אלטון ג'ון

אלטון ג'ון
Elton Hercules John

אלטון ג'ון, 2011
לידה	25 במרץ 1947 (בן 77) לונדון, אנגליה
שם לידה	רג'ינלד קנת' דווייט
שם במה	Elton John
מוקד פעילות	ניו יורק, ארצות הברית, אנגליה
תקופת הפעילות	מ-1962
מקום לימודים	האקדמיה המלכותית למוזיקה, אוניברסיטת לונדון, St. Thomas Aquinas High School
עיסוק	מוזיקאי, מלחין ופסנתרן
סוגה	רוק, גלאם רוק, רוק קל, פופ, פופ רוק, R&B
סוג קול	טנור
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	DJM, Uni, MCA, גפן רקורדס, Rocket/Island, Universal, Interscope, Mercury, UMG
בן או בת זוג	רנאטה בלואל (14 בפברואר 1984–18 בנובמבר 1988) דייוויד פורניש (21 בדצמבר 2014–?)
מספר צאצאים	2
פרסים והוקרה	מפקד במסדר האימפריה הבריטית (1995) פרס גראמי (1987) פרס אוסקר (1995) פרס גלובוס הזהב לשיר המקורי הטוב ביותר (21 בינואר 1995) פרס טוני למוזיקה המקורית הטובה ביותר (2000) המדליה הלאומית למדעי הרוח (2022) קצין מסדר האמנויות והספרות (1993) פרס גלובוס הזהב (1995) פרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר (27 במרץ 1995) Crystal Award (2018) פרס ג'וני מרסר (2013) היכל התהילה של הרוק אנד רול (1994) איש השנה של MusiCares (2000) פרס אגדה חיה של גראמי (1999) עמית כבוד (2020) פרס גרשווין (2024) אגדות דיסני (2006) פרס מרכז קנדי פרס מפתח הכסף פרס ליגת הדרמה אביר בלגיון הכבוד כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד Knight Bachelor
http://www.EltonJohn.com
פרופיל ב-IMDb

סר אלטון הרקולס ג'ון (באנגלית: Elton Hercules John; נולד ב-25 במרץ 1947), הוא שם הבמה של רג'ינלד קנת' דווייט, זמר-יוצר, מלחין ופסנתרן בריטי, אחד הזמרים המצליחים ביותר במאה ה-20. אלבומיו של ג'ון נמכרו לאורך השנים ביותר מרבע מיליארד עותקים, והוא מחזיק בהישג הסינגל השני הנמכר ביותר בכל הזמנים, "Candle in the Wind" (אשר מצוין בספר השיאים של גינס). בנוסף, פסקול סרט האנימציה "מלך האריות" שהלחין הוא פסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים. ג'ון זכה בשישה פרסי גראמי, באוסקר, בגלובוס הזהב ובפרס הטוני. כמו כן, הוא מחזיק בתואר האביר הראשון.

הקריירה שלו משתרעת על פני ארבעה עשורים, ועשרות מהשירים שכתב וביצע נכנסו לצמרות מצעדי המכירות ברחבי העולם. מלבד הצלחתו המסחרית, נחשב ג'ון לאחד היוצרים החשובים והמשפיעים במוזיקת הפופ והרוק. הוא נחשב כמי שהצליח לשמר, במידה רבה, את מקומו המרכזי של הפסנתר ברוק'נ'רול. כמרכיבי המפתח בהצלחתו המוזיקלית ניתן למנות: כשרונו המלודי, המילים לשיריו (אותן כתב על-פי-רוב שותפו לכתיבה, ברני טופין), שירתו מלאת התשוקה בקול הטנור העשיר שלו ונגינתו על הפסנתר המושפעת ממוזיקת הגוספל. בעיבודיו המוזיקליים בולט השימוש בכלי המיתר. ג'ון מפורסם גם בשל סגנון הלבוש שלו והתנהגותו מחוץ לבמה.

קריירה

תחילת דרכו 1962 - 1970

ג'ון למד בילדותו לנגן על פסנתר, ובגיל 14 התקבל ללימודים באקדמיה המלכותית הבריטית למוזיקה. ב-1962 הקים להקת בלוז בשם "Bluesology". ב-1967 החל לשתף פעולה עם הפזמונאי ברני טופין. הם הוציאו סינגל בשם "Lady Samantha", וב-1969 יצא אלבום הבכורה של ג'ון, "Empty Sky", שלא זכה להצלחה (למעט הלהיט "Skyline Pigeon", שהצליח מאוד מאוחר יותר בגירסת הפסנתר שלו. גירסת המקור מהאלבום מלווה בנגינת צ'מבלו). מרבית השירים באלבום היו בעלי אופי ג'אזי.

שנות השיא 1970 - 1975

ג'ון (מימין) עם שותפו הוותיק לאלבומיו, התמלילן ברני טופין, 1971

ב-1970 יצא אלבומו השני של ג'ון, "Elton John", שזכה להצלחה מסחרית לאחר שהשיר "Your Song" מתוכו הגיע לצמרת מצעד המכירות האמריקאי. התקליט נהנה גם מביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה. להיטים נוספים מהאלבום הם "I Need You To Turn To", "Take Me To The Pilot", "Border Song", "Sixty Years On", ו-"The King Must Die". באלבום זה החל גם שיתוף הפעולה עם המעבד פול בקמסטר, שפעל באותה תקופה גם לצד הרולינג סטונז ודייוויד בואי.

באותה שנה, לאחר מספר חודשים, יצא לאור אלבומו השלישי, "Tumbleweed Connection". אלבום אולפן זה כלל עיבודים בסגנון המערב הפרוע, והוא המשיך בקו של שני האלבומים הראשונים, שהצטיינו בעיבודים התזמורתיים והקוליים ובבלדות מרגשות.

ב-1971 יצא "17-11-70", אלבום הופעה חיה שהוקלטה ושודרה ברדיו בניו יורק ב-17 בנובמבר 1970. ההקלטה כללה שירים חדשים וישנים של ג'ון, וכן ביצועי שירים של אמנים אחרים, בהם "Honky Tonk Women" של הרולינג סטונז, "Get Back" של הביטלס, ושיר הרוקנ'רול הוותיק "My Baby Left Me". בהקלטה השתתפו גם המתופף נייג'ל אולסון ונגן הבס די מאריי, שהצטרפו ללהקתו של ג'ון לפני כן בהקלטת אלבומו השלישי, והמשיכו להופיע איתו עד אמצע שנות השבעים.

באותה השנה יצא גם פסקול של ג'ון לסרט "Friends", בסגנון דומה לאלבומים הקודמים ובליווי התיזמור של פול בקמסטר. אלבום זה לא יצא בנפרד על גבי דיסק, אך הוא יצא בשלמותו בדיסק האוסף הכפול של אלטון, "Rare Masters".

אלבום נוסף שיצא ב-1971 היה "Madman Across The Water". גם אלבום זה, כמו אלבומיו הקודמים "Elton John" ו"Tumbleweed Connection", הגיע לעשירייה העליונה של מצעד מכירות האלבומים בארצות הברית. האלבום הכיל את הלהיטים "Levon" ו-"Tiny Dancer".

בהמשך שנות השבעים הוציא ג'ון עם טופין עוד שבעה אלבומים ששהו במקום הראשון במצעד המכירות: "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player", "Goodbye Yellow Brick Road", "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy", "Elton John's Greatest Hits" ועוד. ג'ון וטופין כתבו יחד חמישה להיטים שהגיעו למקום הראשון בארצות הברית: "Crocodile Rock", "Bennie and the Jets", "Don't Go Breaking My Heart", "Philadelphia Freedom", ו-"Lucy in the Sky with Diamonds" (שהוא חידוש לשיר של הביטלס, אותו שר ג'ון עם ג'ון לנון) וגם שלושה שירים ששהו במקום השני במצעדים: "Daniel", "Goodbye Yellow Brick Road" ו-"Don't Let the Sun Go Down on Me".

ב-1972 יצא האלבום "Honky Château" שכלל את הלהיטים "Rocket Man" ו-"Honky Cat". ללהקה הקבועה שלו הצטרף באלבום זה נגן כלי ההקשה הידוע ריי קופר (שעבד עם אריק קלפטון וג'ורג' האריסון). האלבום קרוי על שם המקום שבו הוקלט: Château d'Hérouville שמצפון לפריס. האלבום נחשב לאחד האלבומים האיכותיים ביותר, ויש אף הסוברים - האיכותי ביותר - שהוציא ג'ון.

באלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player" שיצא ב-1973 החל ג'ון לשלב סגנון מוזיקלי של גלאם רוק. להיטים בולטים בו היו "Daniel", "Have Mercy on the Criminal" ו-"Crocodile Rock". בסוף שנת 1973 יצא אלבומו הכפול "Goodbye Yellow Brick Road", בו התבטא היטב סגנון הגלאם רוק המאפיין את ג'ון. האלבום הצליח מאוד במכירות, וכלל חלק מלהיטיו הגדולים ביותר של ג'ון:"Candle in the Wind", "Saturday Night's Alright for Fighting", "Bennie and the Jets" ושיר הנושא "Goodbye Yellow Brick Road".

ב-1974 יצא האלבום "Caribou" שכלל מספר להיטים, בהם "The Bitch is Back" ו-"Don't Let the Sun Go Down on Me". האלבום קרוי על שם אולפן ההקלטות "קריבו" שבקולורדו, בו הקליט ג'ון את האלבום (וגם את זה שבא אחריו).

אלטון ג'ון בהופעה, 1975

בשנת 1975 השתתף ג'ון לצד כוכבים כגון אריק קלפטון וטינה טרנר בסרט "טומי", אשר התבסס על האלבום ואופרת רוק של להקת "המי". הוא גילם בסרט את אלוף הפינבול המפסיד לטומי, הנער החירש והעיוור. בסרט זה שר ג'ון את הלהיט "Pinball Wizard".

במאי 1975 יצא לאור אלבומו "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy". האלבום נחשב לאחד מאלבומיו הטובים ביותר, הן על ידי מבקרי מוזיקה והן על ידי קהל המאזינים של ג'ון. ישנם - ובהם ג'ון עצמו והמפיק דאדג'ן - הרואים בו את אלבומו הטוב ביותר. האלבום אף זכה להצלחה מסחרית ובעיני רבים מסמן את סיומה של פסגת הקריירה של ג'ון. בתקליט בלטו הלהיטים "Someone Saved My Life Tonight" ו-"We All Fall in Love Sometimes".

את סדרת אלבומי האולפן שהוציא ג'ון בחברת התקליטים DJM, חתם האלבום "Rock of the Westies", שהוקלט בקולורדו ויצא לאור באוקטובר 1975. בין השירים הבולטים באלבום: "Island Girl" (שהגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים בארצות הברית ובבריטניה), "I Feel Like a Bullet (In the Gun of Robert Ford)" ו-"Grow Some Funk of Your Own". על אף שהאלבום הגיע לראש מצעדי המכירות של הבילבורד, איכותו המוזיקלית נחשבת ירודה יחסית לאלבומיו הקודמים. נכתב על כך כי קשיים רגשיים והתמכרות לסמים של ג'ון בתקופה זו, לצד החלפת חברי הלהקה ניג'ל אולסון המתופף ודי מאריי הבסיסט, תרמו לירידה באיכות אלבומיו. בשנת 1975 אף ניסה ג'ון להתאבד.

ב-1976 הוציא ג'ון את אלבום ההופעה השני שלו, "Here and There". בשונה מאלבום ההופעה הראשון, בו נתפס ג'ון כמוזיקאי צעיר בעל צליל ייחודי ומקורי, הרי שבאלבום ההופעה השני מוצג ג'ון כזמר גלאם רוק ותיק, הלבוש בתלבושות ראוותניות ומשתולל על הבמה בשעת הנגינה, דבר שנטען כי תפס את מקומה של המוזיקה שלו. האלבום הוקלט בבריטניה (בהופעה בפני המלכה אליזבת השנייה ברויאל פסטיבל הול) ובארצות הברית (בהופעה שהתקיימה במדיסון סקוור גרדן). במקור יצא האלבום על גבי תקליט יחיד; בסוף שנות ה-90 יצאה גרסת האלבום הכפול, שהכילה את כל שירי שתי ההופעות. ג'ון אירח מספר אמנים בהופעות אלו, בהם המוזיקאית לזלי דנקן ששרה עם ג'ון את הבלדה "Love Song" בהופעה בבריטניה, והזמר ג'ון לנון שהצטרף למספר שירים בהופעה בניו יורק.

המשך הקריירה 1976 - היום

בשנת 1976 יצא האלבום "Blue Moves", שהיה אלבומו הראשון של ג'ון בחברת התקליטים "רוקט רקורדס", אותה הקים בשותפות ברני טופין והמפיק גאס דאדג'ן. אלבום זה היה אלבומו הכפול השני של ג'ון, אך בשונה מ-"Goodbye Yellow Brick Road", הוא לא נחל הצלחה. נכלל בו הלהיט "Sorry Seems to Be the Hardest Word", שהוא אחד השירים הבודדים בהם ג'ון השתתף בכתיבת המילים, עם טופין. כן בלט השיר "Tonight".

בסוף שנת 1977 הכריז ג'ון שהוא פורש מהופעות בפני קהל, אך הוא חזר להופיע לאחר שנה. בשנת 1978 יצא אלבומו "A Single Man". היה זה אלבומו הראשון בו לא שיתף פעולה עם התמלילן טופין והמפיק דאדג'ן, עימם עבד מראשית דרכו. במקומם החל לעבוד עם התמלילן גארי אוסבורן (עמו עבד עד לאמצע שנות ה-80) ועם קלייב פרנקס, וכן היה שותף בעצמו בהפקה. האלבום "A Single Man" לא קיבל את אהדת הביקורת, ובכל זאת הגיע למעמד תקליט פלטינה בארצות הברית (על ידי RIAA). בלטו בו השיר Georgia וכן השיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) Song for Guy שהצליח כסינגל באנגליה ונכלל מאז ברוב תקליטי האוסף של הזמר. הרקע לשיר האחרון הוא יוצא דופן: ג'ון כתב בהערות המצורפות לסינגל שביום שבו כתב את השיר, היו לו מחשבות אובססיביות על המוות. למחרת כתיבת השיר נודע לו על מותו של Guy Burchett, השליח בן ה-17 של חברת התקליטים של ג'ון, בתאונת אופניים ביום הקודם (כלומר באותו יום בו ג'ון כתב את השיר). ג'ון החליט לקרוא את שם השיר "Song for Guy" - לזכרו של גאי. סגנון הדיסקו שהיה פופולרי באותה התקופה, חילחל גם לאלבום זה. על גבי עטיפת האלבום ניצב ג'ון כשהוא לבוש בבגדי ג'נטלמן מהמאה ה-19, ומאחוריו מתנשאת טירה; נטען כי צבעי האפור השולטים בתמונה, לצד שם האלבום, מייצגים את בדידותו של ג'ון בתקופה זו, בה ירדה הפופולריות של המוזיקה שלו.

אלטון ג'ון בהופעה, שנות ה-80

אלבום האולפן ה-13 של ג'ון, "Victim of Love", שיצא לאור ב-1979, נקטל על ידי הביקורת, נכשל במכירות ונחשב (ביחד עם "Leather Jackets" מ-1986) לחלש מבין אלבומיו של ג'ון. ג'ון לא העלה מופע בעקבות האלבום. בהמשך בחר ג'ון לצאת לסיבוב הופעות אינטימי, בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר. במופע זה חזר ג'ון לשירים מראשית הקריירה שלו, אותם לא שר מאז ראשית שנות ה-70. הופעה חשובה במהלך סיבוב ההופעות, הייתה ההופעה ההיסטורית בברית המועצות, הופעה ראשונה לאמן מערבי מאחורי מסך הברזל. במהלך מסע הופעות זה, ביקר לראשונה גם בישראל.

ב-1980 יצא האלבום "21 at 33", שנקרא כך בשל היותו האלבום ה-21 של ג'ון (כולל אוספים ואלבומי הופעות), אותו הוציא בגיל 33. באלבום זה שב ג'ון לשתף פעולה בחלק מהשירים עם התמלילן ברני טופין, וכן עם הלהקה שליוותה אותו בראשית דרכו. תהליך כתיבת שירי האלבום נעשה באחד מאיי יוון, וההקלטות עצמן נעשו בצרפת בעיר ניס. האלבום זכה לדירוגים טובים יותר מקודמיו במצעדים. באלבום בלטו במיוחד השירים Never Gonna Fall In Love Again (אותו כתב בשיתוף עם תום רובינסון), Sartorial Eloquence, ו- Give Me The Love. באותה השנה הקליט ג'ון גם להיטים עם זמרת הפופ הצרפתייה פראנס גל.

האלבומים הבאים, "The Fox" ‏(1981) ו-"Jump Up!" ‏(1982) היוו המשך ישיר לצליל וליוצרים שליוו את ג'ון באלבומו הקודם. "קפוץ למעלה" כלל גם מספר שירים שהפכו ללהיטים: "Blue Eyes",‏ "Empty Garden (Hey Hey Johnny)" (אותו הקדיש לחברו המנוח ג'ון לנון), ""I Am Your Robot" ו-"All Quiet on the Western Front".

בשנת 1983 יצא האלבום "Too Low For Zero", שהוא האלבום שמכר את מספר העותקים הגדול ביותר מבין אלבומי שנות ה-80 של ג'ון (האלבום הוכתר כאלבום פלטינה על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקני ה-RIAA) וכן זכה לשבחים רבים ממבקרי המוזיקה. האלבום כלל להיטים בינלאומיים ענקיים כמו: "I'm Still Standing", "I Guess That's Why They Call It The Blues", כן בלטו ""Cold As Christmas" ו-"Crystal". חלק משירי האלבום הפכו לקליפים מצליחים מאוד ברשת MTV.

בשנת 1984 יצא האלבום "Breaking Hearts". לכמחצית משירי האלבום - שנחשב מהטובים והאהובים מבין אלבומי שנות ה-80 של ג'ון - הייתה הצלחה במצעדים. בארצות הברית הגיע התקליט בשנת הוצאתו למעמד תקליט זהב וב-1998 הגיע למעמד תקליט פלטינה.

בשנת 1985 יצא האלבום "Ice on Fire". רוב שירי האלבום נחשבו חלשים, דבר שגרר מטה את הציונים שקיבל האלבום מהמבקרים. עם זאת, מספר שירים בו התעלו מעל השאר: הלהיט Nikita, Cry to Heaven, Shoot Down the Moon והשיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) The Man who Never Died, שאותו כתב על ג'ון לנון (שיר זה יצא כ-B-Side במהדורה האנגלית המקורית של האלבום ומצורף כבונוס במהדורה המחודשת שהוציאה חברת Mercury ב-1999, להבדיל מההוצאה של חברת Geffen שבה שיר זה אינו מופיע).

בשנת 1986 יצא אלבום ההופעה "אלטון ג'ון באוסטרליה", שהתקיימה באותה שנה לפני קהל של 11,000 איש במרכז הבידור של העיר סידני שבאוסטרליה. אף על פי שימים ספורים לפני המופע נפגעו מיתרי הקול שלו והוא נאלץ לעבור ניתוח, התקיים המופע כמתוכנן ושודר בשידור חי ברחבי העולם. במופע לווה ג'ון בלהקתו הקבועה וכן בתזמורת הסימפונית של מלבורן, בעיבודים חדשים לשיריו המוכרים. אחד משירי המופע, "נר ברוח", אף נכנס למצעדי הפזמונים ברחבי העולם.

בשנת 1987 הפיק ג'ון יחד עם שותפו המוזיקלי באותה העת, קליב פרנק, את אלבומה השני של להקת "בלו", שהדגיש בשמו את תרומתו של ג'ון לאלבום: "The Elton John Years: Another Night Time Flight". שאיפתם של חברי הלהקה הייתה להחיות את הצליל שאפיין את אלבומיו של ג'ון באמצע שנות ה-70. ג'ון השתתף באלבום זה גם בנגינה על קלידים ופסנתר ובקולות רקע. לפרויקט זה הצטרף גם ריי קופר, נגן כלי ההקשה שתרם רבות לצליל שייחד את אלבומיו של ג'ון בשנות ה-70. באותה השנה השתתף ג'ון גם בנגינת פסנתר באלבומו של ג'ורג' האריסון, "ענן 9", וכן בקליפ שליווה את השיר "When We Was Fab", לצד ריי קופר, ג'ף לין, רינגו סטאר ואריק קלפטון שהשתתפו גם הם באלבומו של האריסון.

בשנת 1988 הוציא ג'ון את האלבום "Reg Strikes Back" (שם האלבום, "רג' מכה בחזרה" מבטא מאבק של הזמר נגד ביקורות מוזיקה שליליות. השם "רג'" מתייחס לשמו האמיתי של ג'ון: רג'ינלד קנת' דוויט). האלבום לא זכה לשבחי הביקורת, עם זאת בלטו בו הלהיט "i don't wanna go on with you like this" (מקום שני בבילבורד), "a word in spanish" והשיר "mona lisas and mad hatters (part two)" שצוין במיוחד לשבח על ידי מבקרי מוזיקה.

בשנת 1989 יצא האלבום "Sleeping with the Past". למרות ביקורות פושרות שקיבל ממבקרי המוזיקה, נחשב האלבום בקרב קהל המאזינים של ג'ון לאלבום מוצלח ואהוב המתחרה עם "Too Low for Zero" מ-1983 על תואר האלבום הטוב ביותר מבין אלבומי שנות ה-80 של ג'ון. כן הצליח האלבום מאוד במכירות: האלבום הוא האלבום הנמכר ביותר מבין אלבומיו של ג'ון במולדתו אנגליה ומכר שלוש פעמים פלטינה. ב-1990 הגיע האלבום למעמד פלטינה גם בארצות הברית על ידי - RIAA. כלול בו הלהיט "Sacrifice".

ב-1992 יצא אלבומו "The One", שהוקלט כמעט כולו בפריז שבצרפת. עטיפת האלבום עוצבה על ידי מעצב האופנה הנודע ג'אני ורסאצ'ה. שירי האלבום השיבו את אלטון ג'ון אל קדמת העשייה ואל ראשי מצעדי הפזמונים, ונכללו בהם הלהיטים "The One",‏ "Runaway Train" (דואט של ג'ון עם המוזיקאי אריק קלפטון), "Emily", "The North" והבלדה "The Last Song".

הצלחתו של ג'ון בראשית שנות ה-90, הובילה את חברת התקליטים שבה הקליט בראשית הקריירה שלו, להוציא לראשונה על גבי דיסקים, אלבום כפול המכיל את מיטב ההקלטות שהקליט ג'ון בין השנים 1967 - 1975. האלבום "אלטון ג'ון - הקלטות נדירות" (1992) כלל תקליטונים, בי-סיידים, הקלטות שיועדו לאלבומים ולא נכללו בהם וכן קטעים ממופע חי בניו יורק בו הופיע לצידו ג'ון לנון בהופעתו האחרונה על הבמה. כמו כן, כולל האלבום את תקליטון הבכורה של ג'ון, היחיד בו כתב את כל המילים בעצמו. כן נכלל בו הפסקול המלא שהוציא ג'ון עבור הסרט "חברים", שיצא ב-1971.

ב-1994 חבר ג'ון לחברת וולט דיסני ויצר עם התמלילן סר טים רייס את הפסקול לסרט האנימציה "מלך האריות". הסרט הפך לאחד מסרטי האנימציה הרווחיים בהיסטוריה. פסקול הסרט שכתב הפך לפסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים, בין השאר בזכות הלהיט "Can You Feel the Love Tonight", אותו שר ג'ון עצמו. ג'ון זכה על לחניו לפסקול במספר רב של פרסים, בהם פרס אוסקר ופרס גלובוס הזהב.

בשנת 1995 יצא אלבומו "Made in England". באלבום התארחו בין השאר המעבד המוזיקלי ג'ורג' מרטין, ונגן כלי ההקשה ריי קופר. שירי האלבום הולחנו על ידי ג'ון ותומללו על ידי שותפו הוותיק ברני טופין. האלבום הגיע למעמד תקליט זהב ופלטינה במספר ממדינות אירופה ולתקליט פלטינה בארצות הברית, לאחר שמכר שם יותר ממיליון עותקים. משירי האלבום: הלהיט "Believe" (שהיה מועמד לפרס גראמי בשנת 1996 בקטגוריית הביצוע הקולי הטוב ביותר לשיר פופ), "lies", "Blessed" ו-"Belfast".

ג'ון בהופעה, 2008

בשנת 1997, בטקס ההלוויה של ידידתו הנסיכה דיאנה, שנהרגה בתאונת דרכים, חידש ג'ון לזכרה את השיר "נר ברוח" ("Candle in the Wind"). השיר, שנכתב בשנת 1973 והופיע באלבומו "Goodbye Yellow Brick Road", הוקדש במקור למרילין מונרו. בגרסה החדשה שונו המילים (במשותף עם טופין), והעיבוד בוצע על ידי מפיק להקת הביטלס ג'ורג' מרטין. לסינגל צורף השיר "Something About the Way You Look Tonight", שנלקח מאלבומו החדש "The Big Picture", שיצא באותה שנה. הסינגל הפך לסינגל השני הנמכר ביותר בהיסטוריה, עם מכירות של יותר מ-33 מיליון עותקים, וג'ון זכה עבורו בפרס הגראמי. 55 מיליון ליש"ט מתוך רווחי האלבום נתרמו לטובת "קרן דיאנה". "The Big Picture" הצליח מאוד במכירות והגיע למעמד תקליט פלטינה בארצות הברית ובמדינות רבות נוספות. לצד ההצלחה במכירות, נהנה האלבום גם מביקורות מוזיקה חיוביות.

בשנת 2000 חבר ג'ון פעם נוספת לחברת דיסני, כדי לחדש את האופרה המפורסמת של ורדי, "אאידה" ולהפוך אותה למחזמר. המחזמר נחל הצלחה רבה וזכה במספר רב של פרסים, בהם פרסי "גראמי" ו"טוני". באותה שנה יצר גם את הפסקול לסרט "הדרך לאל-דוראדו".

בשנת 2001 יצא אלבומו "Songs from the West Coast", שהתקבל בחום על ידי המבקרים ומסמן את תחילת תקופת ה"חזרה לשורשים" של ג'ון: עזיבת השימוש הנרחב בסינתיסייזרים שאפיין אותו בשנות השמונים והתשעים וחזרה להתבססות על נגינת הפסנתר שאפיינה אותו בשנות השבעים. מהאלבום בלטו השירים: "Birds","I Want Love",The Wasteland". בטקס פרסי הגראמי באותה שנה ביצע ביחד עם אמינם את להיט ההיפ פופ של אמינם, "סטן". ביום השנה לאסון מגדלי התאומים השתתף ג'ון במופע התרמה שאירגן המוזיקאי פול מקרטני במדיסון סקוור גרדן, ובו שר את שירו "Mona Lisa and Mad Hatters", בהקדשה לעיר ניו יורק.

בשנת 2004 הוציא ג'ון את האלבום "Peachtree Road" שזכה אף הוא לביקורות חיוביות.

ב-2005 הלחין ג'ון את המחזמר "בילי אליוט" שהוצג בווסט אנד. באותה שנה הקליט את השיר "גטו גוספל", בו שילב את קולו של הראפר טופאק, שנרצח ב-1996; גרסה זו הגיעה למקום הראשון במצעדים בבריטניה. באותה שנה גם זכה, כ"גיי אייקון" בעל השפעה, להיות חבר במועדון השגרירים של המשחקים הגאים.

בשנת 2006 הוציא ג'ון את אלבום האולפן ה-44 שלו, "The Captain And The Kid", שהיווה מעין המשך לאלבומו "Captain Fantastic And The Brown Dirt Cowboy" מ-1975. מהאלבום יצא כסינגל השיר "The Bridge". כמו כן באותה שנה השתתף ג'ון בשירם של להקת הסיזר סיסטרס, "I Don't Feel like Dancing".

באוקטובר 2010 הוציא ג'ון אלבום משותף עם הזמר והמוזיקאי המוערך ליאון ראסל, בשם "The Union". האלבום זכה לשבחים רבים מהמבקרים.

בשנת 2013 הוציא ג'ון את אלבומו The Diving Board. האלבום זכה לשבחים ממבקרי המוזיקה, שרבים מהם ראו בו את אחד האלבומים הטובים ביותר של ג'ון בשנים האחרונות וחלקם אף בקריירה בכלל.

בשנת 2016 הוציא ג'ון את האלבום "Wonderful Crazy Night". ג'ון פתח את סיבוב ההופעות לאלבום זה עם הופעה (הרביעית במספר שלו) בישראל (משירי האלבום: A Good Heart, Claw Hammer, The Open Chord).

חיים אישיים

דייוויד פורניש, בן זוגו של ג'ון החל מ-1993

לאורך הקריירה שלו נאבק ג'ון בהתמכרויות חוזרות לאלכוהול ולקוקאין, וכן בבולימיה.

בסוף שנות ה-60 התארס ג'ון עם לינדה וודרו, מזכירה, אך הם לא נישאו; פרשייה זו היוותה השראה לשיר "Someone Saved My Life Tonight". ב-1976 ג'ון יצא מהארון בראיון בו טען כי הוא ביסקסואל. ב-1984 נישא לטכנאית ההקלטות הגרמנייה רנטה בלואל. לאחר גירושיהם ב-1988, הצהיר ג'ון בראיון כי הוא הומוסקסואל. ב-1993 החל לצאת עם הפרסומאי ויוצר הסרטים דייוויד פורניש, וב-2005 הם נישאו בטקס אזרחי. ב-2010 נולד להם בן מאם פונדקאית. בינואר 2013 נולד להם בן שני מאותה אם פונדקאית. ג'ון פעיל חברתית בנושאים הקשורים לזכויות להט"ב.

בתחילת שנות ה-90, לאחר מות חבריו, המוזיקאי פרדי מרקורי והנער ראיין ווייט בעקבות מחלת האיידס, הצטרף ג'ון לקרנות שונות העוסקות באיידס, והשתמש בדמותו הציבורית לגיוס כספי תרומות ולהעלאת המודעות למחלה. ב-2009 ניסה ג'ון לאמץ ילד אוקראיני בן שנה מבית יתומים של ילדי איידס, אך הוא נדחה בשל גילו ומצבו הזוגי. ג'ון ופורניש הודיעו שימשיכו לתמוך כלכלית בילד ובאחיו, וייצאו לקמפיין נגד החוק האוקראיני.

ג'ון משמש כסנדק לעשרה ילדים לפחות, בהם שון לנון, ילדיהם של דייוויד בקהאם ואשתו ויקטוריה, ובנה של אליזבת הארלי.

מאמצע שנות השבעים שימש ג'ון כחבר הנהלה, יו"ר ונשיא כבוד של מועדון הכדורגל ווטפורד שבאנגליה, עד שפרש בנובמבר 2011, לאחר חילוקי דעות עם חברי הנהלת המועדון.

הופעות בישראל

בשנת 1979 הופיע ג'ון לראשונה בישראל, בהיכל התרבות בתל אביב ובבנייני האומה בירושלים. הוא הופיע בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר (ללא מלווים נוספים). במפגש עם עיתונאים, דיבר ג'ון בחום רב על הקהל הישראלי.

ב-1993, במהלך מסע ההופעות לאלבום "The One", חזר ג'ון והופיע בישראל. ביקורו בישראל לווה בשערוריה לאחר שנמלט בחזרה ללונדון למשך יממה בשל רדיפת התקשורת הישראלית, והוא שב לישראל, לאחר שכנוע האמרגן הישראלי, רק בסמוך לתחילת המופע, שהתקיים בפארק הירקון.

ביוני 2010 הגיע ג'ון בפעם השלישית לישראל, והופיע באצטדיון רמת גן. ההופעה התקיימה דווקא בתקופה בה היה גל ביטולי הופעות בישראל של אמנים בינלאומיים, שנבעו מהתנגדות האמנים למדיניות הישראלית בסכסוך הישראלי-ערבי.

ב-26 במאי 2016 הופיע ג'ון בפעם הרביעית בישראל, לעיני כ-40,000 צופים בפארק הירקון, הופעה שפתחה את סיבוב ההופעות "Wonderful Crazy Night Tour".‏.

דיסקוגרפיה

אלבומי אולפן

• Empty Sky ‏ (1969)
• Elton John ‏ (1970)
• Tumbleweed Connection ‏ (1970)
• Madman Across the Water ‏ (1971)
• Honky Château ‏ (1972)
• Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player ‏ (1973)
• Goodbye Yellow Brick Road ‏ (1973)
• Caribou ‏ (1974)
• Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy ‏ (1975)
• Rock of the Westies ‏ (1975)
• Blue Moves ‏ (1976)
• A Single Man ‏ (1978)
• Victim of Love ‏ (1979)
• 21 at 33 ‏ (1980)
• The Fox ‏ (1981)
• Jump Up! ‏ (1982)
• Too Low for Zero ‏ (1983)
• Breaking Hearts ‏ (1984)
• Ice on Fire ‏ (1985)
• Leather Jackets ‏ (1986)
• Reg Strikes Back ‏ (1988)
• Sleeping with the Past ‏ (1989)
• The One ‏ (1992)
• Duets ‏ (1993)
• The Lion King: Original Motion Picture Soundtrack‏ (1994)
• Made in England ‏ (1995)
• The Big Picture ‏ (1997)
• Songs from the West Coast ‏ (2001)
• Peachtree Road ‏ (2004)
• The Captain & the Kid ‏ (2006)
• The Union ‏ (2010)
• The Diving Board ‏ (2013)
• Wonderful Crazy Night ‏ (2016)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלטון ג'ון בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אלטון ג'ון
• אתר מילים שירים ואלבומים של אלטון ג'ון
• תבנית:Mooma
• אלכסיס פטרידיס, גרדיאן, ראיון: אלטון ג'ון סוף סוף מצליח להנות מהקריירה, באתר הארץ, 15 ביוני 2012
• סטיבן רודריק, רולינג סטון, הפנתר הוורוד, באתר ישראל היום, 25 במרץ 2016