אין עונשין אלא אם כן מזהירין

אין עונשין אלא אם כן מזהירין הוא כלל הלכתי־תלמודי, לפיו לא ייתכן עונש על עבירה כל שהיא מהתורה, בלי שיצויין במפורש בתורה אזהרה שלא לעבור על עבירה זו.

כלל זה תקף עבור עבירות פליליות שעונשן הן בידי אדם, כדוגמת מיתה בידי אדם, או עונש מלקות, אך לא לגבי עונשי שמיים, כגון כרת ומיתה בידי שמים. כלל זה אינו תקף לגבי משפט אזרחי, כדוגמת תשלומי ממון במשפט העברי.

גדרי הכלל

הכלל אין עונשין אלא אם כן מזהירין מתגלה במקומות רבים בתורה בהן מצינו שהתורה אוסרת על עשיית מעשה מסויים ("אזהרה") ושבה ופוסקת את העונש של מי שעובר על האיסור ("עונש"). דוגמה לכך היא פרשת עריות כאשר בפרשת אחרי מות התורה מאריכה לפרט את רוב איסורי העריות, ובפרשה שלאחריה, קדושים, שבה התורה וכופלת את האיסורים ואף מפרטת את עונשו של כל אחד מהם. חז"ל במסכת סנהדרין (דף נו עמוד ב) פירשו שהסיבה לכפילות היא הצורך להזהיר קודם הענישה שכן "לא ענש אלא אם הזהיר".

כלל זה חוזר פעמים רבות במדרשי הלכה אודות איסורי תורה, כאשר השאלה הנשאלת שם היא בדרך כלל: "עונש מצינו (=פסוק המציין את העונש), אזהרה מנין?". כמו כן בעניין חלק ממצוות בני נח מביאה הגמרא הוכחה שבני נח הוזהרו מלעבור עליהן, מכך שנענשו עליהם: "ובגלל התועבות האלה השם מוריש אותם מפניך", והרי "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר". על כן מסיקים שבני נח הוזהרו עליהן, למרות שהאזהרה אינה מפורשת בתורה.

הרמב"ם כותב בספר המצוות: ש"כל מה שנאמר בתורה שהעושה דבר פלוני יומת, או שהוא חייב כרת - ידענו בבירור שאותו הדבר מוזהרים עליו ושהוא בלא תעשה".

התראה

שגיאות פרמטריות בתבנית:הפניה לערך מורחב
פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ערך מורחב – התראה (הלכה)

ב"פירוש המשניות להרמב"ם", מבואר שדין ההתראה על פיו חייבים להתרות בעובר עבירה שהדבר אסור ונושא עונש, נובע אף הוא מיסוד הכלל, שאין עונשין אלא אם כן מזהירין.

טעם הכלל

בספר החינוך (מצווה ס"ט) מנמק את הכלל:

לא יספיק לנו הזכרת העונש במצווה מבלי אזהרה. וזהו שיאמרו רבותינו ז"ל תמיד: "עונש שמענו אזהרה מנין", והענין הוא מפני שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר "עושה דבר פלוני יענש בכך", היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם יתברך ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו, ואין הכוונה על המצוות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אמרם ז"ל בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, כלומר לא יודיע האל העונש הבא עלינו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו.‬

פרשנותו של בעל החינוך היא, שהעונש קובע רק את תוצאת המעשה ככל הנוגע לעושה המעשה, אך לא ביחס לאיסור עצמו, שלו יש חשיבות עצמאית כמעשה הנוגד את רצון השם, ולא רק בגלל העונש. מכיוון שכך לא ייתכן שהתורה תעניש על דבר שאסור ללא אזהרה מוקדמת, שכן אז היה ניתן לחשוב כי מדובר למעשה בברירת מחדל העומדת בפני האדם והאומרת כי קיימת בפניו אפשרות הענישה הבאה בחשבון אם הוא רק מעוניין בכך, ועל כך באה אזהרת התורה המצווה את האדם לא לעשות את המעשה ללא תלות בעונש העלול לבוא לו בשל כך.

בתלמוד אנו מוצאים התייחסויות מנוגדות: כאשר התורה מתייחסת לאזהרות שמוטלות על בני נוח – גויים, אנו קובעים כי הדבר אסור כאשר אנו מוצאים בתורה את העונש מתוך הנחה ש"לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר". ביהודי לעומת זאת, התלמוד תמיד מחפש את המקור האזהרה בתורה; "עונש שמענו, אזהרה מנין?".

מעניינת גישתו של הרמב"ם האומרת כי גם חיוב ה"התראה" הקובע כי עונש בבית דין לא יוטל אלא אם כן התבצעה התראה מפי העדים לעובר העבירה, היא כחלק מדין זה, ולפי הרמב"ם נמצא שה"התראה" היא המשך ישיר של אזהרת התורה, בשלב בו היא נאמרת באופן ישיר.

לקריאה נוספת

• האנציקלופדיה התלמודית כרך א', בערך אזהרה עמ' תט"ו - תי"ט