מגילת רות

וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי.

— מגילת רות, פרק ב', פסוק ח'

ציור מעשה ידי יוליוס שנור פון-קארולספלד, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. ציור משנת 1828

מְגִלַּת רוּת היא ספר מספרי המקרא, בתנ"ך היהודי הספר כלול בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות, ובביבליה הנוצרית הוא כלול בספרות ההיסטוריה שבברית הישנה. על פי הנאמר בתחילתו, מתאר הספר מעשה שאירע בתקופת השופטים אולם בקרב חוקרי המקרא חלוקות הדעות באשר לתיארוכו.

המגילה מגוללת את סיפורה של רות הגיורת, המגיעה בעקבות חותנתה היהודיה אל שדות בית לחם, תהליך התאקלמותה והשתרשותה בחברה היהודית והפיכתה לאם המלכות היהודית. במסורת היהודית נהוג לקרוא את המגילה בחג השבועות.

סיפור המגילה

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים--אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.

— מגילת רות, פרק ב', פסוק ב'

רות מלקטת שיבולים. גוסטב דורה

על פי המשפט הפותח את המגילה, מתרחש הסיפור "בימי שפוט השופטים", כלומר: לפני תקופת המלוכה. חז"ל תיארכו את המגילה לתקופתו של השופט אבצן, ואף זיהו את בעז כאבצן. את המגילה חותמת רשימת יוחסין המייחסת את דוד המלך לרות המואבייה ולבעז.

משפחת אלימלך במואב

המגילה מביאה את סיפורהּ של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ובני המשפחה, מחלון וכליון, מתחתנים עם שתי מואביות, רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים, ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה.

הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה, אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב למשפחותיהן. נימוקהּ העיקרי של נעמי הוא שאין לה בנים זכרים שיוכלו לייבם את כלותיה האלמנות, וכי אין סיכוי כי יוולד לה בן זכר (”כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ”) וכי גם אם במקרה יוולד לה בן זכר (”גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים”), הרי יחלוף זמן רב מדי עד שיגיע לגיל בו יוכל לייבם. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" ואף מצהירה באוזניה כי רק המוות יפריד ביניהן.

רות ובועז

לאחר חזרתן לבית לחם בנחלת יהודה, הולכת רות לשדותיו של בעז, קרוב משפחת אלימלך, ללקט שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בעז, בעל השדה, מבחין בה ומבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, וכמו כן בעז הנו אחד מקרובי משפחתה, היא יועצת לרות ללכת בלילה אל הגורן ולהתגלות אליו. רות שומעת בקולהּ, ונפגשת בלילה עם בעז. בעז שהיה אחד מהמנהיגים באזור נבהל, אך לאחר שמגלה שזו רות ולאחר שהיא מספרת לו שהוא אחד מקרובי משפחתה של נעמי ולכן יש לו אפשרות להקים שוב את שם המשפחה, בעז נרגע ואומר לה שיעשה ככל יכולתו לשאת אותה לאשה.

למחרת נפגש בעז עם קרוב משפחה אחר שגם לו יש יכולת להקים בשנית את שם המשפחה, אך לאחר שהוא מתאר בפני הגואל את ההתחייבויות הכרוכות בכך, הגואל מוותר לבעז ומקיים טקס המזכיר את טקס החליצה.

שושלת בית דוד

לבסוף בעז לוקח את רות לאישה ונולד להם בן בשם עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, ככתוב: ”וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד” (מגילת רות, פרק ד', פסוקים כ"א–כ"ב).

חיבור המגילה

התלמוד (בבא בתרא, יד, ע"ב) מייחס את כתיבת המגילה לשמואל הנביא, שלו מיוחס גם ספר שמואל.

חוקרים אחדים תיארכו את זמנה של המגילה לימי בית שני. כך למשל טוענים ההיסטוריון צבי גרץ ואברהם גייגר כי המגילה היא כתב פולמוס שנכתב נגד מעשיהם של עזרא הסופר ונחמיה, שהרחיקו את הנשים הנוכריות. יש הדוחים טענה זאת, מפני שמהסגנון משתמע כי המחבר תולה את מות מחלון וכליון בנשיאת הנשים הנוכריות ומפני שבכל המגילה אין אף נימה פולמוסית והיא מובאת בצורת סיפור מעשה גרידא. דעת יחיד תמוהה בעניין זה, מובאת בספר מאור ושמש, על פיה המגילה חוברה על ידי אנשי כנסת הגדולה.

השערה אחרת מייחסת את המגילה לתקופה שלאחר גלות עשרת השבטים, בניסיון להציג את ממלכת יהודה כגואל של עשרת השבטים.

לשון המגילה

היו שהוכיחו על פי לשון המגילה הארכאית כי היא נכתבה בזמנים קדומים מאוד. דוגמאות לכך הן הנטייה הקדומה "תדבקין", והשימוש ב"והלכתי" במקום "והלכְתְ" לגוף שני. אך דוגמאות דומות מצויות בעיקר בספרים מסוף תקופת בית-ראשון, ראה "תִּתְחַמָּקִין" (ירמיה, ל"א, כ"א), "הלכתי" במקום "הָלָכְתְּ" (שם, כ), "מדוע אתי הלכתי" במקום "מדוע אַתְּ הֹלֶכֶת" (מלכים ב', ד', כ"ג), ועוד. חוקרים אחרים הצביעו על עדויות לשוניות לאיחור המגילה. כך, למשל, המגילה עושה שימוש בצירוף "נשא אישה" (א', ד': "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת"), האופייני ללשון המקרא המאוחרת, ורגיל גם בלשון המשנה. צירוף זה מחליף את "לקח אישה" של לשון המקרא הקלאסית (למשל: שמות, ב', א').

קריאת המגילה

צילום מגילת רות

את מגילת רות קוראים בחג השבועות, משתי סיבות עיקריות:

• מגילת רות מתרחשת בתקופת "הקציר", שזו גם התקופה של חג שבועות.
• רות המואביה, שעל שמה נקראת המגילה, היא אם סבו של דוד המלך, שעל-פי המסורת נפטר בשבועות (שחל באותהּ שנה בשבת). מסורת זו מופיעה בתלמוד ירושלמי ובמדרש רות רבה. על-פי מסורת מאוחרת בהרבה, שמקורותיה אינם ברורים, דוד המלך אף נולד בשבועות.

טעמים נוספים יש בקריאתהּ:

• נושא מרכזי במגילת רות הוא גמילות חסדים, מה שמתאים למגמתה של התורה שניתנה בשבועות, שחז"ל אמרו עליה שתחילתה וסופה בגמילות חסדים.
• שבועות הוא חג מתן תורה ובמגילת רות מסופר על מואביה שבחרה מרצונה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות.

מוטיבים ספרותיים

יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.

— מגילת רות, פרק א', פסוק י"ד

רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק, משנת 1795

מגילת רות מיוחדת בעיקר במוטיבים הספרותיים שלה. במגילה יש תמיד מתח ספרותי, שאינו נפתר עד לסוף המגילה. כך בתחילה מצבהּ של המשפחה הוא בכי רע; כאשר שבה נעמי לבית לחם נראה כי המצב ישתפר, אך בני העיר מקבלים אותה בשמחה לאיד וקוראים לעברהּ "הזאת נעמי?!". ובהמשך, כאשר פוגשת רות את בעז, שוב נדמה כי הכל מסתדר, אך בעז אינו נותן להּ תשובה חד משמעית לגבי עתידהּ, כיוון שקיימת בעיית הגואל הקרוב. לבסוף העלילה מגיעה אל הסוף הטוב, כאשר נישאת רות לבעז ונולד להם בן.

שמות סמליים

משפחת אלימלך נעה מבית לחם, מקום המסמל בשמו גם מחסה (בית) וגם ביטחון כלכלי (לחם) אל שדה מואב, שם היוצר קונוטציה שלילית (מואב נזכרים במקרא כאויב לעם ישראל) ותחושת היעדר ביטחון (שדה). חוסר הלחם בבית לחם וחזרתו (”כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם”), יישוב שכנראה היה אסם תבואה, אף הוא מוטיב ספרותי.

הדמויות במגילה נושאות בעליל שמות ספרותיים. כך בניו של אלימלך (ששמו אולי אמיתי, אך מעיד גם על מעמדו) נקראים מחלון וכליון – שמות המעידים על סופם. ילקוט שמעוני (רות א' רמ"ז) מצביע על הכתוב בדברי הימים: ”וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים” (דברי הימים א', ד', כ"ב), ומביא את דברי רב ושמואל הטוענים כי יואש ושרף הם שמותם המקוריים או כינוים של בני אלימלך. נעמי, אם המשפחה, דורשת את שמה: ”אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד” (רות, א', כ'). אף שמה של הכלה ערפה הוא רמז שפנתה עורף לחמותה נעמי, וכן שמה של רות נדרש על פי המדרש כי "ראתה בדברי חמותה" או כי "ריתתה מפני העבירות". הגואל הקרוב נקרא בֹּעַז ("בו עז" - סמל לכוח ולתמיכה, כשמו של אחד מעמודי המקדש - יכין ובועז), ושמו מעיד על מעשיו שהיה ”אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל” (רות, ב', א'). לעומתו, הגואל הקרוב יותר שסירב לגאול את רות – נמחק שמו מהמגילה ונקרא ”פְּלֹנִי אַלְמֹנִי” (רות, ד', א').

נשים ופריצת נורמות

מגילת רות היא הספר היחיד בתנ"ך שכל גיבוריו הן נשים. הסיפור פותח אמנם באלימלך ובניו (המתים כולם כבר בפסוק החמישי), ומסתיים בפסוק של שושלת הולדת בנים זכרים, אולם כל עלילתו נסובה סביב שתי נשים ומעלליהן. גם בעז מופעל יותר מאשר פעיל.

סיפור רות ובעז דומה לסיפור תמר ויהודה, מייסדי השושלת של שבט יהודה. בשני המקרים מתים שני הבנים הצעירים של המשפחה ללא בנים כאשר הם נישאים לאישה נוכרית. האדם שאמור לייבם אותן אינו עושה זאת (אצל תמר שלה, ואצל רות הגואל האלמוני); בשני המקרים יוזמות הנשים והן שבוחרות את הגבר, ונוקטות בפעולה אמיצה שאסורה לפי הנורמות החברתיות, שקשורה לפריצוּת או קרובה אליה, כדי להתקשר אליו; ובשתיהן קיימת מעורבות של אדם בוגר ומנהיגותי הפועל להמשיך את זרע המשפחה. במגילת רות אף נרמז הקשר במילים ”וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה, מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ, מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.” (רות, ד', י"ב).

המגילה מציגה את דוד כצאצא של גיורת מואבית. במדרשי חז"ל מסופר שהייתה מחלוקת בימי דוד האם האיסור על ביאת מואבים בקהל ה' חל גם על נשות מואב או רק על הגברים. להלכה נפסק שהאיסור הוא רק על גברים, ודוד המלך כשר לבוא בקהל ישראל ולהיות מלך. ישנם הטוענים שהמגילה דווקא מדגישה את הסיבוך וההפתעה במוצאו של המלך המגיע ממוצא בעייתי.

רות ונעמי צילום עדי נס. מוזיאון ישראל ירושלים

גמילות חסדים

במשך הדורות עלו תהיות סביב הסיבה להכללת המגילה בתנ"ך; במדרש רות רבה מעלה רבי זעירא את השאלה, ועונה עליה: ”מגילה זו אין בה טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים” (רות רבה ב', יד).

מוטיב נוסף הוא עניין החסד שהמגילה נסובה סביבו. נעמי אומרת לכלותיה כי ה' יעשה איתן חסד כפי שעשו הן עימהּ כאשר לא נטשוה לאחר מות בניה (רות, א', ח'). בעז עושה חסד בשדה עם רות ודואג לה באופן מיוחד, והיא משתאה ואומרת "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה?" וגם נעמי כאשר רואה את מהלך העניינים אומרת "בָּרוּךְ הוּא לה', אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים." ולבסוף כאשר רות מבקשת מבעז, שישא אותה לאישה הוא אומר לה: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן".

חסדים במגילת רות

מגילת רות, בניגוד לאחרות, לא מביאה עמה מסר חזק או מוסר השכל ישיר – ובזאת היא פתחה כר להשערות וחשיבה נוספת, לניתוח ולהבנה עמוקה יותר של הדברים כי מוסר ההשכל אינו מוצג ומוגש לקוראים ישירות. ומכאן שלמגילה זו מגמה שונה. מגמת מגילת רות מתאפיינת בחסדים. לכל אורך המגילה, מהחלטתה של רות שלא לעזוב את נעמי ועד מערכת היחסים של רות ובעז, קוראי המגילה נתקלים במעשי חסד ובאמרות ופסוקים המתארים ומזכירים אותם. לדוגמה - נעמי מציינת את כלותיה על חסדן ומצפה כי ה' יזכן בגמול הולם: ”יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי” (רות, א', ח'); גם בעז זוכה לשבח דומה מפי נעמי: ”ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים” (רות, ב', כ') והוא שב ומברך את רות בזכות חסדה: ”ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר” (רות, ג', י'). דמויות המגילה אכן מרבות בגילויי חסד, מעשים שלפנים משורת הדין: רות דבקה בנעמי אף שאינה חייבת לעשות כן, ולמרות הפצרותיה של חמותה; היא דואגת לכלכלת חמותה, ואף בגאולתה היא עושה חסד עם בית נעמי, שהרי בזכותה לא יכרת שמו. אף בעז מתגלה כאיש חסד: הוא יוצא מגדרו לסייע לרות, נוטל על עצמו את עול כלכלת שתי הנשים, ולבסוף גואל את רות. הדמויות זוכות לשכר טוב: זכו רות ובעז ומזיווגם נשתלשל ובא לעולם המלך דוד (רות, ד', י"ז–כ"ב).

ראו גם

• רות רבה
• רות זוטא

לקריאה נוספת

• יעקב מדן, תקוה ממעמקים - עיון במגילת רות, הוצאת תבונות, 2007.
• יוגב כהן, תחת כנפי השכינה - ביאור למגילת רות, הוצאת מכון הר ברכה, 2016.
• יאיר זקוביץ, רות, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 2007.
• עתליה ברנר, אהבת רות : "אשר היא טובה לך משבעה בנים", ספרית פועלים, 1988.
• ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת. תל אביב: ידיעות ספרים, 2009. עמ' 208-185
• אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2006. עמ' 92-79.
• אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות 
רות ואסתר, הוצאת כתר, 2014.
• יונתן גרוסמן, "הפתעה ויציבות באקספוזיציה של מגילת רות", בית מקרא ס, תשע"ה, עמ' 202–237.

קישורים חיצוניים

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיזמים
פרמטרים [ רוחב ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

• מגילת רות, באתר ויקיטקסט
• מגילת רות, באתר מקראות גדולות הכתר
• מגילת רות, באתר "תורת אמת"
• מגילת רות, באתר מכון ממרא
• הרב אליעזר מלמד חג השבועות - מגילת רות מתוך פניני הלכה.
• מגילת רות, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים
• מגילות רות סרוקות באתר הספרייה הלאומית
• תבנית:אתראוריהודי
• הסבר המגילה פרק אחר פרק, באתר aish - אש התורה.
• יאיר זקוביץ, מגמת מגילת רות, באתר מקראנט
• מדרש רבה מהדורת אינטרנט על מגילת רות, טקסט מלא, באתר "דעת"
• הסבר המגילה על רובד הדרש והסוד, באתר הידברות
• רשימת מאמרים על מגילת רות באתר רמב"י
• על התרגום הארמי למגילת רות מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, אמור (תשס"א 2001)
• אוסי דרורי, הנשים במגילת רות, חסד או התחסדות?, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• שלמה בכר, הנאמנות כמפתח להבנת מגילת רות, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך