יוכי ברנדס – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסרת פרמטרים מיותרים בתבנית:ynet (דיון)
Bnrus (שיחה | תרומות)
שורה 50: שורה 50:
* {{nrg|ריק רט|יוכי ברנדס: "לא כל חיזור הוא הטרדה מינית"|569/825|27 במרץ 2014||47|2}}
* {{nrg|ריק רט|יוכי ברנדס: "לא כל חיזור הוא הטרדה מינית"|569/825|27 במרץ 2014||47|2}}
* אריאל הורוביץ, [http://musaf.bac.org.il/article/blshyt-amytyt בלשית אמיתית], ראיון לרגל צאת ספרה '''היהדות שלא הכרנו''', 30 במרץ 2014
* אריאל הורוביץ, [http://musaf.bac.org.il/article/blshyt-amytyt בלשית אמיתית], ראיון לרגל צאת ספרה '''היהדות שלא הכרנו''', 30 במרץ 2014
* ד״ר חגי משגב, [http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2017/06/blog-post_90.html אפילו מי שבא מתוך מאה שערים לא יוכל להניח את הספר הזה מידו: על ״הגר״ של יוכי ברנדס] בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
* {{סופרים קוראים|pSbmou2MpH8}}
* {{סופרים קוראים|pSbmou2MpH8}}
* {{לגעת ברוח|BYMaYuBGaNQ}}
* {{לגעת ברוח|BYMaYuBGaNQ}}

גרסה מ־10:16, 9 ביוני 2017

יוכי ברנדס

יוכי (יוכבד) ברנדס (נולדה ב-19 בפברואר 1959) היא סופרת ישראלית ומרצה לתנ"ך.

ביוגרפיה

ברנדס נולדה בחיפה בשנת 1959 ליפה (מרים שיינדל)[1] ולרב יצחק יעקב רבינוביץ, האדמו"ר מביאלה רמת אהרן. בנערותה גדלה במשך שנה בבית סבה, אבי אמה, הרב אברהם אביש קנר שהיה האדמו"ר מטשכויב. היא למדה בבתי ספר חרדיים של רשת "בית יעקב" בפתח תקווה ובחיפה, אולם לאחר מכן עזבה את העולם החרדי, המשיכה בלימודים אקדמיים במכללת ירושלים התורנית ולאחר-מכן באוניברסיטת בר-אילן. במשך תקופה הגישה פינה בתוכנית המסורת של הערוץ הראשון ששודרה במוצאי שבת.

ברנדס השלימה תואר שני ביהדות במכון שכטר של התנועה הקונסרבטיבית בירושלים. היא לימדה במשך שנים רבות תנ"ך ומחשבת ישראל בבתי ספר שונים, וכתבה תוכניות לימודים בתנ"ך וביהדות. משך כעשר שנים, עד 2007, לימדה במרכז שמשון-בית שמואל בירושלים, והיא מרצה בפורומים שונים בנושאי ספרות ויהדות.

בשנת 1999 הקימה ברנדס במסגרת הוצאת ידיעות אחרונות את הסדרה "יהדות כאן ועכשיו", שבה יצאו עד כה יותר מ-50 ספרים. מטרתה של הסדרה היא להביא בפני הקורא הישראלי מגוון של נושאים ביהדות ובתרבות היהודית. בין המחברים נכללים אנשי אקדמיה רבים, והספרים ערוכים במתכוון עבור הציבור הרחב, חילוני ודתי כאחד.

ברנדס מעורבת בנושאים ציבוריים אקטואליים, בעיקר כמרואיינת בתוכניות רדיו וטלוויזיה ובאמצעות פרסום מאמרים בעיתונות. באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 הגישה פינה בתוכנית הטלוויזיה "צירופים" ופרסמה במשך כשנתיים טור קבוע בעיתון "מעריב". הביעה תמיכה ב"יוזמת ז'נבה". בשנת 2013 החלה לפרסם טור בעיתון "ישראל היום".

יוכי ברנדס נשואה לעופר, ואם ל-4 ילדים.

ספריה

כתיבתה של ברנדס שואבת את השראתה מארון הספרים היהודי על כל רבדיו: התנ"ך, ספרות חז"ל, ההלכה, התפילה, הקבלה והחסידות. בנוסף, ספריה מתארים פרקים מרכזיים בתולדות הציונות.

הסיפור הקצר הראשון שכתבה, "מספר אפס",[2] התפרסם רק לאחר שנים.

בשנת 1996 פרסמה בכתב העת "אלפיים" את הסיפור הקצר "מאדים". זהו סיפורה של אשה חרדית צעירה והסוד הנורא שהיא נושאת עימה לגבי לידת ילדה הבכור, שלו חיכתה שנים. הסיפור קרוב בנושאיו ובסגנונו לרומן הראשון של ברנדס, "גְמר טוב", שהתפרסם בשנת 1997 בהוצאת הקיבוץ המאוחד בעריכתו של מנחם פרי. הספר, שהפך לרב מכר והקנה לברנדס את פרסומה כסופרת, מתאר את קריסתם הטראגית של נישואיהם של שרה ובנימין, בני דודים שגדלו בעולם החרדי-חסידי של בני ברק, וחושף בהדרגה את הביוגרפיה המשפחתית שהביאה לכישלונם הבלתי נמנע של הנישואים. הספר משופע בתובנות לגבי השינויים שחלו בעולם החרדי האשכנזי בשני הדורות האחרונים. ברנדס משלבת את סיפורם העכשווי של שרה ובנימין במאורעות מתקופת מלחמת העולם השנייה, שילוב תקופות שהפך לסימן היכר של יצירתה בהמשך. הספר יצא שנית בשנת 2003.

הרומן השני של ברנדס, "הגר" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1998), מספר את סיפור אהבתם הסוערת וההרסנית של תלמיד ישיבה ממאה שערים וקיבוצניקית מעין שמר, שנפגשו בפלמ"ח במהלך מלחמת העצמאות. במקביל מסופר סיפורה של הנכדה הירושלמית, שיוצאת לאחר חמישים שנה, בעקבות משבר אישי, להתחקות אחר אהבת הנעורים הטראגית של סבה ולנסות להבין את פשר הכוחות הסמויים השולטים בחייה שלה. בשנת 2005 עיבדה ברנדס את הספר למחזה, שהועלה כהצגת יחיד של השחקנית הדס קלדרון במסגרת פסטיבל תיאטרונטו, וממשיך להיות מוצג מאז בתיאטרון בית ליסין.

הספר "לכבות את האהבה" (2001) מספר על סטודנטית המחליטה לכתוב רומן היסטורי על כת ים המלח, ובמהלך הכתיבה מתוודעת לאהבת הנעורים של אמה לגבר בעל כוח משיכה כובש וסודות אפלים. הרומן עוסק בקשר הטעון והמסובך בין האם והבת, באהבות ובבגידות, ובחיפוש המבטיח אך גם מאיים אחר משמעות רוחנית. הרומן גם מתחקה אחר גלגוליה של הציונות הדתית – מתנועת המזרחי של ימי טרום המדינה ועד לקבוצות וזרמים שונים בציבור המתנחלים של ימינו.

הספר "גרעינים לבנים" (2003) מתמקד בכוחו של סיפור, בדרכים השונות בהן אנו בוחרים לספר סיפור, ובכוח הטמון בו להשפיע על חיינו ולשנותם. הרומן טווה במקביל את סיפוריהן של שתי נשים הנעות בין פריצת מסגרת לרצון להשתייך, בהפרש של מאה שנה זו מזו – האחת בימי העלייה הראשונה, והשנייה בישראל של ימינו. הספר מתאר מגוון מערכות יחסים נפתלות ומסובכות בין נשים לגברים שבחייהן: בין בנות לאבותיהן, בין אמהות לבניהן, בין רעיות לבעליהן ובין אוהבות לאהוביהן.

"וידוי" (2005) הוא רומן רחב יריעה, החוזר ועוסק בנושאים שהעסיקו את הסופרת בספריה הקודמים – כוחם של סיפור ויצירה אומנותית להשפיע על חיינו והאופן שבו כל פירוש מחודש של העבר מעצב את ההווה; שאלות של גורל ובחירה; מקומן של נשים בעולם גברי; התמודדות עם אשמה ועם כפרה. הרומן פותח בפרעות קישינב בראשית המאה העשרים, מתמקד בתחיית התרבות העברית באודסה ובתל אביב הקטנה, ומסתיים במדינת ישראל של תחילת המאה ה-21.

הרומן השישי של ברנדס, "מלכים ג" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2008) הוא רומן תנ"כי העוסק בימי ראשית המלוכה. הרומן מספר על המאורעות המכריעים של פילוג הממלכה מזווית לא שגרתית ומעלה את השאלה הטעונה באיזו מידה אנחנו יכולים באמת להכיר את עברנו ועד כמה הוא משועבד לתכתיבי השליטים המנצחים.

"שבע אימהות" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2010), הוא מדרש על סיפוריהן של שבע נשים תנ"כיות גדולות - בת לוט, תמר, מרים הנביאה, בת פרעה, רות, מיכל ואסתר. ברנדס קוראת קריאה אלטרנטיבית את סיפורה של כל דמות, מנתחת את עמדת התנ"ך לגביה ומרחיבה את הניתוח גם למקורות יהודיים וכלליים מתקופות אחרות.

ספרה "הפרדס של עקיבא" (כנרת-זב"מ, 2012) הוא רומן המגולל את סיפור חייו של רבי עקיבא, את המאבקים בין בית שמאי ובית הלל, והנוצרים הראשונים (הנצרנים) והוצאתם מהעם היהודי. ברנדס מציגה בספר את עמדותיה בשאלה מדוע תמך רבי עקיבא במרד בר כוכבא, ומדוע ניצחה בסופו של דבר דרכם של בית הלל ושיטת הדרש. במאי 2013 זכתה במקום הראשון של פרס סטימצקי בגין ספר זה.

"היהדות שלא הכרנו" יצא ב-2014. בספר שלל סוגיות עכשוויות שעמן התמודדו חכמי ישראל כבר לפני אלפי שנים, כדוגמת משפחות חד-מיניות, הפלות, המתת חסד, צריכת קנאביס, ציות לחוק, ועקיפת סמכות.

בינואר 2011 החל תיאטרון הבימה להעלות את המחזה של ברנדס "כי בנו בחרת", שביים הבמאי איציק ויינגרטן עם מוזיקה מקורית של המלחין אורי וידיסלבסקי.

קישורים חיצוניים

מכתביה:

על כתביה:

הערות שוליים

  1. ^ עליה ראה אתר למנויים בלבד עופר אדרת, החרדית מבני ברק שנאלצה להסתיר את הדגל, באתר הארץ, 14 באפריל 2016
  2. ^ יוכי ברנדס, מספר אפס, באתר ynet, 7 בפברואר 2003