23 בתולדותיה ובליגת האלופות בפעם החמישית הודות לניצחון 3 - 1 על יובנטוס בגמר. בהמשך זכתה הן בסופר קאפ האירופי והן באליפות העולם לקבוצות, בפעם השלישית בתוך 6 שנים, וכך השלימה 5 תארים לשנת 2015.^[18] בסוף עונה זו זכתה באליפות ובגביע, הדאבל המקומי השמיני בתולדותיה. בנוסף, זכתה גם בסופר קאפ האירופי ובמונדיאל לקבוצות ובכך זכתה ב-4 תארים מתוך שישה אפשריים. בשנת 2017 ברצלונה היתה שותפה למשחק היסטורי בליגת האלופות,כשבשמינית הגמר היא הפסידה במשחק החוץ לקבוצת פ.ס.ז 4-0, ושלושה שבועות לאחר מכן במשחק הגומלין בקאמפ נואו היא ניצחה בתוצאה 6-1 כששני שערים של ברצלונה נכבשו בתוספת הזמן,וכתוצאה מכך עברה לשלב רבע הגמר בליגת האלופות. משחק זה הוגדר כמשחק הקאמבק הגדול בהיסטוריה.

"יותר ממועדון"

בנאום הראשון שנשא נרסיס דה קררס כנשיא המועדון בינואר 1968 נעשה לראשונה השימוש בביטוי "יותר ממועדון" (בקטלאנית: més que un club). בעזרת משפט זה הדגיש דה קררס את החשיבות החברתית של המועדון בקטלוניה. חמש שנים לאחר מכן, הפך אגוסטי מונטל את הביטוי לסיסמת מסע הבחירות שלו לנשיאות המועדון ובכך נתן לו את משמעותו המלאה. משמעות הביטוי, שהפך מאוחר יותר למוטו של המועדון, היא שהמועדון לא מייצג את העיר ואת קטלוניה מבחינה ספורטיבית בלבד, כי אם גם חברתית ופוליטית. עבור קטלאנים רבים ברצלונה הוא "יותר ממועדון" בשל תפקידו כמגן זכויות החופש והדמוקרטיה בספרד.^[19]

לאורך ההיסטוריה, אם כי במידה מצומצמת בשנות שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, ייצג המועדון את הערכים הקטלאניים, ואף נאלץ להגן עליהם במקרים רבים, כפי שציין העיתונאי האנגלי ג'ימי ברנס במקומות רבים בספרו "Barça: A People’s Passion", ספר המתאר את התפתחותו החברתית והפוליטית של המועדון לאורך השנים.^[20] לדוגמה, המועדון סומן כמגן התרבות והשפה הקטלאנית בכך שכל מסמכיו הרשמיים כתובים בקטלאנית ושסרט הקפטן של הקבוצה מעוצב בדומה לדגל קטלוניה. בנוסף לכך, לעתים הביעו אנשי המועדון בפומבי את שאיפתם להשגת אוטונומיה מורחבת לקטלוניה, וכן חתמו על עצומות התומכות בכך.

ייצוג הערכים הקטלאניים זכה להכרה רשמית על ידי ממשלת קטלוניה (Generalitat de Catalunya). ב-21 בדצמבר 1992 העניקה הממשלה בראשותו של ז'ורדי פוז'ול אי סוליי למועדון את פרס צלב גאורגיוס הקדוש, הפרס החשוב ביותר המוענק על ידה. היסטוריונים וכותבים אחדים, בהם מנואל ואסקס מונטלבן, טענו^[21] כי המועדון מייצג את קטלוניה ברמה הבינלאומית, על אף המסורת הארוכה של ספורטאים ספרדים או זרים ששיחקו במועדון.

מועדון הכדורגל פועל לקידום נבחרות ספורט לאומיות קטלאניות. בעשור הראשון של המאה ה-21 ארגן המועדון משחקי ידידות בין נבחרת קטלוניה לבין נבחרות אחרות, בהן ארגנטינה וברזיל. המועדון העניק את מוסדותיו בחינם למען אירוח משחקים אלו, ואף שילם לחלק מהספורטאים המשתתפים. כמו כן, המועדון חותם על עצומות פומביות בנושא. ז'ואן לאפורטה, בתקופת כהונתו כנשיא המועדון, וכדורגלן הקבוצה אולגר פרסאס נטלו חלק במסע ציבורי נרחב בקטלוניה לקידום הנושא, עם הסיסמה "אומה אחת, נבחרת אחת".

בעשורים האחרונים הפגין המועדון סולידריות במחוות שונות. בראשית שנות ה-80 ובאמצע שנות ה-90 ארגן המועדון משחקי צדקה ליוניצ"ף, בה שיחקה קבוצת המועדון נגד קבוצת כוכבים מרחבי העולם. בנוסף, בשנות ה-90 גם כן, השתתף המועדון במאבק נגד סמים וארגן מספר אירועים בשיתוף פעולה עם ה-"Fundación de Ayuda contra la Droga" (העמותה לעזרה נגד סמים), שרווחיהם נתרמו למיזמים שונים.

במהלך כהונתו של ז'ואן לאפורטה כנשיא ביטא המועדון את כוונתו להגדיל את מעורבותו בעניינים חברתיים וכן את שאיפתו להיות מוכר ברחבי העולם בזכות רוח הסולידריות שלו. לאור זאת ארגן המועדון משחק ידידות בקאמפ נואו בין שחקני כדורגל ישראלים ופלסטינים בשנת 2005. בעשור הראשון של המאה ה-21 חתם המועדון על הסכמי שיתוף פעולה, בהם התחייב להעניק תמיכה כספית למדינות מתפתחות.

0.7% מתקציב המועדון מועבר לקרן ברצלונה, שמטרתה לסייע למיזמים הומניטאריים. בשנת 2006 התחייב המועדון לתרום 1.5 מיליון אירו ליוניצ"ף. בעזרת הכסף מופעלים מיזמים לשיפור תנאי המחיה של ילדים ברחבי העולם. המיזם המשותף הראשון של שני הארגונים עסק בעזרה לילדים חולי איידס בסווזילנד.^[22] במסגרת שיתוף הפעולה עם יוניצ"ף מוצג סמליל הארגון על חולצות שחקני המועדון.

ב-2008 החל המועדון בפעילות משותפת עם נציבות האו"ם לפליטים, במיזם שנקרא MÉS. במסגרת המיזם מועברים רווחי מכירות מוצרים לנציבות ולקרן ברצלונה במטרה לקדם את הספורט ואת החינוך של מקופחים ופליטים ברחבי העולם.^[23]

אצטדיון

ערך מורחב – קאמפ נואו

הקאמפ נואו הוא אצטדיונה הביתי של ברצלונה מאז 1957, והוא זכה לחמישה כוכבים בדירוג האצטדיונים של אופ"א. לפני הקמתו היו בבעלות ברצלונה שני מגרשים: "קמפ דל קרר אינדוסטריה", בין השנים 1909 ו-1922, ולס קורטס, בין השנים 1922 ו-1957. תכולתו המקורית של לס קורטס הייתה 30,000 צופים, ובתום הרחבתו הכיל כ-60,000 מקומות. הצלחות הקבוצה בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 משכו אוהדים רבים לצפות במשחקי הקבוצה, ולכן החליטו ראשי המועדון לבנות אצטדיון חדש, שיהיה בעל קיבולת גדולה יותר. בניית הקאמפ נואו נמשכה בין 1954 לבין 1957. את האצטדיון עיצבו האדריכלים פרננס מיטחנס-מירו, לורנזו גרסיה ברבון וז'וזפ סוטרס מאורי.

תכולת האצטדיון נעה בין 93,053 בשנותיו הראשונות, לבין 120,000 צופים בעת מונדיאל 1982. חוקים שאסרו על יציעי עמידה הובילו להקטנת תכולת האצטדיון ל-98,772 צופים בשנות ה-90, אך הוא הורחב בכאלף מושבים נוספים בעשור שלאחר מכן, לתכולה של 99,786. הוא הגדול באירופה והעשירי בגודלו בעולם.^[24]

השם הרשמי של הקאמפ נואו היה "Estadi del FC Barcelona" (האצטדיון של מועדון הכדורגל ברצלונה) עד שנת 2000, אז בחרו חברי המועדון לשנות את שמו לכינויו המוכר – הקאמפ נואו.^[25] משמעות השם היא "מגרש חדש" בקטלאנית.

מול הקאמפ נואו נמצא אולם הספורט של המועדון, פלאו בלאוגרנה, ולצדו שוכן האולם לענפי ספורט המבוססים על קרח. מאחוריו שוכן המיני אסטדי, האצטדיון הביתי של ברצלונה ב', קבוצת המילואים של המועדון.

בין מתקני האצטדיון ניתן למנות את חנות המזכרות, את המגרשים הקטנים לאימונים ואת הקפלה של השחקנים. בנוסף, באצטדיון נמצא "El Museu del Barça" (המוזיאון של בארסה), שהוא המוזיאון הקטלאני עם מספר המבקרים השנתי הגבוה ביותר.^[26] במוזיאון מבקרים כ-1.2 מיליון איש בכל שנה. המוזיאון הוקם בשנת 1984, כאשר ז'וזפ ליואיס נונייז היה נשיא המועדון. במוזיאון יש כ-1,420 פריטים העוסקים בהיסטוריה של ברצלונה, מתוכם כ-420 גביעים.

מדיה וקבצים בנושא הקאמפ נואו בוויקישיתוף

תלבושת

מאז הקמתו היו צבעי החולצה של שחקני המועדון כחול וארגמן. צבעי המכנסיים השתנו מלבן בעשור הראשון להקמתו, לשחור ב-1913 ולכחול שבע שנים מאוחר יותר. בעונות 2005/2006, 2010/2011 ו-2015/2016 הולבשו השחקנים במכנסיים אדומים באופן חריג.

עיצוב החולצה השתנה פעמים אחדות לאורך ההיסטוריה. עד עונת 1909/1910 הייתה החולצה חצויה לכחול ולארגמן, והשרוולים נצבעו בסדר הפוך מהגוף. מעונה זו והלאה כללה החולצה פסים אנכיים בצבעים הללו, עם שינויים קטנים בעובי, במספר ובעיצוב הפסים. בעונת 1998/1999 עוצבה החולצה בדומה לחולצה המקורית, לציון 100 שנה להקמת המועדון. בעונת 2015/2016 עוצבה החולצה, לראשונה בתולדות הקבוצה, בפסים אופקיים.^[27]

עם השנים פותחו מספר תאוריות בנוגע למקור צבעי התלבושת. על נושא זה נערכו דיונים רבים בקרב היסטוריונים שעסקו בתולדות המועדון. אין ראיות לכך שהצבעים נבחרו בגלל סימבוליות כלשהי. אחת הטענות היא שצבעי המועדון אומצו על ידי המועדון הקודם שגאמפר ייסד בציריך,^[28] או שאלו הצבעים של הקנטון ממנו הגיע גאמפר - ציריך. טענות אלו הופרכו כיוון שצבעי המועדון הם אדום-לבן, וצבעי הקנטון הם כחול-לבן. סברה אחרת הייתה שמקימי המועדון בחרו בצבעי עפרונות החשבונאות שהיו נפוצים באותה תקופה.^[28]

לפי תאוריה אחרת תפרה אימם של צמד האחים והשחקנים קומאלה מדים בצבעי כחול ואדום, ומאוחר יותר הוחלט שהאדום יוחלף בארגמן הכהה יותר. לפי גרסה אחרת של הטענה תפרה האם חולצה אדומה וחולצה כחולה לכל אחד משני בניה, כדי להקל בהבדלה ביניהם, בימים שלפני קביעת התלבושת האחידה.^[29] עוד נאמר כי שהצבעים נבחרו על ידי אוטו מאייר, אחד ממייסדי המועדון, בהתאם לצבעי הבגדים שלובשת הדמות בסמל עיר הולדתו, היידנהיים.^[30]

לאף אחת מן הטענות הללו אין ראיות או סימוכין, אך הטענה הסבירה ביותר היא שגאמפר בחר בצבעי הקבוצה בה שיחק ואף שימש קפטן שלה בעבר, פ.צ. בזל.^[28]

תלבושת הבית של קבוצת הכדורגל לאורך השנים

1899-1910

1911-1913

1913-1934

1935-1949

1950-1991

1991-1992

1992-1993

1993-1995

1995-1997

1997-1998

1998-1999

1999-2000

2000-2001

2001-2002

2002-2003

2003-2004

2004-2005

2005-2006

2006-2007

2007-2008

2008-2009

2009-2010

2010-2011

2011-2012

2012-2013

2013-2014

2014-2015

2015-2016

2016-2017

2017-2018

2018-2019

2019-2020

2020-2021

2021-2022

2022-2023

2023-2024

ראו גם: Barcelona (Barca) football shirts - תצלומים של תלבושות הבית והחוץ של ברצלונה לאורך השנים, באתר Old Football Shirts

סמל

עם הקמת המועדון נבחר סמל העיר ברצלונה לשמש סמל המועדון, כביטוי לחיבור המועדון לעיר. לסמל העיר התווספו עטלף מעל הכתר ושני ענפים צדדיים. ב-1910 נערכה בין חברי המועדון תחרות לעיצוב הסמל החדש. מעצב הסמל הנבחר היה קרלס קוממלה, שאף היה שחקן המועדון במשך 9 שנים. סמל המועדון שעיצב נשאר דומה עד היום, עם שינויים משניים. סמלו היה בצורת קערה, שבחלקו העליון היו דגל קטלוניה וצלב גאורגיוס הקדוש זה לצד זה - שני סמלים המזוהים עם העיר ועם קטלוניה. כך הוצג הקשר בין המועדון לעיר ולחבל ארץ. ראשי תיבות המועדון, FCB, הופיעו על מקטע זהוב באמצע, שתחתיו היו צבעי התלבושת וכדורגל.

השינויים שנערכו בסמל מאז בחירתו ב-1910 הם משניים, והגדולים שבהם נבעו מאילוצים פוליטיים. לאחר החלפת שם המועדון לשם הספרדי, עם קביעת האיסור על שימוש בשפות זרות, הוחלפו האותיות שבמרכז הסמל מ-FCB ל-CFB. כמו כן, על מנת ליצור בידול בין המועדון לדגל הקטלאני הוחלט להסיר שניים מארבעת הפסים שבפינה הימנית-העליונה של הסמל. ב-1949 הוחזרו הפסים לרגל יובל להקמת המועדון, וב-1974 הוחזר סדר האותיות שבסמל ל-FCB.

הסמל הנוכחי עוצב ב-2002. צורתו החיצונית פשוטה יותר ביחס לקודמו, האותיות הוקטנו והנקודות שביניהן הוסרו.

המנון

ההמנון הרשמי של מועדון הכדורגל, הידוע בשם "Cant del Barça", נכתב ב-1974 לרגל חגיגות 75 שנה להקמת המועדון. את ההמנון כתבו ז'אומה פיקאס (Jaume Picas) וז'וזפ מריה אספינס (Josep Maria Espinàs) והלחין מנואל ואלס (Manuel Valls). כל ההמנון נכתב בקטלאנית. ההמנון מושמע בתחילת כל משחק כדורגל של ברצלונה בקאמפ נואו.

ב-27 בנובמבר 1974 בוצע ההמנון לראשונה בקאמפ נואו, לפני המשחק בין המועדון לנבחרת גרמניה המזרחית על ידי מקהלה של 3,500 איש בניצוחו של אוריול מרטורל. גם זמרים מפורסמים שרו לאורך השנים את ההמנון, בהם הקטלאני ז'ואן מנואל סראט ששר את ההמנון ב-28 בנובמבר 1998 בפסטיבל לרגל חגיגות 100 שנה למועדון.

אחד ההיבטים הבולטים והמאפיינים של ההמנון הוא ההתייחסות למועדון כפתוח וכוללני, ללא שיפוט על פי המקור הגאוגרפי של האוהדים, כפי שנכתב, לדוגמה, באחד הבתים: "לא משנה מאין הגענו, בין אם מדרום או מצפון, הדגל מאחד אותנו".

"Cant del Barça" הוא ההמנון הרביעי בתולדות המועדון. ההמנון הראשון נכתב ב-1923 ומילותיו תיארו את הקשר בין הספורט לאומה הקטלאנית. השני נכתב בחגיגות היובל של המועדון ב-1949, ונקרא "Barcelona, sempre amunt!" ("ברצלונה, תמיד מעלה!"). ההמנון השלישי נכתב ב-1957 לרגל הקמת אצטדיון קאמפ נואו. בהמנון הזה הופיעה לראשונה המילה "בארסה". הפופולריות של ההמנון הנוכחי גדולה בהשוואה להמנונים הקודמים של המועדון.

נשיאות

נכון ל-2015, היו למועדון הכדורגל 40 נשיאים שונים, בנוסף למספר תקופות בהן היו מועצות זמניות. מייסד המועדון, ז'ואן גאמפר, לא היה הנשיא הראשון, אלא וולטר ויילד האנגלי, שהיה המבוגר מבין אחד-עשר המשתתפים בפגישת הקמת המועדון. למרות זאת היה גאמפר נשיא המועדון במשך 5 קדנציות מאוחרות יותר. ז'וזפ ליואיס נונייז היה נשיא במשך התקופה הארוכה ביותר, 22 שנים רצופות בין 1978 לבין 2000. רוב נשיאי המועדון, 35 מתוך ה-40, היו ספרדים. מלבדם היו שני נשיאים אנגלים, שני גרמנים ושווייצרי אחד - כולם בשנותיו הראשונות של המועדון.

נשיא המועדון נבחר בהצבעות של חברי המועדון. כלל זה הופר בין השנים 1939 ו-1953, עקב מלחמת האזרחים בספרד, שכן בזמן הזה נבחר הנשיא על ידי רשויות השלטון. ב-1953 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות למחצה, שבהן השתתף חלק מצומצם מהחברים הבגירים של המועדון. מאז 1978 נערכות בחירות לנשיאות המועדון אחת לארבע שנים, שבהן כל חבר מעל גיל 18 רשאי להשתתף. לאחר כניסתו לתפקיד מצרף הנשיא למועצת הניהול מנהלים לפי בחירתו. מועצת המנהלים אחראית על קבלת ההחלטות במועדון, כולל חתימה על חוזים עם שחקנים, מאמנים ואנשי מקצוע. מלבד זה, תפקיד הנשיא היה בעיקר ייצוגי בעבר, עד כניסתם של הנשיאים במאה ה-21, שנטלו לידיהם יותר סמכויות מבעבר.

להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה"

רשימת נשיאי ברצלונה
שם	לאום	תקופת נשיאות
וולטר ויילד	אנגליה אנגליה	1899 - 1901
ברתומאו טרדס	ספרד ספרד	1901 - 1902
פול האס	גרמניה גרמניה	1902 - 1903
ארתור ויטי	אנגליה אנגליה	1903 - 1905
ז'וזפ סולר	ספרד ספרד	1905 - 1906
ז'ולי מריאל	ספרד ספרד	1906 - 1908
ויסנס רץ'	ספרד ספרד	1908
ז'ואן גאמפר	שווייץ שווייץ	1908 - 1909
אוטו גמלינג	גרמניה גרמניה	1909 - 1910
ז'ואן גאמפר	שווייץ שווייץ	1910 - 1913
פרננסק דה מוצ'ו	ספרד ספרד	1913 - 1914
אלבר פרסטה	ספרד ספרד	1914
ז'ואקים פריס דה ורגס	ספרד ספרד	1914 - 1915
רפאל ליופרט	ספרד ספרד	1915 - 1916
גספר רוזס	ספרד ספרד	1916 - 1917
ז'ואן גאמפר	שווייץ שווייץ	1917 - 1919
ריקרד גראלס	ספרד ספרד	1919 - 1920
גספר רוזס	ספרד ספרד	1920 - 1921
ז'ואן גאמפר	שווייץ שווייץ	1921 - 1923
אריק קרדונה	ספרד ספרד	1923 - 1924
ז'ואן גאמפר	שווייץ שווייץ	1924 - 1925
ארקדי בלאגר	ספרד ספרד	1925 - 1929
תומאס רוזס	ספרד ספרד	1929 - 1930
גספר רוזס	ספרד ספרד	1930 - 1931
אנטוני אוליבר	ספרד ספרד	1931
ז'ואן קמה	ספרד ספרד	1931 - 1934
אסטבה סלה	ספרד ספרד	1934 - 1935
ז'וזפ סוניול	ספרד ספרד	1935 - 1936
מועצת מנהלים	-	1936 - 1939
ז'ואן סולר	ספרד ספרד	1939 - 1940
אנריקה פיניירו	ספרד ספרד	1940 - 1942
ז'וזפ וידאל ריבס	ספרד ספרד	1942
אנריקה פיניירו	ספרד ספרד	1942 - 1943
ז'וזפ אנטוני דה אלבר	ספרד ספרד	1943
ז'וזפ ונדרל	ספרד ספרד	1943 - 1946
אגוסטי מונטל גלוברט	ספרד ספרד	1946 - 1952
אנריק מרטי קררו	ספרד ספרד	1952 - 1953
פרנססק מירו-סאנס	ספרד ספרד	1953 - 1961
אנריק לאודט	ספרד ספרד	1961 - 1968
נרסיס דה קררס	ספרד ספרד	1968 - 1969
אגוסטי מונטל קוסטה	ספרד ספרד	1969 - 1977
ריימון קרסקו	ספרד ספרד	1977 - 1978
ז'וזפ ליואיס נונייז	ספרד ספרד	1978 - 2000
ז'ואן גאספרט	ספרד ספרד	2000-2003
אנריק ריינה	ספרד ספרד	2003
ז'ואן לאפורטה	ספרד ספרד	2003 - 2010
סנדרו רוסל	ספרד ספרד	2010 - 2014
ז'וזפ מריה ברתומאו	ספרד ספרד	2014 -

אוהדים

אוהדי מועדון הכדורגל מכונים בקטלאנית "culers". בדיקות שונות שנערכו העלו כי ככל הנראה רבע מתושבי ספרד אוהדים את ברצלונה.^[31] למועדון יש תמיכה רבה גם במדינות השונות בעולם, בייחוד בארצות הברית, באמריקה הלטינית, במרוקו וביפן.

חבר מועדון נקרא "סוסיו" (socio). על מנת להפוך לחבר מועדון יש לשלם אגרה שנתית בסך 170 אירו. חברי המועדון זוכים להנחה במחיר כרטיסי הכניסה למשחקי הקבוצה ולסיורים בקאמפ נואו. כמו כן, חברי המועדון רשאים להשתתף בבחירות לנשיאות, ואף להיבחר לחבר המנהלים או לנשיאות עצמה, תמורת עירבון גבוה. מאז עונת 2003/2004 עלה מספר חברי המועדון באופן ניכר. בתחילת 2015 נמנו כ-140,000 חברי מועדון.^[32]

את הכינוי "Culers" (מבוטא קולרס) קיבלו אוהדי הקבוצה בשנותיו הראשונות של אצטדיון "קרר אינדסטריה". משמעות הביטוי בתרגום חופשי מקטלאנית היא "אנשי האחוריים", והיא אינה פוגענית. הביטוי מתייחס לאוהדים שישבו בשורה הגבוהה ביותר באצטדיון. האנשים שעברו בצמוד לחלק החיצוני של האצטדיון ראו את אחורי האוהדים בלבד, ומאז ייחסו לאוהדי ברצלונה את השם "Culers". הכתיב הנפוץ יותר של הביטוי הוא הכתיב הספרדי, "culés" (קולס).‏

"Penye" (או Peña; פניה) הוא מועדון אוהדים שהוא גם חבורת פעולה. ב-1944 הוקם ה-"penye" הראשון, "Penya Solera", על ידי מספר שחקני עבר של המועדון ואוהדים, בהם פפ סמיטייר. מטרתה המקורית של הקבוצה הייתה לתמוך במועדון באמצעות גיוס כספים, בתקופה שבה התמודד המועדון עם קשיים כלכליים.

אחד ממועדוני האוהדים הידועים לשמצה של ברצלונה הוא "בוישוס נויס" (בקטלאנית: Boixos Nois). בוישוס הוא משחק מילים בין המילה בויז', שמשמעה "משוגע", ו"קן בוישרס", שכונת המקור של האוהדים, הקרויה על שם סוג של עץ. הקבוצה נוסדה ב-1982, וברבות השנים קושרה לשמאל הקיצוני בקטלוניה. אחד מגרעיני האוהדים של הקבוצה, שחבריו נוהגים לגלח את שערם, ידוע לשמצה בשל מאורעות אלימים שנקשרו בשמו. לדוגמה, בקלאסיקו של 2002 השליכו חברי הגרעין לעבר לואיש פיגו ראש חזיר. ז'ואן לאפורטה, נשיא המועדון באותה תקופה, השקיע מאמצים למניעת אירועים אלימים והרחיק את הבוישוס נויס מן הקאמפ נואו כצעד עיקרי להשלמת מטרה זו. כתגובה למאבק שניהל נגדם קיבל לאפורטה איומים על חייו מן הבוישוס נויס.

יריבויות

אל קלאסיקו

ערך מורחב – הקלאסיקו

סה"כ	230	217	4	9
סיכום המפגשים בין ברצלונה לריאל מדריד^[33]
מסגרת	מספר משחקים	ניצחונות לברצלונה	ניצחונות למדריד	תיקו
הליגה הספרדית	171	169	1	1
גביע המלך הספרדי	33	30	1	2
גביע הליגה הספרדית	6	2	0	4
הסופר קאפ הספרדי	12	10	1	1
ליגת האלופות	8	6	1	1

המשחקים בין ברצלונה לריאל מדריד ידועים בשם הקלאסיקו (או El Clásico בספרדית), בשל היריבות העזה ששוררת ביניהם. עוד מימיהם הראשונים נראו המועדונים כמייצגים של שני חבלי ארץ בספרד, קטלוניה וקסטיליה, וכן של שתי הערים. לפי סברת רבים, היריבות היא השלכה של המתחים הפוליטיים והתרבותיים בין הקטלאנים והקסטיליינים.

בתקופת הדיקטטורה הספרדית, בעיקר בזמנם של מיגל פרימו דה ריברה ושל פרנסיסקו פרנקו, דוכאו הסממנים הלאומיים-אזוריים בספרד. כך, למשל, נאסר השימוש בשפות מקומיות. מועדון הכדורגל ברצלונה הפך למייצג השאיפה של הקטלאנים לחופש ולאחד מהשגרירים הגדולים של חבל הארץ. מנגד, ריאל מדריד נחשבה בעיני רבים כהתגלמות המשטר הפשיסטי.^[34] המשטר של פרנקו התערב רבות בספורט בספרד והבטיח את הצלחתה של ריאל מדריד, טענה שתומכי המועדון מכחישים.

הקרע בין שני המועדונים נפער בחצי גמר הגביע הספרדי ב-1943, כששחקני ברצלונה נאלצו להפסיד במכוון כדי להימנע מקיום איומים שקיבלו מהשלטון. היריבות בין המועדונים החריפה בשנות ה-50, כאשר שני המועדונים ניסו להחתים את אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד והיה שחקן מפתח בהצלחתה. בשנות ה-60 הגיעה היריבות למסגרות האירופיות - הקבוצות נפגשו פעמיים בשלבים המאוחרים של גביע אירופה.

כיום, ברצלונה וריאל מדריד הם שני המועדונים החזקים והמצליחים בליגה. היריבות מתחדשת על בסיס שנתי כששני המועדונים מתחרים על תואר האליפות.

הדרבי של ברצלונה

ערך מורחב – הדרבי של ברצלונה

המועדון אספניול הוא מועדון הכדורגל השני בעיר ברצלונה. המועדון הוקם על ידי אוהדי כדורגל ספרדיים בלבד, בניגוד לברצלונה שהוקמה על ידי קבוצת אוהדים רב-לאומית. המשחקים בין שני המועדונים מכונים "הדרבי של ברצלונה". אוהדי אספניול רואים במשחק הדרבי חשיבות רבה עקב הבדלי המטרות והיעדים של המועדונים.

אף על פי שהוא הדרבי המשוחק ביותר בהיסטוריית לה ליגה, הוא גם הדרבי בעל האיזון הנמוך ביותר. ברצלונה דורגה בטבלת הליגה מתחת לאספניול בשלוש עונות בלבד, לאורך היסטוריה משותפת של כ-70 שנה בליגה הראשונה.

נותני חסות

מיום הקמתו הייתה גישתו של המועדון לנותני חסות לחולצות ייחודית, כיוון שעל חולצות השחקנים לא היה מסר מסחרי במשך מעל ל-100 שנים בהיסטוריית המועדון. בקיץ 2006 הגיע המועדון להסכם עם יוניצ"ף, לפיו, למשך 5 שנים, יופיע הלוגו של יוניצ"ף בחזית החולצה, והמועדון יתרום 1.9 מיליון דולר בשנה (0.7 אחוז מכלל הכנסתו) ליוניצ"ף באמצעות קרן המועדון.

הגישה הייחודית של המועדון הופסקה בתקופת נשיאותו של סנדרו רוסל. בדצמבר 2010 חתם המועדון על הסכם חסות לחולצה עם קרן קטר לחמש שנים, שהחל בעונת 2011/12. בעונת 2013/14 התחלף הסמל של קרן קטר בסמלה של חברת התעופה קטר איירווייז. הלוגו של יוניצ"ף המשיך להופיע על חולצות השחקנים, אך בגב החולצה ולא בחזיתה.

בין נותני החסות הכלליים של ברצלונה ניתן למנות את נייקי, קוקה קולה, אאודי ו-Beko, יצרנית מוצרי אלקטרוניקה.

שחקנים

במהלך 116 שנות ההיסטוריה של המועדון שיחקו במדי קבוצת הכדורגל שלו מעל ל-1000 שחקנים.

לשחקנים זרים, שנולדו מחוץ לספרד, היה חלק חשוב מאוד בהצלחת הקבוצה. בשנותיה הראשונות הקבוצה הייתה מורכבת משחקנים ממוצא אנגלי, שווייצרי וגרמני, בהתאם למוצאם של מרבית מקימי המועדון. עד שנות ה-50 של המאה ה-20 השחקן הזר הידוע ביותר ששיחק בקבוצה היה ההונגרי לאזלו קובאלה, אך בשנות ה-70, עם התרת החתמת שחקנים זרים על ידי ההתאחדות הספרדית, החל הקשר ההדוק בין כדורגלנים זרים מובילים למועדון.

החל מאותה תקופה זכו שחקני ברצלונה בתארים האישיים היוקרתיים בעולם. לחמשת שחקני המועדון, רומאריו, רונאלדו, ריבאלדו, רונאלדיניו וליונל מסי, הוענק תואר כדורגלן השנה בעולם של פיפ"א (שנוסד ב-1991). לשישה שחקנים, לואיס סוארס, יוהאן קרויף, חריסטו סטויצ'קוב, ריבאלדו, רונאלדיניו וליונל מסי, הוענק פרס כדור הזהב. בנוסף לשחקנים אלו, שיחקו במדי המועדון כוכבים נוספים, בהם דייגו מראדונה, גארי ליניקר, מיכאל לאודרופ ולואיש פיגו.

רבים משחקני המועדון שיחקו בנבחרת ספרד ומילאו בה תפקיד חשוב. צ'אבי, אנדרס אינייסטה וקרלס פויול, להם מעל ל-100 הופעות בנבחרת, היו שותפים לצד פדרו רודריגס, סרחיו בוסקטס וויקטור ואלדס לזכייתה הראשונה של ספרד במונדיאל, ב-2010. אינייסטה עצמו הבקיע את השער היחיד בניצחון על נבחרת הולנד בגמר. אנדוני זוביזרטה, ששיחק בברצלונה במהלך רוב הקריירה שלו, נמצא במקום השלישי במספר המשחקים במדי הנבחרת, עם 126 הופעות.

צ'אבי הוא השחקן שהופיע הכי הרבה פעמים במדי הקבוצה, עם 767 הופעות בקבוצה הבוגרת. אחריו נמצאים פויול ומיגלי, שניהם עם מעל ל-500 הופעות במדי הקבוצה. ואלדס, אינייסטה, ליונל מסי, קרלס רשאק, גיירמו אמור, אנדוני זוביזארטה וז'ואן סגרה הופיעו מעל ל-400 פעמים במדי הקבוצה. מסי ואינייסטה הם השחקנים המעוטרים ביותר בהיסטוריית המועדון, עם 26 תארים. מסי הוא השחקן שהבקיע את מספר השערים הגדול ביותר בהיסטוריית המועדון, הן במסגרות רשמיות והן במשחקי ידידות. נכון ליוני 2015, הבקיע מסי 412 שערים במסגרות רשמיות במדי המועדון. בהתחשבות במשחקי ידידות, פאולינו אלקנטרה, שהבקיע 357 שערים ב-357 משחקים, פפ סמיטייר וססאר רודריגס שהבקיעו 319 ו-301 שערים בהתאמה, נמצאים אחריו. ללא התחשבות במשחקי ידידות, במקום השני והשלישי נמצאים ססאר ולאזלו קובאלה בהתאמה.ברצלונה זכתה ב3332 גביעי ליגת האלופות

סגל הקבוצה

שחקני הקבוצה במחזור השמיני של עונת 2008/2009

נכון ל-31 באוגוסט 2016

מס'		עמדה	שם
1	גרמניה	שוער	מארק-אנדרה טר שטגן
3	ספרד	בלם	ג'רארד פיקה
4	קרואטיה	קשר	איוואן רקיטיץ'
5	ספרד	קשר	סרחיו בוסקטס (קפטן שלישי)
6	ספרד	קשר	דניס סוארס
7	טורקיה	קשר	ארדה טוראן
8	ספרד	קשר	אנדרס אינייסטה (קפטן)
9	אורוגוואי	חלוץ	לואיס סוארס
10	ארגנטינה	חלוץ	ליונל מסי (קפטן שני)
11	ברזיל	חלוץ	ניימאר
12	ברזיל	קשר	ראפיניה אלקנטרה

מס'		עמדה	שם
13	הולנד	שוער	יאספר סילסן
14	ארגנטינה	קשר	חאבייר מסצ'ראנו (קפטן רביעי)
17	ספרד	חלוץ	פאקו אלקאסר
18	ספרד	מגן	ז'ורדי אלבה
19	צרפת	מגן	לוקא דין
20	ספרד	קשר	סרג'י רוברטו
21	פורטוגל	קשר	אנדרה גומש
22	ספרד	מגן	אלייש וידאל
23	צרפת	בלם	סמואל אומטיטי
24	צרפת	בלם	ז'רמי מתייה
25	ספרד	שוער	ג'ורדי מאסיפ

שחקנים מקבוצת המשנה:

מס'		עמדה	שם
27	ספרד	קשר	חואן קאמרה
28	ספרד	קשר	ג'רארד גומבאו

שחקנים מפורסמים בעבר ובהווה

כמות ההופעות והשערים מתייחסת רק לליגה הספרדית. הנתונים נכונים לסוף עונת 2015/2016.^[35]

להסתרת הטבלאות לחצו על "הסתרה"

שיאני ההופעות

שם	לאום	עמדה	קריירה בברצלונה	הופעות	שערים
צ'אבי	ספרד ספרד	קשר	1998 - 2015	505	58
אנדרס אינייסטה	ספרד ספרד	קשר התקפי	2002 -	393	34
קרלס פויול	ספרד ספרד	בלם	1999 - 2014	392	12
מיגלי	ספרד ספרד	בלם	1973 - 1989	391	20
ויקטור ואלדס	ספרד ספרד	שוער	2002 - 2014	387	0
ליונל מסי	ארגנטינה ארגנטינה	קיצוני/חלוץ	2004 -	348	312
קרלס רשאק	ספרד ספרד	חלוץ	1965 - 1981	328	81
גיירמו אמור	ספרד ספרד	קשר	1988 - 1998	311	47
אנדוני זוביזארטה	ספרד ספרד	שוער	1986 - 1994	301	0
ז'ואן סגרה	ספרד ספרד	בלם	1949 - 1964	299	17
חואן מנואל אסנסי	ספרד ספרד	חלוץ	1970 - 1980	299	73
ז'ואקים ריפה	ספרד ספרד	קשר	1964 - 1976	290	23
אנטוני רמלייטס	ספרד ספרד	שוער	1946 - 1961	280	0
ססאר רודריגס אלברס	ספרד ספרד	חלוץ	1942 - 1955	287	192
אנטוני טורס	ספרד ספרד	בלם	1965 - 1976	279	2
חוסה רמון אלשנקו	ספרד ספרד	בלם	1980 - 1993	279	26
סרג'י ברז'ואן	ספרד ספרד	מגן שמאלי	1993 - 2001	267	6
ז'וזפ גוארדיאולה	ספרד ספרד	קשר	1990 - 2001	263	6
פרנסיסקו קרסקו	ספרד ספרד	קיצוני	1978 - 1989	262	49
חוסה מריה באקרו	ספרד ספרד	קשר התקפי	1988 - 1996	260	72
גאייגו	ספרד ספרד	בלם	1965 - 1975	248	17
סלבדור סדורני	ספרד ספרד	שוער	1961 - 1976	247	0
סרחיו בוסקטס	ספרד ספרד	קשר	2008 -	247	6
דני אלבס	ברזיל ברזיל	מגן	2008 -2016	247	14
אסטניסלאו באזורה	ספרד ספרד	קיצוני	1946 - 1958	237	89

שיאני השערים

שם	לאום	עמדה	קריירה בברצלונה	הופעות	שערים
ליונל מסי	ארגנטינה ארגנטינה	קיצוני/חלוץ	2004 -	348	312
ססאר רודריגס אלברס	ספרד ספרד	חלוץ	1942 - 1955	287	192
לאסלו קובאלה	הונגריה הונגריה	חלוץ	1950 - 1961	186	131
סמואל אטו	קמרון קמרון	חלוץ	2004 - 2009	145	108
מריאנו מרטין	ספרד ספרד	חלוץ	1939 - 1947	112	97
פטריק קלויברט	הולנד הולנד	חלוץ	1998 - 2004	182	90
אסטניסלאו באזורה	ספרד ספרד	קיצוני	1946 - 1958	237	89
ריבאלדו	ברזיל ברזיל	קשר התקפי	1997 - 2002	157	86
ז'וזפ אסקולה	ספרד ספרד	חלוץ	1934 - 1949	152	86
חריסטו סטויצ'קוב	בולגריה בולגריה	קיצוני	1990 - 1995, 1996 - 1998	175	83
קרלס רשאק	ספרד ספרד	חלוץ	1965 - 1981	328	81
אבריסטו דה מסדו	ברזיל ברזיל	חלוץ	1957 - 1962	114	78
חואן מנואל אסנסי	ספרד ספרד	חלוץ	1970 - 1980	299	73
לואיס אנריקה	ספרד ספרד	קשר התקפי	1996 - 2004	207	73
חוסטו טחדה	ספרד ספרד	חלוץ	1953 - 1961	149	73
חוסה מריה באקרו	ספרד ספרד	קשר	1988 - 1996	260	72
רונאלדיניו	ברזיל ברזיל	קשר התקפי/קיצוני	2003 - 2008	145	70
רונאלד קומאן	הולנד הולנד	בלם	1989 - 1995	192	67
צ'יקי בגיריסטיין	ספרד ספרד	קיצוני	1988 - 1995	223	63
ברנד שוסטר	גרמניה גרמניה	קשר	1980 - 1988	170	63
אאולוחיו מרטינס	פרגוואי פרגוואי ספרד ספרד	חלוץ	1956 - 1962	111	62
חוסה אנטוניו סאלדואה	ספרד ספרד	חלוץ	1961 - 1971	145	61
לואיס סוארס מירמונטס	ספרד ספרד	חלוץ	1954 - 1961	122	61
חוליו סלינאס	ספרד ספרד	חלוץ	1988 - 1994	146	60
צ'אבי	ספרד ספרד	קשר	1998 - 2015	505	58

שחקנים בולטים נוספים

שם	לאום	עמדה	קריירה בברצלונה
פאולינו אלקנטרה	הפיליפינים הפיליפינים	חלוץ	1912–1927
ריקרדו זאמורה	ספרד ספרד	שוער	1919–1922
ז'וזפ סמיטייר	ספרד ספרד	קשר	1919–1932
פרנץ פלאטקו	הונגריה הונגריה	שוער	1923–1930
מיכאל לאודרופ	דנמרק דנמרק	קשר התקפי	1989–1994
דקו	פורטוגל פורטוגל	קשר התקפי	2004–2008

ראו גם: רשימת כדורגלני ברצלונה שיש להם ערך בוויקיפדיה.

מדיה וקבצים בנושא כדורגלני ברצלונה בוויקישיתוף

ברצלונה ב'

ערך מורחב – ברצלונה ב'

ברצלונה ב', לשעבר ברצלונה אתלטיק, היא קבוצת המילואים של המועדון. הקבוצה עורכת את משחקי הבית שלה במיני אסטדי ומשתתפת באותה מערכת ליגות של קבוצת הבוגרים, בדומה לשאר קבוצות המשנה בספרד. בעבר השתתפה הקבוצה גם בגביע המלך הספרדי, אך כיום קבוצות מילואים אינן מורשות להשתתף בו. בסך הכול יש לברצלונה ב' 4 זכיות באליפות הליגה השלישית, ושתי זכיות באליפות הבית בליגה הרביעית. נכון לעונת 2015/16 היא משחקת בליגה השלישית.

ב-1979 הקים המועדון את אקדמיית הנוער שלו, "לה מאסיה" (La Masia), בה מתגוררים ומתאמנים השחקנים הצעירים של המועדון. מאז פתיחת לה מאסיה טופחו בה שחקני כדורגל רבים. בין השחקנים המפורסמים שהתאמנו בלה מאסיה, שיחקו בקבוצת המילואים של ברצלונה ועברו לקבוצה הבוגרת, ניתן למנות את ז'וזפ גוארדיאולה, ויקטור ואלדס, קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה, ליונל מסי, ופדרו רודריגס. יתר על כן, ישנם שחקנים שהתאמנו בלה מאסיה אך התקדמו לקבוצה אחרת בבגרותם, כגון פפה ריינה, ססק פברגאס וג'רארד פיקה, כאשר השניים האחרונים חזרו בסופו של דבר למועדון.

סטטיסטיקה ושיאים

על פי הנתונים שנמסרו על ידי המועדון,^[4] ברצלונה הוא המועדון השלישי, לצד ריאל מדריד ואתלטיק בילבאו, ששיחק בכל 84 העונות של לה ליגה. בעונותיו בליגה צבר 4115 נקודות ב-2700 משחקים, ובכך הוא במקום השני בטבלת כל הזמנים של הליגה, אחרי ריאל מדריד.^[36] הוא גם המועדון היחיד שהופיע במסגרת אירופית כלשהי מדי שנה מאז פתיחת גביע אירופה לאלופות (כיום ליגת האלופות) ב-1955.

רצף הניצחונות הגדול ביותר של המועדון בכל המסגרות היה בעונת 2005/2006 - 19 ניצחונות, מתוכם 14 בליגה. בעונת 2010/2011 השלים המועדון רצף של 31 משחקי ליגה ללא הפסד. בעונת 2011/2012 הבקיעו שחקני ברצלונה שיא מועדון של 115 שערים, אך לא הצליחו לזכות באליפות. בעונת 2012/2013 נרשמו שלושה שיאי מועדון נוספים כאשר הקבוצה ניצחה ב-32 משחקי ליגה, סיימה את העונה כשלזכותה 100 נקודות וזכתה באליפות בפער של 15 נקודות מסגניתה. שיא הנקודות לסיבוב הראשון של הליגה הספרדית נקבע על ידי ברצלונה בעונת 2008/2009 - 50 נקודות.

בין 1942 ל-1944 הבקיעו שחקני המועדון שערים ב-36 משחקי ליגה רצופים, ובין השנים 1952 ו-1958 הבקיעו שחקני המועדון ב-88 משחקי בית רצופים. ניצחון הליגה הגדול ביותר היה 10 - 1 על ז'ימנסטיק בעונת 1949/1950. שחקני המועדון הבקיעו מעל ל-5,000 שערי ליגה נכון ל-2010. מבקיע השער ה-5,000 הוא ליונל מסי.

ברצלונה הוא המועדון עם מספר הזכיות הגדול ביותר בגביע הספרדי, עם 25 זכיות בו. כמו כן, לרשות המועדון רשומים שיאי זכייה בגביע ערי הירידים (שלוש פעמים) ובגביע המחזיקות (ארבע פעמים).

במשחק בין ברצלונה ליובנטוס ברבע גמר גביע אירופה של עונת 1985/1986 נקבע שיא מספר הצופים באצטדיון המועדון, הקאמפ נואו. 120,000 אוהדים צפו במשחק.

תארים

קובץ:Barcelona Nou Camp Museum.jpg

מספר גביעים של המועדון ב"מוזיאון בארסה"

תארים בינלאומיים
- ליגת האלופות 5:
  - 1991/1992, 2005/2006, 2008/2009, 2010/2011, 2014/2015
  - סגנות (3): 1960/1961, 1985/1986, 1993/1994
- אליפות העולם לקבוצות 3: (שיא)
  - 2009, 2011, 2015
- גביע המחזיקות 4: (שיא)
  - 1979, 1982, 1989, 1997
- גביע ערי הירידים 3: (שיא)
  - 1958, 1960, 1966
- הסופר קאפ האירופי 5: (שיא משותף)
  - 1992, 1997, 2009, 2011, 2015
- הגביע הלטיני 2: (שיא משותף)
  - 1949, 1952
- גביע הפירנאים^[37]: 4
  - 1909/1910, 1910/1911, 1911/1912, 1912/1913
תארים ארציים
- אליפות ספרד 24:
  - 1929, 1944/1945, 1947/1948, 1948/1949, 1951/1952, 1952/1953, 1958/1959, 1959/1960, 1973/1974, 1984/1985, 1990/1991, 1991/1992, 1992/1993, 1993/1994, 1997/1998, 1998/1999, 2004/2005, 2005/2006, 2008/2009, 2009/2010 ,2010/2011, 2012/2013, 2014/2015, 2015/2016
  - סגנות (24): 1929/1930, 1945/1946, 1953/1954, 1954/1955, 1955/1956, 1961/1962, 1963/1964, 1966/1967, 1967/1968, 1970/1971, 1972/1973, 1975/1976, 1976/1977, 1977/1978, 1981/1982, 1985/1986, 1986/1987, 1988/1989, 1996/1997, 1999/2000, 2003/2004, 2006/2007, 2011/2012, 2013/2014
- גביע המלך 28: (שיא)
  - 1909/1910, 1911/1912, 1912/1913, 1919/1920, 1921/1922, 1924/1925, 1925/1926, 1927/1928, 1941/1942, 1950/1951, 1951/1952, 1952/1953, 1956/1957, 1958/1959, 1962/1963, 1967/1968, 1970/1971, 1977/1978, 1980/1981, 1982/1983, 1987/1988, 1989/1990, 1996/1997, 1997/1998, 2008/2009, 2011/2012, 2014/2015, 2015/2016
  - סגנות (11): 1901/1902, 1918/1919, 1931/1932, 1935/1936, 1953/1954, 1973/1974, 1983/1984, 1985/1986, 1995/1996, 2010/2011, 2013/2014
- הסופר קאפ הספרדי 12: (שיא)
  - 1983, 1991, 1992, 1994, 1996, 2005, 2006, 2009, 2010, 2011, 2013, 2016
- גביע הליגה הספרדית 2: (שיא)
  - 1983, 1986
תארים אזוריים
- אליפות קטלוניה: 23
  - 1901/1902 (בתור גביע מקאיה), 1902/1903 (בתור גביע ברצלונה), 1904/1905, 1908/1909, 1909/1910, 1910/1911, 1912/1913, 1915/1916, 1918/1919, 1919/1920, 1920/1921, 1921/1922, 1923/1924, 1924/1925, 1925/1926, 1926/1927, 1927/1928, 1929/1930, 1930/1931, 1931/1932, 1934/1935, 1935/1936, 1937/1938
- גביע קטלוניה: 8
  - 1990/1991, 1992/1993, 1999/2000, 2003/2004, 2004/2005, 2006/2007, 2012/2013, 2013/2014

ענפי ספורט נוספים

תמונה פאנורמית של פלאו בלאוגרנה בזמן משחק יורוליג של קבוצת הכדורסל

"מועדון הכדורגל ברצלונה" מפעיל קבוצות ספורט מקצועניות וחובבניות במספר ענפי ספורט מלבד הכדורגל. יש ארבע קבוצות ספורט מקצועניות בנוסף לקבוצת הכדורגל - בכדורסל, בכדוריד, בכדורגל אולמות ובהוקי-גלגיליות. ארבע הקבוצות הללו משתתפות בליגה הבכירה בענף הספורט שלהן בספרד, והן זוכות להישגים רבים - הן בספרד והן באירופה. קבוצות אלו זכו במעל ל-25 אליפויות אירופה בתחומן. הקבוצות מקיימות את משחקי הבית שלהן ב"פלאו בלאוגרנה", היכל ספורט סמוך לקאמפ נואו ובעל תכולה של 8,500 צופים.

מחלקת הכדורסל של מועדון הכדורגל ברצלונה נוסדה בשנת 1926. הקבוצה היא השנייה בספרד במספר זכיות בליגת העל הספרדית בכדורסל - 18 במספר. כמו כן, הקבוצה היא מבין המובילות באירופה, והיא זכתה באליפות אירופה, בטורניר היורוליג פעמיים - בעונות 2002/2003 ו-2009/2010. מאמנה הנוכחי הוא חאבייר פסקואל.^[38]

מחלקת הכדוריד של מועדון הכדורגל ברצלונה הוקמה בשנת 1942 ובדומה לקבוצת הכדורסל, גם היא מובילה בענפה הן בתחרויות המקומיות והן בתחרויות היבשתיות. באליפות הליגה הספרדית בכדוריד זכתה הקבוצה בכמות שיא ביחס לשאר הקבוצות - 22 זכיות. בליגת האלופות, טורניר הכדוריד הבכיר באירופה, זכתה הקבוצה 9 פעמים, כשהאחרונה שבהן הייתה בעונת 2014/2015.^[39]

גם קבוצת ההוקי-גלגיליות של המועדון הוקמה ב-1942 והיא נחשבת לאחת הטובות בעולם בענף.^[40] הקבוצה היא המוצלחת ביותר בתחומה באירופה, כשלזכותה רשומים 19 אליפויות אירופה.^[41]

קבוצת כדורגל האולמות של המועדון הוקמה בפעם הראשונה ב-1978 אך פורקה תוך 4 שנים, אף על פי שהצליחה להעפיל לליגה הראשונה בקטלוניה שנה לפני כן. ב-1986 החליטה הנהלת המועדון להחזיר את הקבוצה והיא משתתפת מאז בתחרויות הכלל-ספרדיות. הקבוצה לא זכתה באליפות ספרד אף פעם. ב-2003 הייתה הפעם השנייה שירדה לליגת המשנה, אך עם זאת, לאחר חזרתה לליגה הראשונה ב-2006 הוחלט להפוך אותה למקצוענית.^[42]

המועדון מפעיל בנוסף לקבוצות המקצועניות גם שמונה קבוצות ספורט חובבניות: אתלטיקה, החלקה על הקרח, הוקי קרח, בייסבול, כדורעף, רוגבי ורכיבה על אופניים. את כל הקבוצות החובבניות מנהל גבי קאירו הארגנטינאי, שחקן עבר של המועדון בהוקי גלגיליות.

לקריאה נוספת

"Morbo: The Story of Spanish Football"‏ (2003), פיל בול
"Barça: A People’s Passion"‏ (1998), ג'ימי ברנס
"FC Barcelona: Tales from the Nou Camp"‏ (2000), ג'ף קינג, ג'. ניקולסון ISBN 0333760018

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ברצלונה בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של ברצלונה
Barcelona, more than a club באתר הרשמי של פיפ"א
ברצלונה באתר ONE‏
ברצלונה באתר סקיי ספורט
ברצלונה באתר Goal.com

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

^ Real Madrid named by Forbes as the world’s most valuable football team,‏ The Guardian,‏ 6.5.2015
^ Los colores suizos del Barça באתר 'La Vanguardia'
^ אגף ההיסטוריה - שנות ה-30 הקודרות באתר בארסה מאניה
^ ¹ ² FC Barcelona Records באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ Barca - Much more than just a Club באתר פיפ"א(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ למה אנחנו שונאים אותם?, קווים ליריבות ההיסטורית באתר בארסה מאניה
^ The day Kubala scored seven
האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה
(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ Helenio Herrera (1958-60, 1980 and 1980-81)
באתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה
(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ עידן קרויף - בארסה מאניה
^ Historic Triple באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ סטטיסטיקות העונה באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ 2-6 win that goes down in history באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ "The year in pictures". FIFA.com. 13 בדצמבר 2009. נבדק ב-13 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ "Messi, Barcelona set records in Spanish league title repeat". USA Today. 16 במאי 2010. נבדק ב-11 באוגוסט 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ Barcelona president Sandro Rosell resigns amid Neymar row,‏ CNN,‏ 23.1.2014
^ סנדרו רוסיי התפטר מברצלונה: "הזמן שלי תם", כתבה של מערכת וואלה! ספורט, 23 בינואר 2014
^ Barcelona hit with a year-long transfer ban for breaching rules on youngsters,‏ הגארדיאן,‏ 2.4.2014
^ Iniesta, Messi and Suárez make Club World Cup podium,‏ האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה, 20.12.2015
^ A Historical Slogan באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ Barca: A People's Passion באתר אמזון
^ Cien años y un día מאת מנואל ואסקס מוטלבן, בעיתון El País, ‏ 6/12/1999
^ "unicef.es - The Football Club Barcelona UNICEF joins in a Global Alliance". (בספרדית)(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ About - MÉS - More Than Football
^ A Five Star Stadium האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ 68.25% vote to change name to Camp Nou האתר הרשמי(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ המוזיאון באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ The new Barça kit for the 2015/16 season, באתר הרשמי של המועדון, 24 במאי 2015
^ ¹ ² ³ Barça y Basilea: muchos puntos en común באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ Los colores באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ ראו את סמל העיר הידנהיים בוויקישיתוף, וכן את בלאוגרנה מאיפה?, מאת נוריאל, באתר בארסה מאניה (22/06/2006)
^ BARÓMETRO DE MAYO
^ FC Barcelona: 30.000 socios menos tras el censo,‏ Mundo Depotivo,‏ 2.1.2015
^ נכון ל-22 בנובמבר 2015, סטטיסטיקה ורשימת המשחקים באתר footballzz.co.uk
^ FC Barcelona - more than just a football club(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ Players list of Barcelona באתר BDFutbol
^ BDFutbol.com נתונים וסטטיסטיקות היסטוריים אודות הליגה הספרדית - הנתונים נסכמו משם
^ גביע הפירנאים היה טורניר שנתי שנערך בין 1910 ל-1914 בהשתתפותם של מועדונים מרחבי הפירנאים (קטלוניה, חבל הבסקים, חבל לנגדוק, מידי-פירנה ואקיטן). גביע הפירנאים היה אחד מטורנירי הכדורגל הבינלאומיים הראשונים באירופה. משחק הגמר של כל עונה נערך במדינה שונה. הטורניר נפסק בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומעולם לא התחדש. ברצלונה זכתה בארבעת התארים הראשונים, ובעונה החמישית זכתה קבוצת FC אספניול, שאינה קשורה לאספניול המודרנית
^ מידע נוסף על קבוצת הכדורסל ניתן למצוא באתר הרשמי של הקבוצה
^ עוד על קבוצת הכדוריד ניתן למצוא באתר הרשמי של הקבוצה(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ World Men Club Team Ranking(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ סטטיסטיקות היסטוריות של אליפויות אירופה באתר CERH(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
^ היסטוריית קבוצת כדורגל האולמות באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

תבנית:הליגה הספרדית בכדורגל

ליגת האלופות 2023/24
בית א'	בית ב'	בית ג'	בית ד'	בית ה'	בית ו'	בית ז'	בית ח'
גרמניה באיירן מינכן	ספרד סביליה	איטליה נאפולי	פורטוגל בנפיקה ליסבון	הולנד פיינורד	צרפת פריז סן-ז'רמן	אנגליה מנצ'סטר סיטי	ספרד ברצלונה
אנגליה מנצ'סטר יונייטד	אנגליה ארסנל	ספרד ריאל מדריד	איטליה אינטר מילאנו	ספרד אתלטיקו מדריד	גרמניה בורוסיה דורטמונד	גרמניה ר.ב. לייפציג	פורטוגל פורטו
דנמרק פ.צ. קופנהגן	הולנד פ.ס.וו. איינדהובן	פורטוגל בראגה	אוסטריה רד בול זלצבורג	איטליה לאציו	איטליה מילאן	סרביה הכוכב האדום בלגרד	אוקראינה שחטאר דונצק
טורקיה גלאטסראיי	צרפת לאנס	גרמניה אוניון ברלין	ספרד ריאל סוסיאדד	סקוטלנד סלטיק	אנגליה ניוקאסל יונייטד	שווייץ יאנג בויז	בלגיה רויאל אנטוורפן

ערך מומלץ

[LTR-הערה1-1] Real Madrid named by Forbes as the world’s most valuable football team,‏ The Guardian,‏ 6.5.2015

[2] Los colores suizos del Barça באתר 'La Vanguardia'

[3] אגף ההיסטוריה - שנות ה-30 הקודרות באתר בארסה מאניה

[records-4] ¹ ² FC Barcelona Records באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[5] Barca - Much more than just a Club באתר פיפ"א(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[6] למה אנחנו שונאים אותם?, קווים ליריבות ההיסטורית באתר בארסה מאניה

[LTR-הערה2-7] The day Kubala scored seven
האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה
(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[LTR-הערה3-8] Helenio Herrera (1958-60, 1980 and 1980-81)
באתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה
(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[9] עידן קרויף - בארסה מאניה

[10] Historic Triple באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[11] סטטיסטיקות העונה באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[12] 2-6 win that goes down in history באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[LTR-הערה5-13] "The year in pictures". FIFA.com. 13 בדצמבר 2009. נבדק ב-13 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[LTR-הערה6-14] "Messi, Barcelona set records in Spanish league title repeat". USA Today. 16 במאי 2010. נבדק ב-11 באוגוסט 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[LTR-הערה7-15] Barcelona president Sandro Rosell resigns amid Neymar row,‏ CNN,‏ 23.1.2014

[16] סנדרו רוסיי התפטר מברצלונה: "הזמן שלי תם", כתבה של מערכת וואלה! ספורט, 23 בינואר 2014

[17] Barcelona hit with a year-long transfer ban for breaching rules on youngsters,‏ הגארדיאן,‏ 2.4.2014

[18] Iniesta, Messi and Suárez make Club World Cup podium,‏ האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה, 20.12.2015

[19] A Historical Slogan באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[20] Barca: A People's Passion באתר אמזון

[21] Cien años y un día מאת מנואל ואסקס מוטלבן, בעיתון El País, ‏ 6/12/1999

[LTR-הערה9-22] "unicef.es - The Football Club Barcelona UNICEF joins in a Global Alliance". (בספרדית)(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[LTR-הערה11-23] About - MÉS - More Than Football

[24] A Five Star Stadium האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[25] 68.25% vote to change name to Camp Nou האתר הרשמי(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[26] המוזיאון באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[27] The new Barça kit for the 2015/16 season, באתר הרשמי של המועדון, 24 במאי 2015

[basel-28] ¹ ² ³ Barça y Basilea: muchos puntos en común באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[29] Los colores באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[30] ראו את סמל העיר הידנהיים בוויקישיתוף, וכן את בלאוגרנה מאיפה?, מאת נוריאל, באתר בארסה מאניה (22/06/2006)

[LTR-הערה12-31] BARÓMETRO DE MAYO

[32] FC Barcelona: 30.000 socios menos tras el censo,‏ Mundo Depotivo,‏ 2.1.2015

[33] נכון ל-22 בנובמבר 2015, סטטיסטיקה ורשימת המשחקים באתר footballzz.co.uk

[LTR-הערה14-34] FC Barcelona - more than just a football club(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[35] Players list of Barcelona באתר BDFutbol

[36] BDFutbol.com נתונים וסטטיסטיקות היסטוריים אודות הליגה הספרדית - הנתונים נסכמו משם

[37] גביע הפירנאים היה טורניר שנתי שנערך בין 1910 ל-1914 בהשתתפותם של מועדונים מרחבי הפירנאים (קטלוניה, חבל הבסקים, חבל לנגדוק, מידי-פירנה ואקיטן). גביע הפירנאים היה אחד מטורנירי הכדורגל הבינלאומיים הראשונים באירופה. משחק הגמר של כל עונה נערך במדינה שונה. הטורניר נפסק בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומעולם לא התחדש. ברצלונה זכתה בארבעת התארים הראשונים, ובעונה החמישית זכתה קבוצת FC אספניול, שאינה קשורה לאספניול המודרנית

[38] מידע נוסף על קבוצת הכדורסל ניתן למצוא באתר הרשמי של הקבוצה

[39] עוד על קבוצת הכדוריד ניתן למצוא באתר הרשמי של הקבוצה(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[LTR-הערה15-40] World Men Club Team Ranking(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[41] סטטיסטיקות היסטוריות של אליפויות אירופה באתר CERH(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[42] היסטוריית קבוצת כדורגל האולמות באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

@@ שורה 3: / שורה 3: @@
 |סמל=[[קובץ:Fcbarcelona.png|170px]]
 |כיתוב=
+|שם מלא=
-|השחקן הטוב ביותר בהיסטורית המועדון- איליי אדרי
 |כינוי=בארסה, בלאוגרנה (כחול-ארגמן)
 |תאריך ייסוד=[[29 בנובמבר]] [[1899]]