האריות חיים בלהקה שבה מתקיים [[מדרג חברתי (בעלי חיים)|מדרג חברתי]] יעיל למדי. תפקידם של הזכרים הוא להזדווג עם הנקבות, וכן להגן על הלהקה מפני איום חיצוני, אם מטורפים אחרים ואם מניסיון השתלטות של זכרים זרים על הלהקה. תפקידן של הלביאות הוא לצוד את הטרף, וכן לגדל את הצאצאים ולדאוג לקיומם. האריה הזכר רוב הזמן אינו מסייע לציד, אך הוא דרוש בציד טרף גדול, כגון תאו.
האריות חיים בלהקה שבה מתקיים [[מדרג חברתי (בעלי חיים)|מדרג חברתי]] יעיל למדי. בכל להקה יש עד 3 זכרים,ועד כ11 נקבות.תפקידם של הזכרים הוא להזדווג עם הנקבות, וכן להגן על הלהקה מפני איום חיצוני, אם מטורפים אחרים ואם מניסיון השתלטות של זכרים זרים על הלהקה. תפקידן של הלביאות הוא לצוד את הטרף, וכן לגדל את הצאצאים ולדאוג לקיומם. האריה הזכר רוב הזמן אינו מסייע לציד, אך הוא דרוש בציד טרף גדול, כגון תאו.
בבוא העת, כאשר יגיעו הגורים לבגרות מינית, ימצאו עצמם הזכרים מגורשים מהלהקה ואילו הנקבות הצעירות יוכלו להישאר בה.
בבוא העת, כאשר יגיעו הגורים לבגרות מינית, ימצאו עצמם הזכרים מגורשים מהלהקה ואילו הנקבות הצעירות יוכלו להישאר בה.
גיל הבגרות הוא כשנתיים. עד גיל חצי שנה מגוננת האם על גוריה מפני זכרים בלהקה ובעיקר מפני זכרים זרים וכן מפני טורפים אחרים בסביבה. לביאות החיות בגפן נאלצות להסתיר את גוריהן בסבך העשב עת יוצאות הן לשחר לטרף. בתצפיות שנערכו, נראו זברות רומסות במתכוון גורי אריות שנתגלו באקראי במקום מסתורם.
גיל הבגרות הוא כשנתיים. עד גיל חצי שנה מגוננת האם על גוריה מפני זכרים בלהקה ובעיקר מפני זכרים זרים וכן מפני טורפים אחרים בסביבה. לביאות החיות בגפן נאלצות להסתיר את גוריהן בסבך העשב עת יוצאות הן לשחר לטרף. בתצפיות שנערכו, נראו זברות רומסות במתכוון גורי אריות שנתגלו באקראי במקום מסתורם.
גרסה מ־21:26, 26 באפריל 2017
ערך זה עוסק במין של יונק. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אריה (פירושונים).
האריה נפוץ בעיקר ביבשת אפריקה, אך גם במדינתגוג'אראט שבהודו. הוא ניזון מאוכלי עשב שונים אותם הוא צד, וכן מפגרים. בתרבות האנושית נחשב האריה סמל לגבורה וכוח, ולכן הוצמד לו הכינוי "מלך החיות". תוחלת חייו בטבע היא בין 12 ל-18 שנים, אם כי בשבי הוא יכול לחיות עד 30 שנה. שמות נוספים של האריה בשפה העברית הם ליש, שחל ולביא[2]. שם נקבת האריה הוא לביאה וגור האריות נקרא כפיר.
טקסונומיה
במין אריה קיימים כ-20–35 תתי מינים, אף שמספרם המדויק שנוי במחלוקת.[3] מספר מתת המינים המוכרים מוצגים כאן:
האריה התפתח באפריקה לפני בערך 800,000–1 מיליון שנה, לפני שנדד לאזורים ההולארקטיים.[4] רישומי מאובנים של אריות מצביעים על הופעה אירופאית ראשונה לפני 700,000 שנה. מהאריה הזה התפתח אריה המערות, שהופיע לפני בערך 300,000 שנה.[5]
אריות נכחדו בצפון אירואסיה בסוף עידן הקרח האחרון (Quaternary glaciation), לפני כעשרת אלפים שנה.[6]
ניתוח שינויים בDNA מיטוכונדריאלי בין תת-מינים קיימים וכאלו שנכחדו העלה כי ההתפצלות מאוכלוסיית המקור החלה לפני כ124,000 שנים. ההבדל הגנטי המובהק ביותר מבדיל בין האריה הברבארי ותת המינים האסייתים מהאריות באפריקה שמדרום לסהרה.[7] על פי ניתוח זה מוצאם של האריות בדרום אפריקה באוכלוסייה ממזרח אפריקה ואילו תת-המינים האסייתים כולל האריות שחיו במזרח התיכון בצפון אפריקה. משערים כי תקופת אקלים לח שהביאה להתפשטות יערות גשם ממפרץ גינאה מזרחה עד לשבר הסורי אפריקני בודדה את אריות צפון אפריקה ומערבה מהאריות שבמזרח אפריקה ובדרומה והביאה לפיצול הגנטי הראשון. פיצול נוסף התרחש בתקופת יובש והתפשטות מדבר הסהרה לפני כ50,000 שנים שהפריד את האוכלוסייה בצפון אפריקה מזו שבמערב אפריקה.
מאפיינים פיזיים ומראה
האריה הוא המין השני בגודלו בסוג פנתר במשפחת החתוליים. הטיגריס עולה עליו בגודלו, ומבחינה זו האריה קודם ליגואר ולנמר. החתוליים הם הטורפים היבשתיים המשוכללים ביותר וכל מזונם הוא בשר בלבד. הם מותאמים לציד בצורה עילאית וטובה יותר מכל טורף יבשתי אחר.
אורכו של אריה בוגר כ-3.30 מטרים, גובה כתפיו כ-1.2 מטרים, ומשקלו יכול להגיע עד 260 קילוגרם. הוא נפוץ בעיקר באזורים סלעיים, חורשים ובסוואנות. שיטת הציד של האריה היא במארב, ותזונתו כוללת פרסתנים ופגרים שנגנבו מידי טורפים אחרים. האריה חי בלהקה אך יש זכרים החיים מחוץ ללהקות כי גורשו מהן, ובכך הוא שונה משאר החתוליים הגדולים. בהריון נולדים 2–4 וולדות.
הזכר שונה מן הנקבה במראהו, בהיותו בעל רעמה המכסה את עורפו וכן חלק מגופו הקדמי. הוא גדול מהנקבה, ושאגתו מגיעה למרחקים בעצמתה. ישנה אוכלוסייה מסוימת בקניה בעלת רעמה דלילה מאוד הקרויה אריה צאבו. צבע פרוותם של האריות חום-צהוב, ראשם גדול וזנבם ארוך ובקצהו ציצית שיער. באצבעות הרגליים כריות שאליהן מוכנסים הטפרים כשהאריה או הלביאה במנוחה, ונשלפים בשעה שהם אורבים לטרף.
האריות הם טורפי העל העיקריים בתחום מחייתם והם צדים בלהקות מיני טרף עד גודל של תאו אפריקני. להקות גדולות יכולות לגבור על טרף גדול יותר וישנה להקה אחת שמתמחה בטריפת פילים צעירים.
כמחצית ממזונו משיג האריה באמצעות שימוש בכוח הרתעתו כלפי טורפים קטנים ממנו כמו הברדלס, התן והצבוע וסילוקם מהטרף. הם ינסו אותו דבר על נמרים אך הללו יודעים לטפס גבוה יותר מהם על עצים והטרף נשמר הרחק מהישג יד האריות. האריות עצמם יודעים לטפס אך לא לצמרות הגבוהות וקרו מקרים של לביאות שנפלו מענפים למוות.
שאגת האריה בשיאה נשמעת למרחק 8 ק"מ ויותר.
התנהגות חברתית
מדרג חברתי
האריות חיים בלהקה שבה מתקיים מדרג חברתי יעיל למדי. בכל להקה יש עד 3 זכרים,ועד כ11 נקבות.תפקידם של הזכרים הוא להזדווג עם הנקבות, וכן להגן על הלהקה מפני איום חיצוני, אם מטורפים אחרים ואם מניסיון השתלטות של זכרים זרים על הלהקה. תפקידן של הלביאות הוא לצוד את הטרף, וכן לגדל את הצאצאים ולדאוג לקיומם. האריה הזכר רוב הזמן אינו מסייע לציד, אך הוא דרוש בציד טרף גדול, כגון תאו.
בבוא העת, כאשר יגיעו הגורים לבגרות מינית, ימצאו עצמם הזכרים מגורשים מהלהקה ואילו הנקבות הצעירות יוכלו להישאר בה.
גיל הבגרות הוא כשנתיים. עד גיל חצי שנה מגוננת האם על גוריה מפני זכרים בלהקה ובעיקר מפני זכרים זרים וכן מפני טורפים אחרים בסביבה. לביאות החיות בגפן נאלצות להסתיר את גוריהן בסבך העשב עת יוצאות הן לשחר לטרף. בתצפיות שנערכו, נראו זברות רומסות במתכוון גורי אריות שנתגלו באקראי במקום מסתורם.
תקשורת
האריות הם חיות חברתיות. יש ביניהם דרכי תקשורת מגוונות, ובכלל זה תקשורת ווקאלית (קולית), כגון נהמות, גרגורים ושאגות, המשמשות לתביעת בעלות על טריטוריה. גם תקשורת כימית באמצעות ריח השתן נפוצה, וגם היא משמשת לסימון הטריטוריה. גם תנועות, מחוות ומגע משמשים לתקשורת, במיוחד בין פרטים של להקה, למשל בין לביאות לגורים.
בגיל בוגר יותר, אין לאריה אויב טבעי והוא ניצב בראש מארג המזון, הן באפריקה והן באסיה, לצד הטיגריס (היגואר באמריקה הדרומית משני לאנקונדה, לאחר שנמצא כי הנחש הענק לוכד יגוארים בעת שהם חוצים מקווי מים). מגיל חצי שנה ואילך מתמקדת האם בלימוד הגורים המתבגרים את שיטות הציד, עד אשר בגיל שנה ומעלה הם מתלווים לאם במארבים ואחר כך גם במרדפים עצמם.
רק הצבועים מרשים לעצמם לעתים לגנוב מלהקת אריות טרף וזאת כאשר לא נמצא אריה זכר אלא רק לביאות וגם אז הם ירשו לעצמם לתקוף רק כאשר היחס בין הלביאות והצבועים הוא ארבעה לאחת. בדרך כלל עקב היתרון המספרי של הצבועים הם מצליחים להבריח את הלביאות ואף לפצוע אותן ובכך לגנוב את מזונן. אך למרות זאת הצבועים לעולם לא יעיזו להתמודד עם אריה זכר בוגר משום שכוחו חזק בהרבה מזה של הלביאה, הוא מסיבי ואגרסיבי ממנה ושוקל בממוצע פי שלושה מכל צבוע. תועדו מקרים של מאבק בין להקת צבועים ללביאות על טרף ובהגיע אריה זכר לאותו מאבק הוא הרג בתוך שניות ספורות את מנהיגת הצבועים[דרוש מקור].
זכרים צעירים שגורשו מהלהקה מוצאים עצמם מתאגדים יחדיו בדרכם החדשה, בדרך כלל מדובר באחים או בקרובי משפחה. מעתה ואילך הם מחויבים לצוד כדי להתקיים, אולם הם משתמשים בעוצמתם הפיזית גם כדי להשתלט על טרף לא להם. אם חברי הלהקה הצעירה לא ייפגעו באופן ממשי במהלך השנים, יוכלו הם בשנת העשור לחייהם, כאשר הם בשיא כוחם וכושרם, לנסות ולהבריח זכרים מבוגרים למדי מלהקה אחרת שבה ייתקלו. אם יצליחו, ישתלטו הם על הנקבות ויהרגו את גוריהן. הרג הגורים היא דרך ביניים של הזכרים להעביר את מטענם הגנטי לדורות הבאים.
בניגוד לאמהות בבעלי חיים אחרים שנכנסות למצב עקה בעקבות טרף צאצאיהן, הרי שלביאות, בתהליך הורמונאלי מסובך, מתחילות להראות דווקא סממני התייחמות בחלוף יממה. ההזדווגות מתנהלת בשכיבה פעמים רבות, בעת שהזכר והנקבה מתרחקים מעט ממקום מרבצם של חברי הלהקה. בתקופה זו, הזכר מזדווג עם הלביאות בכל רבע שעה, לעתים גם בשעות הלילה[דרוש מקור]. לפי הערכות, על כל גור אריה ששורד את גיל השנה, מזדווגת הנקבה אלפי פעמים. איבר מינו של האריה דוקר בקצהו, ולכן כאשר הוא נסוג מזה של הלביאה, הוא מכאיב לה. אצל הנקבות במשפחת החתולים ישנו ביוץ מושרה. הביצית של הנקבה מופרשת אך ורק לאחר ההזדווגות. על פי אחת ההשערות, הכאב שגורם איבר המין של האריה בנסיגתו מעודד את הביוץ, ולכן הביצית מופרשת רק לאחר ההזדווגות[דרוש מקור]. כעבור פרק זמן של שלושה חודשי הריון ממליטה הלביאה בין שניים לשישה גורים וחבריה החדשים של הלהקה שזה לא מכבר הצטרפו אליה יהיו לאבות טריים. פרוות עורם של הגורים מכוסה כתמים כהים הנעלמים עם התבגרותם. בדרך כלל תמליט הנקבה שוב רק כעבור שנתיים[דרוש מקור].
ציד ותזונה
האריות הם טורפי על בתחום מחייתם ומהווים איום על רוב בעלי החיים הבינוניים והגדולים ברחבי אפריקה וגם ביערות מסוימים בהודו. הם אינם בררנים במזונם ויאכלו בעת הצורך גם יצורים קטנים. הטרף העיקרי שלהם כולל מיני פרסתנים גדולים כמו הזברה והגנו, אך גם בעלי חיים קטנים יותר כגון צבאיםאיילים, אנטילופות, בבונים, תנים ועופות מים. הם יכולים לטרוף בלהקה גם בעלי חיים גדולים מדי לאריה יחיד כמו ההיפופוטם, ג'ירף או תאו אפריקני. תועד אף מקרה של לביאה בוגרת שהצליחה להכריע לבדה תאו בוגר שמשקלו יכול להגיע לטון אחד[דרוש מקור]. במקרה אחר תועדה להקת אריות שצדה בכוחות משותפים פיל צעיר, אם כי התנהגות זו נדירה בטבע. בנוסף לטריפה לשם מזון הם יהרגו טורפים אחרים החיים באותם אזורים כמו נמרים, צ'יטות, כלבי בר אפריקנים וצבועים מנומרים ואפילו תנינים שיצאו מהמים.
בנוסף לטריפה, הם גם יגרשו טורפים אחרים מטרפם. מדובר בעיקר בברדלסים, נמרים (שלא מצאו מקלט על העץ), צבועים, זאבים טלואים ואף תנינים שיצאו מהמים כדי לתפוס טרף (אם כי המצב השני נפוץ יותר).
ישנם כמה חיות בעלי הגנה מאריות כמו דרבנים, פנגולינים וקרנפים ופילים בוגרים.
הלביאות הן האחראיות העיקריות לציד והשגת מזון. הזכרים משתתפים בציד (בתור ציידים משניים) אך ורק בלילה ולכן מחקרים מוקדמים יותר שנערכו ביום לא איתרו את השתתפותם. בכל מקרה, הלביאות הן אלה שינהלו את הציד, לאחר שהחליטו מראש על זהות הניצוד. בדרך כלל הן מתחלקות לקבוצה המבריחה את הקורבן המיועד אל עבר קבוצה האורבת לו במרחק לא רב. הן מתמקדות בדרך כלל בחיה קשישה או רכה בימים, או כזו שנראית כחולה או כחלשה. משזיהו את הטרף, הן מתקרבות אליו בחשאי ומצמצמות את המרחק אליו. המרדף מתחיל בעת שהקורבן המיועד מזהה את טורפיו. גם אם מדובר בחיה תשושה לא תוכל בדרך כלל הקבוצה הראשונה להשיג את טרפה, וכל תפקידה יהא להבריח את החיה אל עבר הקבוצה האחרת, שם ממתינות במארב מספר לביאות והן אלה שיכריעו את הניצוד, לאחר שעייף מן המרדף. ההסתברות להצלחה בציד היא נמוכה, והלביאות לרוב שבות ריקם אל הלהקה, שם ממתינים להן הגורים ויתר הלביאות שמשגיחות על הצאצאים בהיעדר האמהות האחרות, וכן הזכרים הרעבים. משיוכלו להסדיר את נשימתן מחדש ולנוח מעט, ישובו לחפש את הקורבן הבא כדי לנסות שוב את יכולתן. להקת האריות תנוע בעקבות עדרי הפרסתנים בהתאם לעונות השנה באפריקה.
ההמתה מתבצעת בדרך כלל על ידי חניקת גרונו של הטרף בעזרת הניבים, אולם הלביאות כה חזקות, עד כי הן מסוגלות לשבור את מפרקתה של החיה בעת שיזנקו אליה. לאחר המתת הטרף יגיעו שאר חברי הלהקה, ובראשם הזכרים. הם אלה אשר יזכו בנתחים המשמעותיים של בשר הציד ורק לאחר שהם והלביאות יסיימו את סעודתם, יזכו גם הגורים להתקרב אל שרידי בשר הציד כדי לאכול מהשאריות. משמילאו את בטנם, ישתרעו תחת הצל ואף אם תתקרב חיה אחרת, הרי גם זאת לא תקים אותם ממרבצם. האריות נחים כעשרים שעות במשך היממה ויוצאים לצוד פעם ביומיים-שלושה. הם מסוגלים לצום אף שבוע, אך כשאר החתוליים הם תלויים במקור שתייה זמין. ישנה סברה שבגיל מבוגר נעשים האריות ציידי אדם בשל הקלות היחסית שבהשגת מין טרף שכזה, אך ככל הידוע, מדובר במקרים נדירים ביותר[דרוש מקור].
במהלך השנים תיתקל הלהקה בניסיונות חוזרים ונשנים של זכרים אחרים להשתלט עליה, עד אשר תצלח ידם של הזרים והאריות הוותיקים ימצאו עצמם מגורשים. גם נקבות לא-פוריות או שאינן מסוגלות עוד לצוד מגורשות מן הלהקה, בדרך כלל אל מותן. אריות בגיל מתקדם איטיים יותר וגופם פחות גמיש, ובהתאם לכך, פוחתים עד מאוד סיכוייהם לצוד בהצלחה. עם הזמן, נשברים גם ניביהם ובהתמודדות עם הטרף הם אפילו נפצעים. משנעשו חלשים, לא יוכלו עוד להתמודד מול להקות של זאבים טלואים וצבועים נקודים שיגנבו מהם את טרפם - כפי שהאריות בימי בחרותם נהגו כלפיהם באותה מידה. בסופו של דבר מוצאים האריות את מותם מפאת מחלות שבאות עליהם משום חולשה ורעב, וכמו טורפים רבים, הם מתקשים להגיע לגיל מתקדם משום התחרות העזה שבטבע. זכרים ימותו בגיל 15 בממוצע והנקבות כמה שנים מאוחר יותר.
אריה לבן
האריה הלבן הוא מוטציה גנטית נדירה של אריה קרוגר שניתן למצוא בשמורות טבע בדרום אפריקה, ובגני חיות בעולם כתוצאה מרבייה סלקטיבית. האריות הלבנים אינם תת מין ומעולם לא היו נפוצים בטבע. אוכלוסיות האריות הלבנים הגדולות ביותר הם בגני חיות, שם נעשות המלטות מכוונות לגורים לבנים. מוערך כי ישנם 300 פרטים ברחבי העולם, רובם בתנאי שבי.[8] בדרום אפריקה האריות הלבנים נחשבו לקדושים- השבטים באפריקה רואים בלידת אריה לבן מתנה מהאלים המבטיחה שלום ושגשוג לתושבים המקומיים. נשמות האריות נחשבו לנשמות מלכים ולשומרי היבשת. השמאנים מאמינים כי הריגת אריה לבן היא בגדר חילול קודש מוחלט ויכולה להביא קללה קשה אחריה. האגדה המקומית מספרת שכשאריות לבנים ישובו להתהלך על פני האדמה, הם יביאו עימם עידן חדש וטוב יותר. המראה המיוחד של האריות הלבנים הפך אותם למטרה לציידים בעולם. בשנים הראשונות לאחר שהתגלו היו צדים ומפחלצים אותם. "המחיר שלהם גבוה, כ-60 אלף דולרים, יותר מפי עשרה מאריה רגיל. האריה הלבן התפרסם בעולם בשנת 1970 בעקבות ספרו של כריס מקברייד (Chris McBride) "האריות הלבנים מטימבאוַאטי".
האריה הלבן מוגדר כלאוקיסט, Leucism, מצב שבו קיים מחסור בסוגים שונים של פיגמנטים (בניגוד ללבקנות שבה חסר רק מלנין). יש לו פיגמנט נראה בעיניים, בכפות ובשפתיים. צבעו נגרם על ידי גן רצסיבי הנקרא צ'ינצ'ילה - שגורם לאותו צבע מיוחד גם אצל חתולים, או על ידי מניעת הגן הצובע. על-אף שמם, צבעם של האריות הלבנים נע בין בלונדיני עד גוון לבן כמעט מוחלט ואפילו לפעמים מגיע לגוונים אדומים.
תפוצת האריות
בעבר זכו האריות לתפוצה רחבה. הם התקיימו גם בדרום אירופה, בחלקים נרחבים של אסיה וכמובן באפריקה[דרוש מקור]. כיום נותרה אוכלוסייה שרידית באסיה, בשמורת יער גיר בהודו המונה כמה מאות פרטים בלבד של התת-מין האסייתי, ואוכלוסיות שונות באפריקה. האריות החלו להיעלם מן המזרח הקרוב לפני כאלף שנים, ומארץ ישראל מאוחר יותר, בעת מסעי הצלב. באותה תקופה נעלמו גם האריות מאירופה כולה, וכיום מרבית אוכלוסייתם מצויה באפריקה, בעיקר במזרח היבשת ובדרומה. התת-מין האסייתי המוכר כיום הוא ככל הנראה זה שמוזכר בספר התנ"ך[דרוש מקור].
כיום אוכלוסיית האריות באפריקה נאמדת בכ- 75,000 פרטים.
באפריקה מצויים האריות באזורים שונים וכמעט שאין שוני התנהגותי או הבדלים במראה בין התת-מינים הידועים, מלבד גוון או אורך הרעמה. בכל זאת, אריות אסייתים נוהגים לשחות במים בעת שהם חוצים מכשולי מים, ואילו אריות אפריקה נרתעים מן המפגש עם המים, אם כי באופן מולד, כולם מסוגלים לשחות. ייתכן שישנם הבדלים נוספים אולם ההשוואה קשה משום האוכלוסייה הדלילה בהודו לעומת הזמינות הרבה של הפרטים באפריקה.
האריות בארץ ישראל
בארץ ישראל היו בעבר אריות מתת המין האסיאתי, ובתנ"ך הם מוזכרים בין חיות הארץ, בין היתר בסיפורו של שמשון[9] המנצח את האריה ואחר כך מוצא כוורת דבש בנבלתו. במאה ה-10 נכחדו האריות מארץ ישראל[דרוש מקור].
האריה והאדם
אריות היו מהחיות הראשונות שהחזיק האדם לצדו[דרוש מקור]. הם ניתנים לאילוף ובעבר היו מצויים בארמונות מלכים וגודלו גם במקדשים. בימינו משמשים הם עדיין בקרקסים נודדים. ככל הנראה, כוחו האימתני, שאגתו הנשמעת למרחקים, מראהו האציל בעל הרעמה ומפגשים אכזריים בין הבריות לאריות הם אלה שעוררו את ההשראה לגבי מקומם של בעלי חיים אלה בתפיסת עולמו של האדם כבר בימים קדומים.
הסוג האסייתי מוצא את מותו בנסיבות לא טבעיות. בניגוד לבעלי חיים אחרים שניצודים בשל בשרם או פרוותם, מתקיים ציד האריות במשך כל הדורות אך ורק כדי להראות את עוז רוחו של האדם מול החיה הפראית שבטבע. ברבות הימים נדחקו האריות אל חצי אי במערבה של תת-היבשת ההודית ושם נתקיימו באין מפריע עד אשר הוכנס הנשק החם על ידי השלטון הבריטי להודו. חיילי הצבא הבריטי הצליחו כמעט להכחיד את האוכלוסייה כולה, אך בטרם תשיג ידם את אחרון האריות הוכרז מקום מפלטם כשמורה. כיום מנסים לשמר את האוכלוסייה השרידית אך הקושי הוא רב, משום שבאזור השמורה רועים ההודים את צאנם. האריות, בניגוד לטיגריס הבנגלי, שגם הוא מצוי על סף הכחדה, אינם טורפי אדם ולא מהווים בדרך כלל כל סכנה, אולם בנוכחות הבהמות מתרחשים לא פעם מקרי טריפה והתושבים המקומיים מנסים ואף מצליחים להרעיל את האריות באין מפריע מצד הרשויות, וכך הולך ופוחת מספרם. בעבר, סברו מספר חוקרים כי למעשה נדחק האריה מסביבתו על ידי הטיגריס הגדול יותר (הטיגריסים הגיעו לדרום אסיה מסיביר – כלל ברגמן) אך לטענתם אין כל אישוש, ובלי כל ספק, ידו של האדם נושאת באשמה[דרוש מקור]. כיום מנסים לשמר גרעין רבייה במספר גני חיות נבחרים בעולם, ונראה כי אם יוחלט על שחרורם מחדש בטבע, תימצא להם סביבה חלופית.
גורי אריות 2011
בניגוד מוחלט למצבם בהודו, נהנים האריות האפריקנים מעדנה מסוימת. הממון הרב שזורם מכיסי המבקרים בפארקים הלאומיים, הביא לפיקוח הדוק מצד השלטונות בכל הקשור לציד בלתי חוקי, וכל עוד תהווה התיירות משאב שמייצר הון עבור הקופות המדוללות של מדינות היבשת, לא צפויה סכנה לאריות, שליטי הסאוונה. האריות פופולריים מאוד בציד החוקי באפריקה, ומשתייכים לחמשת הגדולים - מונח המתאר את בעלי החיים הקשים ביותר לציד והיוקרתיים ביותר.
האריות בתרבות האנושית
בתרבות האנושית האריה הוא סמל לאומץ לב והדר מלכות. לאריה יש בעברית מספר שמות נרדפים, אשר להם משמעות, והם: ארי (קיצור), כפיר (גור אריות, אריה צעיר), שחל (אריה בעל הופעה מבעיתה), ליש (אריה זקן) ולביא (אריה בעל הופעה מלאה הוד). על שם האריה קיים גם הביטוי "אריה שאג, מי לא ירא"? (עמוס). האריה הוא החיה שמעוררת אצל האדם תחושת ההערצה ועם זאת גם יראה עמוקה. בתלמוד הוא מכונה "מלך החיות"[10], וכן בפי בני התרבות המערבית, ובאגדות רבות הוא מתואר כשליטם הבלעדי של בעלי החיים על פני אדמות. מדינות, ערים, יחידות צבאיות ובתי מלוכה רבים אימצו אותו כסמלם בשל ייצוגי המלכות והגבורה המיוחסים לו. בנוסף, המילה "אריה" היא שם פרטי בעברית.
האריה בדת ובמיתולוגיה
לאריה יש חלק משמעותי בדת ובמיתולוגיה של עמים רבים, ואצל עמים עתיקים אף שימש כאל. דמות האריה מופיעה בבתי כנסת רבים על ארון הקודש (בעיקר בסמיכות ללוחות הברית), והוא אף מופיע בסמלה של ירושלים. כאמור, האריה הוזכר מספר פעמים בתנ"ך, בין השאר בסיפורו של שמשון. הזכרתו של שמשון כגיבור על כי ניצח את האריה מראה שהאריה נחשב לגיבור. ישנם מספר יצורים מיתולוגיים בעלי מאפיינים של אריה, כמו הספינקס (ראש של פרעה וגוף אריה), הכימרה (ראש אריה, גוף עז וזנב נחש או דרקון) והמנטיקור שהוא אריה עם ראש אדם.
אחד המזלות בגלגל המזלות הוא מזל אריה, הקרוי על שם קבוצת הכוכבים אריה.
באנגליה אחד המלכים הנערצים ביותר הוא ריצ'רד הראשון שזכה לכינוי "ריצ'רד לב הארי" בעקבות האומץ הרב שהפגין במלחמות שבהן השתתף. האגדה מספרת שנלכד על ידי מלך צרפת שכלא אותו באותו כלוב עם אריה וריצ'רד דחף את ידו ללוע האריה ועקר את ליבו.
^Yamaguchi, Nobuyuki; Cooper, Alan; Werdelin, Lars; Macdonald, David W. (August 2004). "Evolution of the mane and group-living in the lion (Panthera leo): a review". Journal of Zoology 263 (4): 329–42.
^Turner, Allen (1997). The big cats and their fossil relatives : an illustrated guide to their evolution and natural history. New York: Columbia University Press. ISBN 0-231-10229-1.
אריה
Panthera leo
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
פסל של כימרה
איור של שמשון נאבק עם אריה
כרובים דמויי אריה אוחזים במנורה
ארי-פיראוס
ערך מורחב – אריה (סמל)
אריה בסמל הסן
אריה בסמל לוקסנבורג
סמל מזל אריה
אריה בסמל ירושלים
